פרק יז עריכה
והנראה לענ"ד בזה והוא, דשם בהא דאמר רב הרי בוגרת לפנינו ומדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת, כתבו תוס' דטעמא משום דרגילות לבוא מצפרא, ע"ש בתוס' פרק עשרה יוחסין ובריש נדה, וכן בשכ"מ למאן דאזיל בתר השתא היינו נמי משום דרוב העולם בריאים ע"ש, ואם אנו מדמין סימני גדלות לסימני בוגרת, צריכין אנו לומר דגבי גדלות נמי רגילות להביא בשנים ומשום חזקה דרבא, א"כ היה לו להרשב"א להזכיר הך חזקה דרבא, ועוד מדכתב ובדקנום בסוף היום ונמצאו גדולים, דהא אפילו בדקנום לאחר י' ימים נמי מחזיקין בגדול למפרע משום חזקה דרבא.
ולכן נראה דהרשב"א מפרש מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת, היינו משום דסימני גדלות רגילות שיבואו בתחילת היום, והיינו בתחילת מעת לעת ואין רגילות שיבואו סימני גדלות באמצע היום, ותחילת מעת לעת הוא דקרי לה בש"ס מצפרא, כיון דהתם מיירי שקידשה אביה בבקר ע"ש, ומשו"ה אמרינן מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת כבר היתה, כיון דאין רגילות שיבואו סימני בוגרת באמצע היום או בסוף היום, ולזה מדמה הרשב"א לסימני בוגרת, דכשם שסימני בוגרת רגילות שיבואו בתחילת המעת לעת ולא באמצע ולא בסופו, ה"ה סימני נערות וגדלות רגילות שיבואו בתחילת היום ולא בסופו ולא באמצע, לזה כתב הרשב"א בדקדוק כשבדקנום בסוף היום ונמצאו גדולים דבכל חד וחד אמרינן מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול, וא"כ היינו דוקא כשהבדיקה היה באותו היום, אבל לאחר ג' ימים או לאחר אותו יום לא מחזיקין אותו בגדול למפרע, אלא דוקא כשהבדיקה באותו יום מחזיקין אותו בגדול מתחילת היום, והא דפריך פרק עשרה יוחסין (דף עט.) אילימא תוך ששה בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו, היינו כיון דאשתני שיבואו סימני בוגרת תוך ששה, חיישינן נמי שבאו שלא כסדרן ובאו באמצע היום או בסופו, אבל אם באו אחר ששה כסדרן כדרך הנשים, אמרינן מסתמא באו בתחילת היום, משום דרגילות לבוא בתחילת מעת לעת, זה הנראה לענ"ד, ודוק.
ונראה ראיה לדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ר דוראן דס"ל דאפילו אשתכח גדול אין מחזיקין בגדול למפרע, מהא דאיתא בנזיר דף כ"ט תניא מעשה בר' חנינא שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני ר"ג והיה ר"ג בודקו לידע אם הביא שתי שערות אם לא הביא, ר' יוסי אומר לידע אם הגיע לעונת נדרים אם לאו, אמר לו רבי אל תצטער לבודקני, אם קטן אני אהיה בשביל אבא, ואם גדול אני אהיה בשביל עצמי, עמד ר"ג ונשקו על ראשו כו', ואמרו שם בגמ' עלה דאי אייתי שתי שערות מעיקרא קאי בנזירות דידיה ולבסוף קאי בנזירות דאבוה, ואי אייתי במיצעי מאי, הניחא לר' יוסי בר"י דאמר עד שיגיע לעונת נדרים, אלא לרבי דאמר עד שיביא שתי שערות מאי איכא למימר, אמרו לרבי ליכא תקנתא עד דיתיב דיליה ויתיב דאבוה ע"ש.
וכתבו תוס' שם ד"ה ה"נ אייתי, והכי פירש ר' חננאל אי אייתי מעיקרא, כלומר אם בדקוהו באותו שעה שבא לפני ר"ג ביום שהדירו אביו ומצאו לו שתי שערות, קאי בנדר דידיה ונדרו בשביל עצמו, ואי לבסוף, כלומר עכשיו שלא נבדק באותו יום, אם לא יביא שתי שערות עד לבסוף ל' יום דאשתכח דאלו ל' יום היה בשביל נדר אביו, אלא אייתי במיצעי, כלומר נראו בו סימנין תוך שלשים היאך יוצא נזירות באותן שלשים יום, שהרי נזירות אביו מתבטל אחר הבאת סימנין ואיך יביא קרבנותיו לסוף שלשים שהדירו אביו ע"ש. וכן פרש"י שם, אי דאייתי במיצעי אחר שהדירו אביו קודם שבא לב"ד, ולא ידעינן אי הני שערות הוי ביה כשהדירו אביו או לא הוי ביה עד השתא, ע"כ ימנה שתי נזירות מספיקא, דדלמא לא היה ביה שתי שערות מעיקרא עד השתא ע"ש.
ומבואר מכל זה דאע"ג דנמצאו לו שערות השתא, אין מחזיקין אותו בגדול למפרע, וע"ש בתוס' שכתבו וז"ל, וא"ת אמאי לא פריך הכי במתני' דמדיר את בנו בנזיר כי אייתי בי מיצעי מאי כו', אי נמי יש לפרש דאמתני' ליכא למיפרך, דודאי בדקינן במלאות ימי נזרו ואי מספקינן אי אייתי במיצעי לא נקריבם ע"ש.
ומבואר מדברי ר' חננאל ודברי רש"י ותוס' דכולהו ס"ל דאע"ג דנמצא עכשיו גדול, אין מחזיקין אותו למפרע בגדול, ונתבאר לפנינו דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ר דוראן, ועוד יסכימו לדעתם לפי מ"ש גם דעת הני רבוואתא ר' חננאל ורש"י ותוס' בנזיר, והמה רובא דמינכר נגד דעת הרא"ש בתשובה דס"ל דמחזיקין בגדול למפרע, ומן התימה במה שפסק בשו"ע חו"מ סי' ל"ה כדעת הרא"ש.