שבט מוסר/נב
ישתבח הבורא ויתעלה היוצר אשר יצר את האדם בחכמה ובראו מן האדמה, מדבר יותר שפל שהכל דשין בה, והתקינו מבשר ודם דבר רך. כדי שילמוד מעיקר בריאתו למאוס בגאוה ולבחור בשפלות, כי הוא היסוד כדי שיוכל לעובדו, הפך ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. ולכן כשנתגאו בזמן הבית גרמו חרבן, שהגאוה שורש לכל העונות כנודע, ואם כן אינו חוזר בנינו כי אם בקנית מדת השפלות לתקן המעוות, שמסבת הגאות נסתלקה שכינה מביניהם כאמרם רז"ל: שאומר הקב"ה על המתגאה, אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד, שנאמר אותו לא אוכל כו'. ולכן צריך לאחוז במדת הענוה כדי שתחזור השכינה, כי אינה שורה כי אם על מאנין תבירין, שנאמר אתי דכא. ודרשו רז"ל אני את דכא.
והנה כדי שתכנס במדת הענוה והשפלות, ולא תתגאה בבא איזה מעלה בידך, שים נגד עיניך ענין הסולם, שאם תטה אותה ותשפילנה תוכל לעלות בה, ואם תעמידה בקומתה לא תוכל לעלות, ואם תפציר לעלות תחזור לאחור ותפול ארצה ותמות, כך בבא דבר של מעלה בידיך, דרוך עליה והשפל אותה בעיניך, ואל תתגאה בה, ובזה תוכל ליכנס ולעלות באותה מעלה ותחיה ולא תמות, דכיון שהמעלה דבר שפל בעיניך, לא תבא להתגאות עמה ותוכל להתקיים. גם ראה ב' דברים אשר מהם תלמוד לקנות מדת השפלות, שים תמיד בין עיניך שאם תאריך זמן לעמוד על רגלך, ימס לבבך כמים ותתעלף ותפול לארץ ותחלה, לא כן אם תשפיל קומתך לישב או לשכב, שתמצא מרגוע לנפשך ותקנה בריאות באבריך. הרי שבהתרומם עצמך לעמוד בקומה זקופה - המות מסבבך, ואם תשפיל קומתך להיות יושב - החיים עמך. הדבר הב': אם תמצא על הארץ נופך ספיר, כלום תוכל לקחתם אם לא תשפיל קומתך לתפוש בהן, הרי שבהשפיל עצמך אתה זוכה להן.
ובהיות שבפרקים שבתחלת הספר דברתי בהם בענין השפלות, לכן סיימתי הספר בענין השפלות עצמו, כדי שיהיה נעוץ תחלתו בסופו וסופו בתחלתו, לפי שהשגת השלימות וקיום התורה והמצות, הכל תלוי אם יאחוז האדם במדה שבה נשתבח אדון הנביאים, משה רבינו ע"ה, שנאמר והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ועל ידה יתבנה המקדש, כי היא תיקון על מה שנחרב.
גם למוד ענוה מהבורא מענין המקדש - אשר עזב השמים ושמי השמים, ובא להשרות שכינתו עם שוכני בתי חומר, ובמקום מעט הכמות בין בדי הארון, והוא כדי שילמוד האדם - כל כך גדול שיהיה כך ישפיל עצמו. דע מעלת השפלות עד כמה מגיע, שהיא הגורמת מציאות השלום בעולם, וידוע שאין מדרגה גדולה לפני המקום כשלום, עד שהוא בעצמו נקרא שלום, ולא מצא כלי מחזיק טובה לישראל אלא שלום, והעולם יסדו על השלום, שהוא אחד מרגלי העולם, והגורם השלום הוא השפלות, שכיון שאדם אוחז בפלך השפלות שוב אינו מקפיד בשום דבר עם חברו בעולם - ובזה הכל שלום, באופן שהשפלות שרש להצמיח השלום בעולם, וכיון שכן וכי יש דבר גדול כשפלות והענוה, כיון שהיא מדה שורשית להצמיח דבר שאין גדול ממנה בעליונים ותחתונים שהוא השלום. הנה תראה רמז על מעלת השלום עד כמה הגיע, דכתוב בפרשת האזינו, כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. דהנה כ"י ש"ם עולה במספר שע"ו עם ארבע אותיות ושני תיבות של כולל, כמספר שלו"ם שעולה שע"ו, לרמוז כשיש שלום אז ה' אקרא, אבל כשאין שלום ח"ו בא אדם לשכוח להקב"ה שלא לקרותו, כי המחלוקת מושך את הכעס, המסלק מעליו השכינה וגם עוז פניו ישונה, שמסתלק מעליו צלם אלקים והשכחה מצויה, ומביאו לשכח אם יש אלהים שופטים בארץ. וכן תראה בפרשת וזאת הברכה, כשבא משה רבינו עליו השלום לברכם, אמר ה' מסיני בא. הזכיר ענין מתן תורה, שישראל קבלו התורה מכל אומה ולשון, לרמוז שראוים לברכה על שקבלו התורה שנקראת שלום, שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. וגם היו באותו מעמד בשלום בלב אחד, ועל זה ראוים הם לברכה. והגאולה תלויה בשלום כאמרם רז"ל הביאו הילקוט פרשת נצבים דף תקל"ה ע"א, דבר אחר אתם נצבים, אימתי כשתהיו אגודה אחת וכו', וכן את מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו אגודה אחת, שנאמר ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבאו יחדיו מארץ צפון כו'. ובזה שכתבנו לעיל שהקב"ה עזב השמים ושמי השמים לדור עם התחתונים, והשרה שכינתו בין בדי הארון, כדי שילמוד כל אדם לאחוז במדת השפלות, יבא על נכון כונת מאמר חז"ל: כל מי שיש בו גאוה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד, שנאמר גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. אל תקרי אותו אלא אתו ע"כ. הכונה כיון שכוונתו יתברך בהשרות את שכינתו בתחתונים, כדי שילמוד האדם ממנו להשפיל את עצמו, הנה כיון שלא השפיל עצמו נמצא שלא הועיל בתקנתו כלום, לכן אומר שאינו יכול לדור אתו בעולם אלא צריך לסלק שכינתי למעלה, כלום באתי למטה כי אם כדי שילמוד ממני שפלות, וכיון שמתגאה ואינו לומד איני דר אתו, דמה מועיל דירתי עמו כיון שאינו לומד. ובזה יובן מאמר רז"ל הרבנות מקברת את בעליה וכו'. הטעם הוא דכיון שהשרה שכינתו בתחתונים ללמד שפלות, זה שנוהג ברבנות ואינו לומד, צריך שבעבורו יסלק שכינתו בעליונים, ונמצא זה מזיק לאחרים שאין להם ממי ללמוד, לכן מה הקב"ה עושה כדי להיות כאן למטה כדי שילמדו אחרים, מסלק לזה מן העולם כדי להיות כאן עם התחתונים, כי הוא יתברך רוצה שילמדו אחרים, ולא בעבור אחד שלא למד יסלק שכינתו ויאבדו אחרים, לכן ממית לזה שאינו לומד ונוהג ברבנות, ויושב עם התחתונים כדי שילמדו כמדובר.
הנה ראה בחוש הראות איך השפלות מציל לאדם ממות נפשו, שהנה רעב כי יהיה בעיר, בהיותו שפל - דופק בדלתי עשירים ומשפיל לפניהם ומתפרנס וחי בעולם, מה שאין כן מי שנוהג ברבנות, שגאותו מחייבו שלא להשפיל עצמו ומת ברעב, ונמצא ממית עצמו בידיו, וכן מלחמה כי יבא בעיר, אין תפארתם להרוג לנמוכי הרוח שמשפילים עצמם כעפר, דמה גדולה קונים בהריגת פרעוש אחד, אלא כל מגמתם בהריגת אותם המתגאים ובוטחים בגבורתם לעמוד כנגדם, הרי גאות אדם ישפילנו ויגיענו לשערי מות. וכן אין אדם דוחק ומצער אלא לגדול ממנו, באומרו שאם יניחנו יתגבר עליו ומבקש המיתו, נמצא הרבנות מקברת את בעליה, דכיון שנוהג ברבנות מבקשים להוציאו מן העולם. הרי אפילו המלך אם ישפיל עצמו יתקיים מלכותו, ואם יתגאה - להכביד עולו על עמו מורדים בו, וראיה מרחבעם בן שלמה, על שנטה לעצת הנערים להכביד בעול העם נחלק מלכותו, ורמזו הקב"ה למוד זה בסדר אותיות אלפא ביתא, ך' ל' מ' סדר קריאתם הם מלת כל"ם, ואם תקראם לאחור נקראים מל"ך, לומר אם ישפיל המלך עצמו ויחזור לאחור, מלמלא תאותו למלוך בחזקה על עמו, יהיה עליהם לעולם מלך, ואם ירצה שיעבור גזרת עולו הלאה, הרי כל"ם - יכלה מלכותו.
ילמוד אדם שפלות מאברי גופו, שהראש הוא מובחר הגוף ומלך עליו, כי שם מקום החכמה והדעת, והעקבים הם האבר יותר שפל ובזוי מהגוף, כלום יתגאה הראש עליהם שלא להשגיח עליהם, להניחם להלוך על הגחלים או על הקוצים וברקנים, אם כה יעשה יגיע חולי או איזה נזק בהם ונפל למשכב, ונמצא גם הראש נופל עמהם, אך בהשגחתו עליהם אף על פי שהם שפלים, לשומרם משוחה עמוקה ומכל נזק גם היא נשמרת כנודע.
גם הבט וראה, שאם כסף אז זהב שהם המתכות החשובים והמעולים, תשחקם לעפר ותזרע בה לא יעלה צמח, ואם על עפר שמזבלין אותו בזבל, שהוא הדבר יותר שפל ונמאס תזרע, יעלה בו עץ פרי עושה פרי וכל מין שושן ופרח מחולפים בתארם ובריחם ובגוונם, לברך עליהן לבורא הכל, הרי הדבר השפל מצליח והמעולה בהפך, כדי שיראה האדם וילמוד לבחור בשפלות ולמאוס בגאות, כי סוף השפלות מעלה וכבוד בעיני אלקים ואדם. וסוף הגאות שפלות ומיאוס ושפיכות דם.
וכן תראה ה'פצירה' (לימ"ה בלע"ז), פיה משחק כל דבר קשה כברזל וכדומה וישימם לעפר דק, והספוג שהוא דבר רך אינו שולט לשוחקו, וכן כל סכין חד יחתוך הכל לבד המוך שהוא רך אין שולט בו לחתכו, כל זה עשה אלקים שילמוד האדם מדת השפלות, כדי שיהיה קיום העולם העומד על השלום הנולד מהשפלות, דכיון שאדם מחזיק עצמו שפל מתרבה השלום, כי אינו מקפיד לשום דבר שבעולם, ובזה אינו בא לידי קטטה ומריבה עם שום אדם בעולם. גם ילמוד האדם מהנמלה, ידרוך עליה רגל אדם לא יוכל להמיתה, ודקותה ושפלותה גורם, שכיון שהיא מעט הכמות אין בה תפיסה שישלוט בה כף רגלו של אדם, משא"כ כל דבר שיש בו שליטה ששולט בו הדריכה ומרמסתו, הלא תראה האדם ברוח פיו שאין בו ממש מכבה את הנר, ומהפך אור לחשך, ומונע אור מכמה אנשים המשתמשים לאורו, הרי דבר שאין בו ממש שולט על דבר ממשי, ופועל פעולה גדולה שמונע מאנשים אורה, זהו לימוד לאדם שהשפל שנחשב לאין, והדבר שאין בו ממש כל יכול. גם ראה איך המשפיל עצמו קונה חיים והדבר בהפכו, שהנה מלך שנטבע בנהר, בכובד מלבושי מלכותו שעליו מכסף וזהב וכל אבן יקרה, אם יתגאה שלא להפשיטם ולהשליכם מעליו, לשום עצמו כאחד הרקים והשפלים, ערום בלי לבוש, יכבדו עליו מלבושיו ויטבע בנהר ויחנק, ובשים עצמו ערום, שוה לאחד השפלים המבוזים יכול לשוט ולצאת, ונמצא עם השפלות קונה חיים.
עוד ראה איך החיים קשורים עם השפלות, לפי שמי שהוא שפל מקבל תוכחה, כי הגאה אינו מקבל עליו עול המוסר, דגאותו גורם לו לשרש בטבעו כי אין כמוהו, ואיך יתכן שטועה הוא בשום דבר, ובזה מואס כל המוכיח לו, וכיון שכן מואס בחיים, לפי שהחיים דבקים עם התוכחה, כמ"ש רבינו בחיי בריש פ' נצבים וז"ל: החיים דבקים עם התוכחה, והמיתה דבקה עם מי ששונא התוכחה, החיים דבקים עם התוכחה, הוא שכתוב ודרך חיים תוכחות מוסר. וכתיב אורח לחיים שומר מוסר. וכתוב מרפה לשון עץ חיים. יאמר כי רפואת הלשון, והוא התוכחה הוא עץ החיים. והמיתה דבקה במי ששונא את התוכחה, הוא שכתוב מוסר רע לעוזב אורח שונא תוכחת ימות, יאמר כי עוזב אורח הוא שעובר על דברי תורה לשעה אבל אינו שונא התוכחה, יהיה נשפט במוסר רע, ייסרנו השם יתעלה למען ישוב מדרכו הרעה, אבל מי שהוא שונא התוכחת, לא יספיק לו שיהיה נשפט ביסורין כי אין לו תקנה, ועל כן היה נשפט במיתה, אהבת התוכחה הוא אות ומופת על טוב המדות, ושאתת התוכחת עדות גדולה על רוע הטבע ועל פחיתות המדות, ועל זה אמר הכתוב: אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.
המוכיח לחברו ראוי לו שיגלה אליו מצפוני האמת ואינו ראוי להחניף לו, רק שיצדיק אותו במה שראוי וירשיענו במה שראוי, שהרי צדיק ורשע שני הפכים, ומי שנמלט מדרך הרשע אינו נקרא צדיק עד שיתקרב למעלת הצדיק, לפי שמדת הרשע בקצה הראשון, ומדת הצדיק בקצה האחרון, וזה הנמלט ממדת הרשע הוא באמצע, ומפני זה ראוי המוכיח לגלות את הנוכח כל האמת בעניניו ובמעשיו, כי היא התוכחת העקרית ע"כ. באופן כי החיים דבקים עם התוכחת, והתוכחה אינה מקבלה כי אם מי שהוא שפל כמדובר, הרי שהחיים שוכנת עם השפל, שעל ידי כך הוא מקבל ושומע מוסר מכל המייסרו יהיה מי שיהיה, ראה עד כמה מגיע מדת השפלות שעמה אדם זוכה לתורה, אשר עם התורה זוכה לעה"ב, כדאמרינן בפרק א' מתעניות, למה נמשלה תורה במים וביין ובחלב, לומר לך מה שלשה משקים הללו אין מתקיימים כו' אלא במי שדעתו שפלה עליו. ודע וראה כיצד התורה מתקיים במי שדעתו שפלה עליו ולא במי שהוא גאה, מי שדעתו שפלה אינו מתבייש לומר לא הבנתי, ואז המלמדו חוזר לו למודו עד שיבינהו. גם אם רואה לקטן ממנו שיודע יותר, הוא עצמו הולך אצלו ללמוד ממנו. גם שפלותו גורם שיכיר שאינו יודע וחוזר תמיד ללמוד וע"י כך התורה מתקיים בו, משא"כ מי שיש בו גאוה, שגאותו גורם לו להעלים מה שלא הבין, וכ"ש וק"ו שאע"פ שיהיה כקטן שיש בו חכמת שלמה המלך ע"ה, אינו משפיל את עצמו להלוך אצלו, וגם מעולם לא יוכל להכיר בחוסר ידיעתו כדי לבקש ללמד, שגאותו מפתהו דאיך אפשר שיש בו חסרון הידיעה, כיון שהוא רב בחכמה.
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
והנני מציג לפניך הדברים המתלוין עם השפלות שמביאים לאדם לעבודת בוראו, הביאם בעל ספר תפוחי זהב וז"ל: דברים המקדשים לאדם, ענוה, שפלות, הרחקת הגאוה, והכעס, והקפדה, והזהיר בברכת הנהנין, להזהר לקום בחצות לילה, ולהיות תפילין דרבינו תם עליו בשעת הלימוד, ועיון בהלכה בכל יום. ליזהר בטבילת קרי, להיות מעשרה ראשונים ואחרונים בבית הכנסת, ליזהר בטלית ותפילין מן המובחר. לקיים עונה משבת לשבת, ליזהר במים ראשונים ואחרונים כראוי. עוד כתב להשגת החכמה: למעט בדבור רק דבור מצוה והכרח, לבכות על דבר תורה שאינו מבין, להתודות בלילה מה שעשה ביום ולישן מתוך בכיה, ליזהר מעצבות ובפרט בשעת התפלה והתורה, רק וגילו ברעדה כתיב. טהרה, טבילה, יראת הרוממות בגין דהוא רב ושליט, ליזהר מקלות ראש, ליזהר לרחוק מבשר ויין כל מה דאפשר, לקדש עצמו בשעת תשמיש, ולהשלים מלת צדי"ק בכל יום (צדי"ק ר"ת צ' תשעים אמנין, ד' ארבע קדושות, י' עשרה קדישין, ק' מאה ברכות בכל יום), ליזהר מהגאוה, ללמוד תורה מעוטף בטלית ותפילין עכ"ל.
עוד כתב בשער היראה יום ראשון וז"ל: להסיר לבו מדת האכזריות ונקמה והכעס והקנאה, שכל אלו הם מדות נמשכות מיצר הרע ששורשו שורש הדין. ואף על פי שמדות יצר הרע הם רבות, השרשים הם שלשה: הגאוה, וקושי עורף, והרתחת האדם לדבר קשות, סימן לדבר: "רוח רעש אש" אשר לא בהם ה', אמנם ב"קול דממה דקה" שם נמצא המלך, וכן דרך בני היכל מלכות בשר ודם, להיות דבריהם בחשאי, ומי שדבריו בקול נמוך הוא מדרכי הענוה, ובלי ספק הוא מתדבק עם המלך עכ"ל. הרי שאין השגת השלימות כי אם בהרחקת מהגאוה ולבחור בשפלות, ואף על פי שיש דברים המתלוין עמהם, אמנם דע שהשפלות הוא שרש להמשיך לכלן.
אך כיון שהגאות על הרוב נמשך לאדם בראות עצמו בחור בכחו ובגבורתו, ובפרט אם הוא יפה עינים וטוב רואי, מתגאה בכחו וביופיו, ורועה רוח ורודף קדים, לרדוף אחר שרירות לבו. אך כל זמן שיצר גאותו מתגבר עליו, ישים נגד עיניו איזה זקן שבימיו, ויסתכל בו כי עוז פניו ישונה מרבוי הקמטים (החרושים), וסר כחו מעליו והולך על שלש, מדוכה וכפוף, מרתת בלכתו, כמשא בביתו אין כח בו לדבר ולא דבר רך לשבר, אינו טועם מאכל ומים בוחר מות מחיים. וישים נגד עיניו כי כך עתיד להיות אם יגיע לזקנה, ויכלם ויתבושש בינו לבין עצמו באומרו מי שעתיד לבא במצב זה, איך הוא מתפאר בכח ויופי, כי מה יענה לכל שואל בזקנותו, היכן כחך ויופיך אשר עמהן הכעסת לבוראך והתגברת על חברך, והיית רע לשמים ולבריות. וגם ישים נגד עיניו שבבא למצב הזקנה זכור יזכור מכל אשר עשה בבחרותו, וימאס בכל מעשיו כמדת הזקן שהוא מואס בדרכי הבחורים כנבלה מוסרחת, ואז יראה בעיניו פרי מעשיו המתועבים, ויכסהו בושה וכלימה בלי יוכל לתקן מה שעיות, ובשומו כל זה נגד עיניו ישפיל עצמו עד עפר, ואז השפלות יבאהו אל היראה, לעבוד לבוראו בכל לבבו ובכל נפשו.
וכדי שתראה מעלת השפלות, הנני כותב לך מעלת אברהם אבינו ע"ה, מה שהגיע לו עם נמרוד הרשע, מיום הולדו עד שנתפרסם בעולם, ועכ"ז לא נתגאה והשפיל עצמו עד אומרו ואנכי עפר ואפר. כל שכן כל אדם שאף עפ"י שיחיה אלף שנים ברוב גדולות, לא יוכל להשיג אחד מיני אלף מה שהשיג האדם הגדול בענקים אברם הוא אברהם.
(מעשה אברהם אבינו ע"ה, ממה שאירע לו עם נמרוד): אמרו שקודם שנברא אברהם, היה נמרוד כופר באמונת האל יתברך, והיה מתגאה בעצמו ואומר שהוא אלוה, ואנשי זמנו הקדמונים היו עובדים ומשתחוים לו, והיה זה המלך תוכן וחכם, וראה בחכמת הכוכבים שיולד אדם א' בימיו ויעמוד כנגדו להכחישו מאמונתו ולנצחו, ויחרד חרדה גדולה, ומפחדו מה עשה? שלח אחרי השרים והפחות שלו והגיד להם הדבר, ואמר להם מה תיעצוני לעשות בזה הילד שעתיד לבא. אמרו לו העצה שאנו מסכימים על זה הוא שתבנה בית גדול, ותשים שומר בפתחו ותכריז בכל מלכותך שכל הנשים שהן מעוברות שיבואו לשם, ואחרי בואם יבואו גם כן החיות ויהיו אצלם לשמור עד זמן לדתם, ובבוא האשה ללדת יראו אם בן הוא ישחטוהו על בטנה, ואם בת היא וחיה, ותתן מתנות לאמה ותלבישנה בגדי מלכות, ותקרא לפניה ככה יעשה לאשה אשר תלד בת. ויהי בשמעו עצתם שמח שמחה גדולה עד מאד, והכריז בכל מדינות מלכותו שיבואו כל האומנים לבנות בית גדול למלך, גבהו ששים אמה ורחבו שמונים אמה, ואחר כלות לבנות הבית הכריז שיבאו כל הנשים המעוברות לבית ההוא, להיות שם עד שתלדנה שם, והפקיד פקידים להביאם לשם, גם הפקיד על הבית שומרים לשמור את הפתח לבלתי ילכו. גם הפקיד עליהן נשים מילדות להולידן, וגזר עליהן שהבן היולד ישחטו אותו על חזה אמו, ושיולדה בת שילבישו את אמה בגדי שש משי ורקמה, ויוציאוה משם ויעשו לה כבוד הרבה, כי כן צוה המלך ויוליכוה לביתה בכבוד. אמר המגיד: שנהרגו על הדבר ההוא יותר משבעים אלף זכרים, וכראות מלאכי מעלה הריגת אלו הילדים, אמרו לפני הקב"ה רבש"ע הלא ראית מה שעה הרשע הכופר נמרוד בן כנען, אשר הרג כמה ילדים ושפך דמם ארצה על לא חמס בכפיהם, אמר להם מלאכים קדושים ידעתי וראיתי, כי לא אנום ולא אישן, ורואה אני ויודע הנסתרות והנגלות, אבל אתם תראו מה אעשה לרשע הכופר הזה, כי אשים ידי עליו ליסרו.
אמר המגיד: שבזמן ההוא הלכה אם אברהם אבינו ע"ה ולקחה איש תרח שמו, ותהר ממנו ויהי כמשלש חדשים ותגדל בטנה ופניה מוריקות, אמר לה תרח בעלה מה לך אשתי פניך מוריקות ובטנך גדולה, אמרה לו בכל שנה ושנה אירע לי זה החולי שיאמרו לו קו"לצני. אמר לה תרח: הראיני בטנך, שיראה לי שאת מעוברת, ואם כך הוא אין ראוי לעבור את מצות אלהינו נמרוד, שם ידו על בטנה, עשה לה הקב"ה נס והלך הילד למעלה תחת החזה, ופשפש בידיו ולא מצא שום דבר, אמר לה צדקת מה שאמרת, ולא נראה הדבר ולא נודע עד שנשלמו חדשי הילד, ומרוב פחדה יצאה מן העיר והלכה דרך המדבר קרוב לנהר אחד, ומצאה שם מערה גדולה ונכנסה לשם. ולמחר אחזוה חבלי יולדה ותלד בן, ותראה את המערה כלה מאירה כשמש מאור פני הילד, ושמחה שמחה גדולה והוא היה אברהם אבינו ע"ה, ופתחה פיה ואמרה: אוי שילדתיך בזמן הזה, שמלך נמרוד הרג בעבורך ע' אלף זכרים, ואני אפחד עליך מאד שאם ידע בך יהרגך, ועל זה יותר טוב שתמות במערה הזאת ולא יראוך עיני שחוט על החזה שלי, ולקחה מלבוש אשר עליה והלבישה אותו ועזבתו במערה, ואמרה יהי אלהיך עמך לא ירפך ולא יעזבך. והלכה לדרכה.
אמר המגיד: שאברהם אבינו ע"ה בעודו במערה ילד קטן, ולא היה לו מינקת שתניקהו, בכה ושמע הש"י בכייתו באשר הוא שם, ושלח לגבריאל המלך לחיות אותו ולתת לו חלב, כי היה מוציא לו חלב מאצבעו הימין והוא היה יונק ממנו, עד שהיה אברהם בן עשרה ימים והתחיל ללכת בארץ, ויצא ממערה וילך על שפת הנהר, וכשבא השמש ויצאו הככבים אמר: אלו הם האלהים, ואח"כ כשעלה עמוד השחר לא ראה הככבים, אמר לא אעבוד את אלו כי אינם אלהים, ואחר כך ראה השמש אמר: זה אלי ואנוהו. וכשבא השמש אמר אין זה אלוה, ראה הירח אמר: זה אלי ואעבוד אותו, כשהחשיך אמר אין זה אלוה, יש להם מניע, עודנו מדבר והנה בא המלאך גבריאל ואמר לו שלום עליך אברהם: א"ל עליך שלום! א"ל מי אתה? א"ל אני גבריאל המלאך שליח מן הקב"ה, בשעה ההיא הלך למעיין אחד שמצא שם ורחץ פניו ידיו ורגליו, והתפלל שם לאל יתברך בכריעה והשתחויה.
אמר המגיד: אם אברהם אע"ה זכרה אותו ובכתה בכיה גדולה, ויצתה מן העיר לבקש את בנ' במערה שעזבתו שמה ולא מצאתו, והרבתה לבכות עוד עליו, והיתה אומרת אוי לי כי ילדתיך לטרף לחיות השדה, לדובים או לאריות או לזאבים, והיתה הולכת על שפת הנהר ומצאה את בנה, ולא ידעתהו כי גדל מאד בקומה, אמרה לו שלום עליך, והשיב לה ועליך שלום. מה את הולכת באלו המדברות, אמרה לו אני יצאתי מן העיר לבקש את בני, אמר לה ובנך מי הביאו הנה, אמרה לו הייתי הרה מתרח אישי, ובזמן הלידה פחדתי על בני שהיה בבטני שלא יהרגני מלכנו נמרוד בן כנען כמו שהרג מספר ע' אלף ילדים, ובאתי אל המערה אחד בזה הנהר, ואחזני צירי יולדה וילדתי בן ועזבתיהו במערה והלכתי לביתי, ועתה באתי לבקש ולא מצאתיו. אמר לה אברהם אלו הדברים שאמרת שעזבת ילד, כמה ימים יש לו? אמרה לו כמו עשרים יום. אמר לה וכי יש בעולם אשה שתעזוב את בנה קטן במדבר לבדו ותבא לבקש אותו אחר עשרים יום, אמרה היא אולי יחנן האל. אמר לה אני בנך אברהם שבאת לזה הנהר בעבורו, אמרה לו בני גדלת מאד כ"כ והלכת על רגליך ודברת בפיך, וכל זה בעשרים יום! אמר לה כן, שיודע לך אמי שיש בעולם אל גדול ונורא חי וקיים רואה ואינו נראה, והוא בשמים מלא כל הארץ כבודו. אמרה לו בני וכי יש אל אחר מבלעדי נמרוד? אמר לה כן אמי, אלהי השמים ואלהי הארץ ואלהי נמרוד בן כנען, ועל זה תלכי לנמרוד ותודיעי אותו כזה הדבר, הלכה לעיר ואמרה לאישה תרח איך מצאה בנה, ותרח היה שר וגדול בבית המלך נמרוד, והלך לבירה מקום אשר המלך שם והשתחוה למלך ופניו ארצה, ובזמן ההוא כל המשתחוה למלך לא היה מרים ראשו עד שיאמר לו תרים ראשך. א"ל המלך הרם ראשך ושאל חפצך, א"ל יחי אדוני המלך ובאתי לבשר אותך על מה שראית בחכמת הככבים שיולד ילד במלכותך שיפסיד אמונתך והרגת בעבורו ע' אלף זכרים, אבשרך שהוא בני ואמו היתה הרה ולא ידעתי בהריונה כי אמרה לי חולה הייתי מחולי קולצנ"י, ובקשתי בטנה ולא מצאתי שום עובר.
ויהי כאשר נשלמו חדשי הילד, הלכה מן העיר לנהר ומצאה שם מערה ותלד שם בן, ועזבה אותו לחיות השדה, ואחר עשרים יום הלכה אליו ומצאתה מהלך על שפת הנהר ומדבר כאדם גדול ואומר שיש אלהים בשמים רואה ואינו נראה א' ואין שני. וכשמוע נמרוד אלו הדברים חרד חרדה גדולה עד מאד, ויאמר ליועציו ושריו מה לעשות מזה הילד, אמרו מלכנו ואלהינו כיצד תפחד מילד קטן, ויש בכל מלכותך אלף אלפי אלפים שרים שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות ושוטרים אין מספר, הקטן שבשרים ילך ויביאנו ושימנו בבית הסוהר, אמר להם הראיתם מימיכם ילד מעשרים יום הולך על רגליו ומדבר בפיו ובלשונו, מבשר ואומר שיש אלוה בשמים אחד ואין שני לו, והוא רואה ואינו נראה.
אמר המגיד: שכל השרים שהיו שמה תמהו תמיה גדולה מאלו הדברים, ובין כך ובין כך בא השטן בדמות אדם לבוש משי שחור, והלך והשתחוה לפני המלך נמרוד, עד שאמר לו המלך הרם ראשך ושאל חפצך, אמר לו מה אתה דואג וכלכם תמהים מילד אחד קטן, איעצך עצה מה לעשות, אמר לו המלך מה עצתך אל תפתח אוצרות כלי המלחמה ותתן לכל השרים והסגנים והפחות ולכל אנשי המלחמה, ותשלחם אליו שיבא לעבוד אותך ויהיה תחת ידיך.
אמר המגיד: שצוה המלך לכל השרים ולכל אנשי המלחמה שיבואו ויקחו כלי זיין מאוצרות המלך וילכו להביא לאברהם, וכראות אברהם אבינו שבאו אליו עם רב, אחזהו רעדה ופחד גדול מפניהם, ויצעק לאלהי השמים שיצילהו מידם, כי הוא המציל עני מחזק ממנו, ואתה תצילנו מהם. וישמע אלהים את צעקתו וירא את דמעותיו, וישלח לו את מלאך גבריאל להציל אותו מידם, אמר לו המלאך מה לך אברהם ומה אתה בוכה, א"ל פחדתי מאנשים האלו הבאים עלי להרגני, א"ל לא תירא ולא תפחד כי האלהים עמך והוא יצילך מכף כל אויביך.
אמר המגיד: שהקב"ה צוה לגבריאל שישים ענן וערפל בינו וביניהם, בראותם הענן והחשך והערפל פחדו פחד ושבו אל נמרוד מלכם, ואמרו לו נסעה ונלכה ממלכות זה. וכשמוע המלך כך נתן מעות לכל שריו ועבדיו ונסעו משם למדינת בבל. ויהי אחרי נוסעם ויאמר אלהים לגבריאל, לך אמור לאברהם שילך אחרי האויב נמרוד לבבל, אמר לו אברהם אין לי צידה לדרך ולא סוס לרכוב עליו ולא אנשי חיל לעשות עמו מלחמה, א"ל גבריאל המלאך אין אתה צריך לשום דבר, לא לצידה לדרך ולא לסוס לרכוב עליו, ולא אנשי חיל לעשות עמו מלחמה, ולא רכב וגם פרשים, כי על כתפי תרכב ואני אשאך ואגיעך על בבל, ויקם אברהם וירכב על כתפו של גבריאל, כהרף עין באותה שעה מצא עצמו בשערי מדינת בבל, וא"ל המלאך יכנס למדינה ותקרא בקול גדול ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד אחר, אחד ואין שני, אין לו דמות הגוף ואינו גוף, והוא אלהי האלהים ואלהי נמרוד ואני אברהם עבדו נאמן ביתו, הלך אברהם אבינו ע"ה וכנס בתוך המדינה והכריז בקול גדול לכל אנשי המדינה: ה' הוא האלהים, אחד ואין שני, והוא אלהי השמים והוא אלהי האלהים ואלהי נמרוד. העידו כלם אנשים ונשים וטף על זה שהוא אמת, וגם תעידו שאני אברהם עבדו נאמן ביתו. ויהי הוא הולך בשוקים וברחובות ומכריז, מצא אביו ואמו וגם מצא למלאך גבריאל, אמר לו המלאך אברהם תאמר לאביך ולאמך שיאמינו גם הם ויעידו בזה שאתה מכריז שה' הוא האלהים אין עוד מלבדו.
ויהי כשמוע אברהם את דבר המלאך אמר לאביו ולאמו, אתם עובדים לאדם כמוכם ותשתחוו אליו לדמות דמות נמרוד, הלא ידעתם כי יש לו פה ולא ידבר, עין ולא יראה, אזן ולא ישמע, ולא ילך ברגליו, ולא יש בו תועלת לא לעצמו ולא לאחרים. ויהי כשמוע תרח את דבריו לקח אותו בדברים והביאו אל ביתו ויספר לו כל המאורע שביום א' הלך מהלך מ' יום, וכשומעו זה הלך אצל נמרוד וא"ל תדע אדונינו המלך הנער בני אשר היית בורח מפניו, הנה בא ושאלתיו כמה זמן יש שהוא הולך בזה הדרך, א"ל אמש נסעתי משם והיום הגעתי הנה, ויהי בשומעו ככה ויחרד חרדה גדולה עד מאד. ויאמר לפני כל השרים והיועצים והחכמים להביא לו עצה על זה הילד מה לעשות עמו, ויענו לו פה אחד יחי המלך נמרוד לעולם ויצוה ויכריזו שיכריז בכל המדינה משתה ושמחה שבעת ימים וכל איש ימשח בביתו וילבש ויצא בכל מיני לבושים ומשכיות ושיהיה כל המדינה צהלה ושמחה וגם תעשה בחצר בית המלך החיצונה והפנימית ובכל מדינות מלכותך ועוצם יכולתך הגדול יבא כל אדם ויעבוד אותך ויאמר המלך לעשות כן ותנתן דת בבבל בשוקים וברחובות וילבשו כלם כלי יופי ויתקנו אותם בכל לבושי שש ומשי ורקמה וכל מיני משכיות כסף איש איש כאשר השיג ידו. ויעשן כן.
ויהי אחרי כן כשבת מלך נמרוד על כסא מלכותו שלח אחרי אברהם ויבא אליו ואביו תרח עמו ויעבור אברהם לפני הפחות והסגנים עד שהגיע לכסא המלך אשר הוא יושב עליו ויתפוס בכסא והניע אותו ויקרא בקול גדול כדברים האלה אי נמרוד הנגעל הכופר בעיקר וכופר באל חי וקיים ובאברהם עבדו נאמן ביתו תמיד ותאמר כמוני שה' הוא האלהים אחד ואין שני ואינו גוף והוא חי ולא ימות לא ינום ולא ישן ותעיד על עצמך ותאמין שאני אברהם והוא ברא את כל העולם כדי שיאמינו בו וישא את קולו באלו הדברים והנה הדמותם שהיו שם עומדים נפלו על פניהם וכראות המלך והשרים במפלתם וגם צעקת אברהם נפלו כלם על פניהם ארצה עם מלכם נמרוד וימס לבו ונשאר כמו שתי שעות וחצי ארצה וימס לבו בקרבו גם פרחס נשמתו ממנו ואחר שתי שעות שב רוחו ונשמתו אל גופו ויקץ משינתו ויאמר המלך הקולך זה אברהם או קול אלהיך ויאמור לו קול זה קול בריה קטנה מכל בריות שברא קב"ה בשעה ההיא אמר המלך נמרוד באמת אלהיך אברהם אלוה גדול וחזק מלך מלכי המלכים ואמר לתרח אביו שישא את בנו ויסר מעליו וילך לעירו וילכו שניהם יחדיו. ויהי אחרי כן ויגדל אברהם עד שהיה מבן עשרים שנה ותרח אביו חלה ויאמר אל בניו הרן ואברם בחייכם בני תמכרו לי אלו השני דמותם שאין לי מעות להוצאותינו הלך חרן ומכר את הדמותם הביא מעות להוצאות אביו וילך אברהם ויקח שני הדמותם אחרי' למכרם ושם חבל על גרונם ופניהם ארצה והוא היה סוחב אותם וצעק ואומר מי הוא זה שיקנה דמות אין בו תועלת לא לעצמו ולא למי שיקנהו לעוהבדו וגם יש לו פה ולא ידבר עין ולא יראה רגלים ולא ילך אזן ולא ישמע וכשמוע אנשי המדינה את דברי אברהם תמהו עד מאד והוא הולך בא ופגע זקנ' אחת ותאמר לו בחייך אברהם תבחר לי דמות אחד טוב מאד וגדול לעבדו ולאהבו אמר לה אברהם זקנה זקנה איני יודע בהם תועלת לא בגדול ולא בקטן לא לעצמם ולא לאחרים אמר לה והדמות הגדול אשר לקחת מאחי הרן לעבדו היכן הלך אמרה לו באו גנבים בלילה הוא וגנבו אותו בעודי בבית המרחץ אמר לה א"כ כיצד תעבוד לדמות כי אף לעצמו לא הציל מן הגנבים כ"ש יציל לאחרים מרעתם ולך הזקנה השוטה וכיצחד תאמרו שהדמות שעבדת שהוא אלוה אם הוא אלוה למה לא הציל את עצמו מיד הגנבים אלא שהוא דמות אין בו תועלת לא לעצמו ולא למי שיעבוד אותו אמרה לו הזקנה א"כ אברהם כדבריך למי אעבוד אמר לה תעבודי לאלהי האלהים ואדוני האדונים בורא שמים וארץ הים וכל אשר בם והוא אלהי נמרוד ואלהי תרח ואלהי מזרח ומערב דרום ופצון ומי הוא נמרוד הכלב שיעשה עצמו אלוה לעבוד אותו. אמרה הזקנה מכאן ולהלן לא אעבוד כי אם אלהיך אלהי אברהם ואם אעבוד אותו מה תועלת יהיה לי אמר לה כל מה שגנבו ישוב לך וגם תציל נפשך מגיהנם אמרה הזקנה מה אומר כדי להציל את נפשי משחת א"ל תאמרי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת א' ואין שני ממית ומחיה הוא חי לא יראה מות וגם אני אברהם עבדו נאמן ביתו אמרה הזקנה מכאן ולהלן אני אומרת כדבריך ואעיד על עצמי שה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואתה אברהם נביאו ואאמין בשי"ת ובך. אמר המגיד ששבה בתשובה ונתחרטה על שעבדה את הדמות ואמרו שגם מצאה הגנבים והשיבו לה הנגיבה וגם הדמות מה עשתה זאת הזקנה לקחה אבן בידה והכתה על ראש הדמו' ואומרת אוי לך ולמי שיעבוד אותך עוד כי אין בך תועלת ולא למי שיעבוד אותך ויצאה מביתו בשוקים וברחבות והיא צועקת ואומרת מי שרוצ' להציל נפשו משחת ויצליח בכל מעשיו יעבוד לאלהי אברהם. אמר המגיד שהזקנה בכל יום היתה זועקת עד שהשיבה בתשובה אנשים ונשים הרבה שמע המלך שמועה זו שלח אחריה והביאוה לפניו אמר לה מה עשית כי שטית מאחרי עבודתי למה לא תעבידי אותי שאני אלהיך ואני יצרתיך אף תמכתיך בימיני. השיבה ואמרה אתה מן הכוזבים ואתם כופר בעיקר באל א' ואין שני ואתה אוכל מטובו ותעבוד אל אחר ותכפור בו ובתורתו ובאברהם עבדו. ויהי כשמוע המלך את דבריה צוה להרוג אותה והרגו אותה ופחד ורהב לבבו מדבריה ותמה על עצמו ולא ידע מה יעשה עם אברהם שהפסיד אמונתו כי רוב המון העם האמינו באלהי אברהם וכראות השרים שלו היגון אשר שם בלבו ובשומעם דבריו אמרו לו קום מהרה והלכת אל המקום אשר היית הולך פעמים אחרות ותכריז שכל אנשי המדינה יעשו ז' ימים משתה ויום טוב וישימו עליהם כל החפצים ובגדי משי ורקמה ואבנים טובות ואבנים יקרות שהום וישפה ודברי' אחרים וכל כלי זהב וכסף ומאכל ומשתה וכל מיני מגדים וכראות אברהם את גודל העושר ותוקף אנשי רוב המדינה ורוב עושרם יבא ליכנס תחת אמונתיך. ויהי כשמוע השמועה נמרוד שמח שמחה גדולה ויבא עצה וצוה שיכריזו אל כל אנשי המדינה ללכת אל המקום אשר היו רגילין לבא שם שנה בשנ' בגן ויביאו שם הדמות' ויעשו שם ימי משתה ושמח' ויום טוב יותר ממה שהיו רגילים מקודם. ויהי בתוך ימי המשתה ויאמר המלך לתרח אבי אברהם להביא את בנו לראות גדולתו ועושר כבוד מלכותו ורוב שריו ועבדיו ויאמר תרח לבנו בני אברהם בא עמי למועד המלך נמרוד אלהינו אמר אברהם איני יכול לצאת לשם א"ל תרח א"כ תשב עם הדמותם עד בואנו משם ויעש כן וילך תרח וישב אברהם עם הדמותם וגם דמות המלך היו שם וירא אברהם אשר הלך המלך אל בית הועד אשר לו ויקח בידו גרזן ובראותו דמות המלך יושבים אמר ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים וישליכם מעל כסאם ארצה ויך בהם מכה גדולה בגדול החל ובקטן כלה לזה קטע רגלו ולזה כרת ראשו ולזה שבר עיניו ולזה שיבר את רגליו וכלם נשברים ויצא אברהם וישלמו ימי המשתה ויבא המלך אל ביתו וקודם זה כששיבר אותם שם הגרזן ביד גדול הדמות. וכראות המלך את צלמיו שבורים אמר מי היה כאן ומי הוא אשר מלאו לבו לעשות כן ויענו כל העם בוכים ויאמרו אדונינו המלך תדע לך שאברהם היה יושב אצלם ושמענו שהיה משבר להם. ויצו המלך להביא את אברהם לפניו ויביאו אותו ויאמר לו המלך ושריו למה שברת את אלהינו אמר אני לא שרתי אותם לא שבר אותם כי אם הגדול שבהם הלא תראה היות הגרזן בידו ואם לא תאמיני שאל ממנו והוא יגיד ובשומעו דבריו חרה לו עד מות ויאמר להוליכו לבית הסוהר ויצו אל שר בית הסוהר לבלתי תת לו פת לאכול ולא מים לשתות. אמר המגיד שאברהם אע"ה בעודו בבית הסוהר נתן עיניו לשמים ויאמר ה' אלהי אתה יודע הנסתרות ואתה ידעת כי לא הגעתי עד הנה כ"א על עבודתך והקב"ה שמע את תפלתו ושלח לו המלאך גבריאל להושיעו מיד זה וא"ל שלום עליך אברהם אל תירא ואל תחת כי ה' אלהיך עמך בשעת ההיא נר' לו מעין מים חיים א' ושתה מהן והביא לו המלאך כל מיני מאכל לאכול וישב עמו שם כדי ללוותו שנה תמימ'.
ויהי אחרי השנה ההיא באו שרי המלך ויעציו לאכול ולשתות עם המלך ויאמרו למלך לבנות לו גדר גדול ולהכריז בכל מדינתו שכל מי הוא חפץ לעבוד בעבודת הלך שיביא אל הבית הזה עצים הרבה עד שימלא כל המקום עצים פה לפה ואחר כך יבעירו העצים באש עד שתעלה השלהבת לשמים ותשליך בתוכה לאברהם ובזה יאמינו בך לעולם ולא תפסיד אמונתך. וישמח המלך על העצה הזאת יעוצה שמחה גדולה מאד ויצו לכל העם לאמר כל איש ואשה נער וזקן אשר בכל מדינות המלך יביאו עצים אל הבית הזה הגדול אשר בנה עד מלאת אותו ויעשו כן כל העם וימהרו להביא את העצים אל הבית ההוא כי נתן להם זמן עד מ' יום ובכל זאת אברהם עומד בבית הסוהר ויצו המלך לעשות כבשן גדול בתוך הבית אשר בנה וידליקו את העצים בתוכו והנה עלה השלהבת עד לשמים עד שכל העם פחדו מרוב האש ושלח אל שר בית הסוהר לאמר לו תביא לי את אויבי אברהם והשליכהו לתוך זה הכבשן של אש ויבא שר בית הסוהר לפני המלך להשתחוות לפניו ויאמר לו איך תשאל ממני אדם שזה לו עכשיו שנה תמימ' שעמד בבית הסוהר ולא הביא לו שום אדם לא לחם ולא מים ולא שום מאכל בעולם אמר לו עכ"ז תלך בבית הסוהר ותצעק אליו אם ישיבך תביאנו ואשליכנו באש ואם מת יותר טוב ותקברו אותו ולא יזכר שמו עוד הלך שר בית הסוהר לפתח הבור ויקרא בקול גדול וחזק אברה' אתה חי או מת ויען אותו אנכי חי אמר לו מי נתן לך אכילה ושתיה עד הנה אמר לו האכילני והשקני מי שהוא יכול על כל הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים עושה נפלאות לבדו וגם הוא אלקי נמרוד ואלקי תרח אלקי כל העולם הוא זן ומפרנס לכל ראוה ואינו נראה והו' בשמים ממעל ונמצא בכל מקום ומשגיח כל הפרטים. ויהי כשמוע שר בית הסוהר את דבריו ויאמן גם הוא באלקי אברהם ויאמר אלקיך אברהם הוא האלקים ואני אעיד על זה וגם אתה עבדו ונביאו באמת ונמרוד הוא משקר ויהי באומרו כך ויגידו למלך לאמר הנה שר בית הסוהר מעיד על אלקי אברהם שהוא אמת ואברהם עבדו אמת ויתמה המלך מאד וישלח אחריו ויאמר לו מה לך שר בית הסוהר איך כפרת בי ואמרת שאלקי אברהם אמת וגם אברהם עבדו אמת. אמר לו שכן הוא האמת ואתה המלך נמרוד כופר באמת ובראות המלך את דברי שר בית הסוהר נתעצבן אל לבו מאד וימלא חמה ויצו לפגוע באיש הזה להמיתו ויצעק שר בית הסוהר בפגוע בו ויאמר ה' הוא האלקים הוא אלקי כל העולם ואלקי נמרוד הכופר. אמר המגיד שהסייף לא היה חותך בצוארו ויותר שהיה מכה בסייף היה משבר הסייף תמה המלך ויצר להביא את אברהם ולהשליכו בתוך כבשן האש הלך א' מן השרים והביאו לניו ואמר לו המלך תשליכהו לתוך האש הגדולה ויקום להשליכו ותצא אש מן הכבשן ותשרוף אותו ויקום שר א' מלפני נמרוד להשליך אותו באש גם כן נשרף וכל מי שיהי לוקח אותו להשליכו באש היה שורפת אותו עד שמתו רבים אין חקר ואין מספר. ויבא השטן בדמות איש וישתחו לפני המלך ויאמר לו המלך מה לך תשאל ומה תרצה אמר לו איעצך עצה להשליך לאברהם בתוך כבשן האש תעשה תחבולה והבה לי עצים הרבה ומסמרות וחבלים ואני אעשה לך טראבוק"ו שמתוך תנועתו תשליכהו בתוך כבשן האש מרחוק ולא ישרף האש לאיש ההוא וישמח המלך מאד על העצה הזו ויצו לעשות כן ויעשו הטראבו"קו ואחר אשר השלימו לעשות נסו אותו בפני המלך שלשה פעמים עד שמרחוק השליכו בו אבנים לתוך האש והוא הנקרא טראבוק"ו ויקחו את אברהם וקשרו זרועותיו ידיו ורגליו בקשר חזק וישימו אותו בתוך הטראבו"קו להשליכו. וכראו' אברהם אע"ה איך קשרו אותו נשא עיניו לשמים ואמר ה' אלקי אתה רואה את אשר הוא עושה בי הרשע הזה גם מלאכי מעלה אמרו לפני הקב"ה רבש"ע מלא כל הארץ כבודך הלא ראית מה עשה מלך נמרוד בעבדך ונביאך אברהם אמר הקב"ה איך לא אדע ואנכי יודע כל הנסתרות אבל אראה אני לכם נקמה בנמרוד הכופר ואציל את אברהם עבדי אמר המגיד שהשטן בא אצל אברהם בדמות אדם וא"ל אברהם אם תרצה להציל מאש נמרוד השתחוה אליו והאמן בו ויהי כשמוע אברהם את דברי השטן ויאמר לו יגער ה' בך השטן פחות נבזה ארור כופר ויצא מלפניו. ותא אמו של אברהם לנשק לבנה קודם שישליכו אותו לכבשן האש ותאמר לו בני השתחוה לנמרוד ותכנס תחת אמונתו ותנצל מכבשן האש. אמר לה אברהם אמי אמי תלכי מעלי ודחה אותה מעליו ויאמר לה אמי אש נמרוד תכבה אותו המים אבל אש אלקי לעד לעולם אינו מכובה ומים לא יוכלו לכבותו וכששמע' דבריו דברי מצודקי' אמרה לו האלקים אשר אתה עובד הוא יצילך מאש נמרוד. ויהי אחרי כן וישימו אותו בכף הטראבוק"ו להשליך אותו בתוך הכבשן מלאכי השרת בקשו רחמים מלפני הקב"ה לרדת להצילו מאש נמרוד. ויבא אליו גבריאל ויאמר לו מה אברהם האצילך מזה האש אמר ליה האלקים אשר אני בוטח בו אלקי שמים וארץ הוא יצילנו וכראות הקב"ה כוונתו הטובה פנה אליו ברחמים ויאמר לאש ההיא קרה ושלוה על עבדי אברהם. אמר המגיד שהאש נכבה בלא מים והעצים הציצו ציץ וכלם הוציאו פירות כל עץ יתן פריו ושב הכבשן כמו גנת ביתן המלך והמלאכים יושבים עם אברהם בתוכו ויפן המלך וירא את הגן ואת המלכים יושבים עם אברהם בתוך הגן ויאמר לאברהם כשוף גדול אתה יודע שהאש אינה שולטת בך ולא עוד שאתה מראה לעם שאתה בתוך גנת ביתן ויענו כל שרי נמרוד יחדיו למלך לא אדונינו אין זה כשוף כי אם יכולת אולה גדול אלהי אברהם ואין שלוה אחר מלבדו ואנחנו מעידים על זה. וגם שאברהם עבדו באמת ויאמינו בשעה ההיא כל שרי נמרוד וכל עמו בה' אלהי אברהם ויאמרו ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד עכ"ל.
הרי עיניך הרואות מעלת אברהם אע"ה עד שקראו קב"ה אוהבי דכתיב זרע אברהם אוהבי ועכ"ז לא נתגאה היש בכל באי עולם שיוכל להתגאה כמוהו ועכ"ז השפיל עצמו עד עפר ואמר ואנכי עפר ואפר מי לנו גדול כמשה אדון הנביאים שהתורה מעידה עליו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ורכב ערבות ועשה מלחמה במלאכים והנחיל תורה לישראל והשפיל עצמו יותר מאברהם באומרו לקרח ועדתו ונחנו מה דבר שאין בו ממש כארז"ל דמשה ואהרן השפילו עצמם יותר מאברהם דעפר ואפר יש בו ממש ומה דבר שאין בו ממש וישמע כל אדם ויוסיף שפלו' לעצמו בנושא ק"ו מיסודי עולם שהשפילו עצמם כ"כ והשפלות מביאו לאדם לא לבעוט ביסורין אם באים עליו דכיון שמחשיב עצמו אין גומר בדעתו שעונותיו גרמו לו ואפילו שיכיר בעצמו שלא חטא מעולם גומר בדעתו שהם יסורין שבאו עליו להרבות שכרו שלפעמים הקב"ה מביא יסורין על צדיק על לא חמס בכפיו להרבות שכרו לעולם הבא. והנה ראה ראיתי מקשים על זה וכי קצרה ידו יתברך ח"ו להרבות בשכרם בלי יסורין כיון שאינם ראוים להם ועיין בספרי המפרשים ז"ל.
והנראה לכאורה לע"ד שאם ירבה הקב"ה בשכר הצדיקים על דרך מתנת חנם בלי יסורין, יתביישו הצדיקים משום מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה, דמטעם זה יצא תחלה לבא בעולם זה כנודע, ואם יקבל עכשיו בחנם מה הואיל בתקנתו. אבל עוד לאלוה מילין.
ואגב יתבאר הקושי העצום צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו, אשר נתחבטו בו הררי עולם. דע שיש גלגול ויש עיבור גלגול, הוא שהנשמה אחר מותה חוזרת בעולם השפל זה ונכנסת בגוף כאשר היתה בתחלה כבואה בראשונה, והוא כדי שישלים איזה מצוה או מצות שחיסר מלקיים ושיסבול יסורין ויחזור לטעום טעם מיתה וחיבוט הקבר על הסבה הידועה לפני בורא עולם דיין האמת. ויש סוד העיבור כי יש נשמה שיצא דינה שלא יחזור בזה העולם בגוף מיוחד לה כדי שלא יחזור לטעום טעם מיתה ושאר הדינין הנמשכים אחריה, כחיבוט הקבר וכדומה, מה עושה הקב"ה, גוזר שיתלבש זאת הנשמה באיזה גוף מהחיים וישב שם עד מלאת ימי טהרה על ידי הצער והיסורין שסובלת בזמן עיבורה בגוף זה, וכשנשלמת מסתלקת מגוף זה ועולה למעלה ויורשת מקומה בג"ע, ונמצא זו שלא חזרה לטעום טעם מיתה וחיבוט קבר וכדומה, כי לא חייב הפגם שבידו על זה כי אם עיבור בגוף אחר דרך השאלה עד זמן מה כמדובר. והנה בבואה נשמה זו להתעברת בגוף זה, אם הוא צדיק צריך הקב"ה להביא יסורין על הצדיק הזה אעפ"י שאין בידו עון אשר חטא, כדי שיצטער הנשמה שנתעברה בו, כדי להיות לה הצער מירוק על פגם שבידה, וכיון שאין ביד הצדיק עון כלל, ונלקה על חנם בעבור הנשמה אשר נתעברה בו, צריך הקב"ה להרבות שכרו לעה"ב, יען שנצטער כדי לתקן את הנשמה המתעברת בו. וזה מה שאמרו רז"ל שהקב"ה מביא יסורין על צדיק בלי עון כדי להרבות זכרו וק"ל. וזהו סוד צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, שהנה צדיק וטוב לו - הוא צדיק שלא נתעבר בו שום נשמה מעולם, ולכן כל ימיו שלוה והשקט ובטח עד עולם, שכך מחייב הדין שראוי הצדיק להיות בשלוה. צדיק ורע לו - הוא צדיק שנתעברה בו נשמה בהיותה משורש נשמתו, וכדי למרקה צריך הקב"ה להביא יסורין על צדיק זה, כדי לצער לנשמה המעוברת בו כדי למרקה ולהשלימה, ועל מה שנצטער בעבור אחרים מרבה הקב"ה שכרו בעה"ב, על הפעולה שנעשה על ידו, שנתקנה נשמה וחזרה למקומה וכו'. רשע וטוב לו - הוא רשע שנתעבר בו נשמה כדי שיסבול צער גדול בהיותה בתוך גוף הרשע הזה, בהיות עושה דברים רעים והוא נגד רצונה, כי בהיותה בעולם זה בראשונה מאסה בדרכים אלה והורגלה בדרכי תורה שדרכיה דרכי נועם, ועכשו שדין של מעלה חייב שתתעבר בגוף הרשע זה בעבור איזה פגם שבידו, שיתמרק בקבלת צער ראות עושה זה שנתעבר בו, דברים אשר לא כדת, ובתשלום זמנה שכבר נתמרקה מסתלקת ממנו ועולה למעלה, ומיהו כיון שע"י רשע הזה נשתלמה אותה הנשמה, משלם לו הקב"ה שכרו בעולם הזה, וזהו רשע וטוב לו. רשע ורע לו - הוא רשע שלא היה בו עיבור נשמה כמדובר, ולכן רע לו, דכך מחייב הדין שלא יהיה טוב לרשע. ובזה מתיישב בכמה צדיקים שפעמים בשלוה וטוב להם, ובקצת זמן ביסורין ורע להם, הוא אשר דברנו, והוא שבזמן שיש בהם עיבור נשמה רע להם כדי שיתמרק אותה נשמה, וכשמסתלקת מהם טוב להם. וזהו גם כן ברשעים דקצת זמן טוב להם שהם בשלוה, וקצת זמן רע להם, דקודם שתתעבר בהם נשמה רע להם, ואחר שתתעבר בהם נשמה טוב להם, לשלם להם פעולם שנשלמה על ידם כדפרישית.
ואפשר לומר דכל זה רמזוהו רז"ל באומרם צדיק וטוב לו - צדיק גמור. כלומר הנשמה שנתעברה בו היא נשמת צדיק גמור, ולא נתעברה בו כי אם להדריכו ולשמרו לבל יכשל בשום דבר, כיון שהוא התחיל לנהוג עצמו בזה, וזה הוא צדיק גמור. ירצה הוא צדיק מצד עצמו, והמתעבר בו גמור ומושלם ג"כ, ולא בא אלא להדריכו כמדובר. צדיק ורע לו - צדיק שאינו גמור. כלומר הוא צדיק אבל מי שנתעבר בו אינו גמור, וכיון שצריך לגמור ולהשלים עצמו צריך להביא עליו יסורין כדי שיתמרק המתעבר בו.
רשע וטוב לו - רשע שאינו גמור. ירצה הוא רשע והמתעבר בו אינו מושלם וגמור, ונגזר עליו שיתעבר בו לסבול צער מעשיו המכוערים, ועל כן טוב לו שמשלם שכר פעולתו כדפרישית.
רשע ורע לו - רשע גמור. הכוונה הוא רשע, ונתעבר בו נשמה של שלם גמור משורשו, אולי יכול להדריכו בדרך טוב ולא יכול, ועל כן - ורע לו, יען שלא שמע עצת הגמור שנתעבר בו, וזה הוא רשע גמור, כלומר הוא רע ונתעבר בו גמור ומושלם להדריכו בדרך ישרה ולא רצה.
וזהו הטעם דפעמים תראה רשע אין כמוהו ברשעות, דפתע פתאום חוזר בו ומתחרט מכל הרעות שעשה, ועושה תשובה ונעשה צדיק אין כמוה, הנשמה שנתעברה בו מדריכו ושמע לעצתה.
דרך שני: אמשול משל לבא לענין משל לשני מלכים, האחד מלך גדול רם ונשא מלכותו בכל משלה מקור השלמיות, והשני מלך שפל בתכלית השפלות מחוסר מכל שלימות, רק אין עליו כי אם שם מלך, כי אינו משורש המלוכה כ"א שמרד ומלך מעצמו, ויתלקטו עמו אנשים רקים ופוחזים וכל מר נפש והולך נע ונד מהר להר ומגבעה לגבעה, לפצות לעוברים ושבים בדברי חלקלקות, ונודר להם מתנות נשיאים ורוח וגשם אין, מתהלל במתת שקר שיניחו למלך הגדול והנורא שמלכותו בכל משלה ויבואו אצלו, ומי שאין בו דעת מתפתה ממנו ומתקרב אצלו, מסמיות עינים שיש לו מלהסתכל שאין למלך זה מלכות בפני עצמו, כי מה שמולך הוא בתוך ממשלת המלך הגדול, ומפתו אוכל ומימיו שותה, אלא דמורד ואומר כי המלכות שלו, והמלך האדיר והגדול מרוב יכולתו וממשלתו משחק ממנו ולכל איש הפורש ממנו, ומתחבר עם המלך השפל מעשירו עושר גדול ברוב שלוה והשקט, להראות גדולת מלכותו עם זה כאילו אומר אין מלכותו תלוי ברוב עם כי הממלכה שלו הוא, והרוצה לפרוש יפרוש כי אין שום חסרון מגיע לו מפרישותו, ואדרבה לאנשים אשר עמו תחת ממשלתו אינו מעשירם כדי שלא יראה שהם מחזיקים מלכותו, ואם ירצו לעובדו מצד הטוב במה שהוא טוב מוטב, ואם לא הרשות נתונה, שאם רוצה לפרוש ממנו יפרוש, ולכן כל אנשיו מהם עשירים, מהם עניים, לרמוז שאינו מסביר להם פנים כדי שיעבדוהו ויתגדל מלכותו, דאין מלכותו תלוי בהם, דמטעם זה לכל הפורש ממנו ומתחבר עם המלך השפל מצליחו ומעשירו, לומר הרי החזקתי בידיך שתבא בחברת מלכך לבא להלחם עמי אם תוכל, ואז תראה משפלות ובזוי מלכך אשר בחרת, ואיך מלכותו הבל ואין בו מועיל. והנה הנמשל מובן מעצמו, ומיהו אפרשנו קצת שהנה המלך הגדול הוא הקב"ה שהמלכות שלו הוא ומלכותו בכל משלה, ולהראות על זה כל המתחבר עמו שהוא הצדיק ורע לו, כדי שלא יראה שתלוי מלכותו בחברת רבוי אנשים עמו, ומחזיק בידם כדי שלא יפרשו ממנו כי המלכות שלו היא ואין צורך לו מאנשים, וכמו שפירשו חז"ל על פסוק ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם. שבשעה שהביא מבול לעולם, וימח את כל היקום. ולא נשאר בריה אז וישב ה' מלך לעולם. לומר שאין מלכותו תלוי ברוב עם כמלך ב"ו שתלוי מלכותו באנשים, שאם אדם אין על מי ימלוך. והמלך השפל הוא סמא"ל הרשע דמרד ברבו, ועליו נאמר לא תשתחוה לאל אחר דא סמא"ל. כי איתא בזוהר: המפתה לאדם למרוד במלך האמת ויתחבר עמו, והוא רשע וטוב לו, דכיון שפירש מהקב"ה ומתחבר עם סמא"ל, מעשירו הקב"ה עושר גדול, כאילו אומר הנה החזקתי בידך שתבא עם מלכך אשר בחרת בו להלחם עמי, ותראה רפיון כח ושפלות ממשלת המלך אשר בחרת לחסות בצלו, וזו היא הסיבה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, כי הצדיק אינו מעשיר אותו הקב"ה ואין נותן לו מנוחה, שלא יראה שמחזיק ביד כל המתחבר עמו כאילו מלכותו תלוי בהיות עמו רוב עם, וכל הבוחר להיות עמו בעבור שהוא מלך אמת ואין מלך כמוה יהיה, וכל הפורש יפרוש שאין מעלתו תלויה באחרים כמלך ב"ו כו' כדפרישית, ולכן רוב המתחברים עמו עניים ורע להם, שאם יתעשר לכל המתחברים עמו שהם הצדיקים, נראה שמבקש אנשים לעזרת מלכותו, ושוחדם בממון כדי שלא יפרושו ממנו, ושיתקבצו עמו רבים, לכן אינו מעשיר לכל הצדיקים, ומה שמעשיר לזה יותר מאחר לפי שרואה דבקותו עמו אין סוף ומתו, כך אף שיבואו עליו כל יסורין שבעולם אינו פורש ממנו לכך מעשירו, אך לצדיק שרואה בו צד מה שמץ טינא בלבו אינו מעשירו, כדי שלא יאמר דשוחדו בממון כדי שלא יפרוש ממנו כדי שיתגדל מלכותו, וזהו שרמזו רז"ל בדבריהם הנעימים, צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור. והוא כדפרישית. ורשע וטוב לו הוא רשע שאינו גמור, והלך ודבק בסמא"ל הרשע, ומעשירו הקב"ה לומר לו ראה שאיני מצטער מפרישותך כי אין מלכותי תלוי בעם, הנני מחזיק בידך שתבא עם מלכך כנגדי, ובהיות רשע שאינו גמור נותן לבו בטעם העושר שנולד לו כשנתחבר בסמא"ל, ומבין טעמו של דבר ונותן לב לשוב אל ה'. וזהו שאמרו רשע וטוב לו רשע שאינו גמור, רשע ורע לו רשע גמור. ולזה כשפורש מהקב"ה אינו מעשירו, כי יודע הקב"ה דרוב רשעתו סותם שכלו, ואם יעשירנו טח לבו להבין כי העשירו הקב"ה כדי לרמוז שאינו מצטער על שפירש ממנו ודבק באחר לפי שאין מלכותו תלוי בעם, וכיון שאינו מבין מה צורך להעשירו, וזהו רשע ורע לו רשע גמור. דוק והבן במה שכתבתי, דענין נאה ונחמד הוא לכל מי שאוכל יטעם לו, הקב"ה יגלה כבוד מלכותו במהרה בימינו אמן, כדי להבין סודי תורתו ויתקיים תורה חדשה מאתי תצא אמן נצח סלה ועד.
מוסר השכל בתערומת האדם עם יצרו הרע, וכה יאמר לו יצרי יצרי אתה היית תחלת כל תחלואיכי, וצרה ויגון טעמתי, כי מיום שידעתיך עוד טובה לא ראו עיני, כי אויל ביום יודע כעסו, שעל כל מה שהבטחתני מצאתיך כוזב, ותחת לשונך מרמה ותוך, כי עד ארגיעה לשון שקר, בדברי חלקלקות באת אצלי, וחשבתיך לאוהב נאמן ומצאתיך אויב שונא נוקם ונוטר, יצאת לשטן לי בכל משלח ידי. מששתי את כלי, כי מה מצאתי מלאים חלאת טומאתך, נסתכלתי בעיני שכלי ראיתי שכל מחשבותיך עלי להכרית מארץ זכרי, ולהכניסני במבואות אפלות ליפול בשחת לא אוכל קום. אשר משם דרך למשפטי גיהנם ארץ חשך וצלמות. כי ראיתי טומאת המעשים שהכרחתני לעשות, והנה עלה מהם צחנת, עד לברוח למרחקים להנצל מארס הריח אשר ממנו מתהוה שרש כל החולאים הממיתים, אשר בראותי כן גזרה חכמתי לעשות אופנים לתקן מה שעויתי על ידך, ולצאת מרשותך ושלא להביאתך עוד לעולם, כי מות נמשך ממך ופשטים לאין מספר. ונתיעצתי עם נפשי רוחי ונשמתי וכה אמרו לי לעשות, משערות ראשי מחטים לתפור בהם הקרעים שעשיתי על ידיך במלבושי הנשמה. ומגבות עיני לעשות חצים, וזרועותי כקשת נחושה לזרוק על לבי, חצי שנונים לפתוח פתחים להוציא דרך שם טומאת המחשבות אשר החביא יצרי הרע בקרבו. ולפשוט עורי מעלי בתער השכירה ולהעבידו עיבוד לשמה לתקן ממנו מגילות ארוכות מארץ מדה ומעצמותי קולמוסים לכתוב בדמי עליהם כל מה שהרבתי מהחטאים ועונו' ופשעים לפני מי שהרבה עמי חסדים לאין חקר ואין מספר ה' צבאות שמו כדי שיהיו פרושות לפני נגד עיני תמיד לכסה כלימה פני בהיותי קורא בהם דברים הזרים והמעשים המכוערים אשר עשיתי לפני מי שרואה ואינו נראה. ואמרו לי עוד יועצי הנז' הקדושים והטהורים לעשות מגידי מלקות לתפרו בעורקי ללקות עצמי מלקות ארבעים כל עת ורגע שיעלה על זכרוני מה שהכעסתי לבוראי בעצת הבוגד יצרי הרע אשר אבדתי זמני לרוץ אחריו כאיל ויחמור ובסוף הכרתי שהייתי כרץ אחרי החמור כל על כל המעשי' שהדריכני לילה ויומם מצאתיהו עביט של מי רגלים. ולטבול עצמי לטהר חלאת זוהמתי שהטיל בי הצורר יעצוני לעשות חלל גופי מקום מקוה ארבעים סאה ולמלאתו ממימי דמעות עיני. ולהתיך חלבי בחום להב הסיגופים להדליק ממנו מדורה להיותי נידון באש ובמים יחד יומם ולילה לא יכבה. ובמלאת ימי טהרתי לעשות ממעי עבותים חדשים לקשור עצמי בהם כדי להיות מוכנע לעבודת בוראי כאשר ידריכני יצרי הטוב והטהור ולא לצאת עוד לרשות אחר.
עוד הוסיפו לדבר יועצי נפשי פקח עיניך ועשה אותם כשני אבוקות כשמש וכירח מאירות לפני ה' תמיד בעסק תורתו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ושפחותיך ממללות במרוצה כברק להרבות בתפלה ותחנות אולי יחנן ה'. ולשונך כעני סופר מהיר ברבוי דברים לפייס מדת הדין וראשך עלך כמגדל דוד וגופך כחומת ברזל נשגבה וחזקה לסבול צער הסגופים למרק טעימת עבירו' שעבר' ואת אשר אלהיך הכעסת שוב ואל תתרשל עד זמן שתרא' בעצמך שימחו כל עונותיך ואח"כ לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך. כל זה יעצני נשמתי רוחי ונפשי וראיתי שדברי קדש הם נחמדים מזהב ומפז ומתוקים מדבש ונופת צופים ישרים משמחי לב. ויהי כשומעי חשתי ולא התמהמהתי ועשיתי רגלי קלות כאילות לברוח מעצת יצרי הרע דמיונו כאריה יכסף לטרוף נפשי ולמסרה לחצר מות וככפיר יושב במסתרים ללוכדני בפח מוקשים ולהושיבני הצלמות גמרתי בלבי להלחם עמו בחזקה וביד חזקה. ולהפיל כל בנין שעל ידו בניתי וכל קנין אשר עמו קניתי. בהסתכלותי שכלם בנוים על קו תהו ואבני בהו ראיתי בעיני שכלי בתים שעמו בניתי ומשכיות שבהם תקנתי במום סיד הלבן בקירות הבתים הזפת השחור סחור סחור ויסודותיה בחשך יוסדו ובמקום תקרה צלמות כולו מות. והבית מלאה גלגולם מעשה אלילים עד שעלה צחנתו נתרבה סרחונו עד לברוח למרחקים או לעלות שחקים להציל מריח הרע באש אין כמוהו דבר רע. מאנה לנגוע נפשי ולא בחפצי. השלכתיהו אחור לבל אראה ברעתי ולא בצרתי. לכן בחרתי בעצת נשמתי רוחי ונפשי בכל לבבי ובכל חפצי לעשות כאשר צווני. שבאמת ידעתי כי לא רמוני ובדרך החיים הדריכוני. ובעשותי עצתם אין פגע ואין שטן ואל עזרי עזרני והצילנו מיד אויבי יצרי הרע אשר בי סרח. והראני יוצרי מקום לברוח ואריכות זמן לשוב אליו כי אל חפץ חסד הוא עוזר לשבים ומסייע למתקרבים. ותומך וסומך למדבקים עמו גם לבאים מבחוץ שבתחלה לא היו בכלל עמו. כאשר נהג עם החוטאים ששבו מיום שברא אדם על הארץ ועד עולם. ברוך המקרב אליו השבים כאב המקרב את בנים לאוהבם ולעדן נשמתם בגן עדנו מקום אשר עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו ומתנהג עמהם כאילו מעולם לא חטאו. ולא מדרך שטו. שבריה חדשה חישבם ביום שידובר בם.
ואחר עשותי עצת נשמתי והשלכתי מעלי כל אשמתי עשיתי שליח לנפשי שגם היא יעצני לטובה לעלות ראש להלוך במקום להבת שלהבת לפני בוראי ולשמוע מאחרי הפרגוד מה נעשה בדיני אחרי שובי וישמע את הקול כה אמר ' שמעתי את תפלתך ראיתי דמעתך הנני מוסיף על ימיך ושובע שמחות על פניך נעימות בימינך נצח. כה בשרני נפשי וכה העיד רוחי ונשמתי עדים נאמנים ראוי לסמוך בהם ואין לנטות מעליהם.
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.