שבט מוסר/כב
יראה האדם ויסתכל האילנות וצמחי האדמה, עשבים פרחים וציצים ומיני שושנים, בימי הקיץ עומדים דשנים ורעננים, והאילנות טעונים פירות וכל צמח האדמה נותנים ריח, עומדים בצביונם ובמקומותם, כל רואיהן מתעדנין בהם. מי יאמר ומי יחשוב שיכול ליפול בהם העקירות והיבשות והכלון. ועכ״ז עינינו הרואות שבהגיע זמן החורף הכל כלה ונפסד. כל העשבים והפרחים חוזרים לעפר דק וכל אילן עלהו יבול, והלוחלוחית סר מהם עד שחזר לעץ יבש. והאדם הנמשל לעץ דכתיב כי האדם עץ השדה. ונמשל לחציר, דכתיב כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה. איך יבטח בהונו ובממונו ורוב בניו ובריאות גופו, שכשם שמעותד הכליון על העץ והחציר, כך יפול עליו. שבעוברו מחצי שניו ולמעלה נכנס לבחינת ימי החורף כאילן, ומתחיל בו העדר ואפיסת הכחות, וזיו פניו משתנים וטבעו מתהפך ומתחיל למאוס בחמדות העולם ובטעמי המאכלים, כאדם שמתחיל בו חולי מתחיל למאוס בכל מאכל אף שהוא מוטעם. וכיון שכן למה לא יתפוס האדם ההפך כדי לבא אל המנוחה. רצוני לומר שמיד בבואו בעולם יתפוס הטורח בעבודת הבורא, ויעמוד ערום מבלי לבוש בחמדות הגופניות. ויוציא כל זמנו על התורה ועל העבודה, כדי שכשיבאו ימי החורף הם הימים שיוצא מן העולם, יתחיל לפרוח ולטעון פירות מפרי מעשיו הטובים שעשה ולתת ריח כפרחים וציצים מחדושי התורה שחידש בעמלו. ולעמוד בצביונו ימים אין מספר, פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול לעולם ועד, וכל אשר יעשה יצליח. גם יעשה האדם הפך האילן שבזמן שמתלבש בענפים ועלין ופירות, דהיינו בימי הקיץ זמן הטיול והתענוג, אז יפשוט עצמו האדם מכל התענוגים אף שהזמן גורם יתגבר על יצרו ויפשיט עצמו מכל חטא ועון. ובימי החורף שהאילנות מתפשטים מכל פרי ועלה, אז ישתדל להלביש עצמו בלימוד התורה בכל כחו. כי הלילות ארוכים והיום מעונן והמטר יורד ואין לו מקום לצאת ולבוא אנה ואנה, יוצא כל זמנו לעשות לבוש לנפשו מתורה ומצות. כי הזמן נותן לו יד ואין מקום ליצרו לפתותו בטיולי ובתענוגי הזמן, כי אינן נמצאים אז. ובפרט כראות האדם שאם יחטא בימי החורף יכפל עונשו כיון שאין הכנות לחטוא וחוטא, שאינו דומה החוטא בזמן הקיץ שנמצאים התענוגים והטיולים, שנמצא הזמן נותן לו יד סיוע לחטוא, שלא יהיה עונשו כל כך כהחוטא בימי החורף שלא נמצא בו להתענוגים והטיולים, שבוודאי החוטא בו יכפול עונשו, שהרי הוא עצמו מגרה יצר הרע עליו, ונראה דעל זה היה מתרעם הקב״ה על ישראל, באומרו אסוף אסיפם נאם ה׳ אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה והעלה נבל ואתן להם יעברום. דקשה אומרו לאוספם ולהכריתם בזמן שאין פירות באילנות אין ענבים בגפן ואין תאנים בתאינה ואפילו עלה נבל. לא כן שהרי בחדש אב גלו בזמן שאילנות טעונים פירות כדי שימצאו בדרכים לאכול ביוצאם בגלות וישבו בצל האילנות כארז״ל, דמזה הטעם הגלם בתדש אב. ועוד נדקדק בכפל אסוף אסיפם. אמנם הכוונה הוא שמתרעם הפסוק שחטאו בזמן שלא היה נותן להם הזמן יד לחטוא, דהיינו בימי החורף שאין פרי ואין עלה באילן לטייל ולהתעדן. ואין זו אלא שהיו מגרים הם עליהם את היצר הרע, לכן ראוים לעונש כפול. ושיעור הפסוק אסוף אסיפם בכפל, הרומז לעונש הכפול, משום שבזמן שאין ענבים בגפן ואין תאנים בתאנה וגם העלה נבל, דהיינו בימי החורף גם בזה הזמן, ואתן להם שהיא התורה יעברו, לכן אסוף אסיפם בעונש כפול. שאם רוב חטאתם היו בימי הקיץ, ימי תענוג שהזמן מסייעתם, החרשתי.
הנה כדי שיוכל האדם לבא בניצוח עם יצרו, ידמה אדם עצמו לאחת מן האבנים היקרות הסגלויות דמצד הגוף החומרי שלו הוא כאבן עצמה, דסוף סוף אבן דומם היא, אין בה לא טעם ולא ריח. ומצד נשמה הטהורה שבו הוא כסגולת האבן היקרה שיש אבן סגולתה להחכים הנושא אותה עליו. ויש אבן שגורם הצלחה לכל נושא אותה כנודע מחכמי המחקר בסגולת האבנים היקרות. (עיין ברבינו בחיי ז"ל באבני האפוד). ובזה בבא יצרו לפתותו שיחטא ויעשה מה שלבו חפץ ולא יגיע לו מהעונש כיון שנשמתו ממקום קדוש חוצבה מתחת כסא הכבוד, והוא סגולה יקרה, איך יתכן שיפול בה עונש החרפה והכליון באומרו לו כן יתן דעתו אל הגוף דסוף סוף אבן דומם הוא ובאבן יפול השבירה וההפסד. ואם יבא לפתותו שלא לקיים שום תורה ומצוה כיון שהוא גוף עפר אבן דומם ומה שכר יכול להגיע לאבן. יתן האדם דעתו לסגולה הגנוזה באבן כמדובר שהיא בחינת הנשמה שבו שהיא חשובה ויקריה מעותדת לקבל שכר. ובזה פי' מוהר"ש אוזידה ז,ל על משנת עקביא כו' הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון: מאין באת מטפה סרוחה וכו'. דלמה תנא ודר מפרש. דהוי ליה למימר מיד מאין באת בטפה סרוחה. אלא שחילק לרמוז על צד הגוף ונשמה, שאם יבא לחטוא באומרו שנשמתו ממקום עליון ולא יגיע לו עונש יחשוב שבא מטפה סרוחה. מה מעלה יכול להשיכ בקיום דתורה, יחשוב שנשמתו ממקום קדוש. וזהו דקאמר תחלה סתם מאין באת, לרמוז על הנשמה שבאה מתחת כסא הכבוד. תראנו משם יותר מפורש.
גם כדי שימנע האדם עצמו מלחטוא, יחשוב בדעתו שכשם שאם יגיע לו מכת חרב וכדומה, מרגיש צער גדול, ולכן משתמר עצמו שנגע לא יקרב באהלו. כך אין ראוי שיעשה הוא עצמו צער זה לחבירו, כיון שמכיר בגודל הצער. על דרך ואהבת לרעך כמוך. והנה כיון שאם ירעב או יוכה, מצטער מאד, איך יעשה כך אל חבירו. שהנה בחטאו, רעב כי יבא בעיר, דבר כי יבא, והן כל חולי וכל מכה, כי בחטאו נתפסים כולם בכל הרעה הבאה כיון שכל ישראל ערבים זה לזה. ובשומו כך נגד עיניו תמיד, שבחטאו מזיק לחבירו, מה שאינו רוצה לעצמו יפרוש מלחטוא, ואם יחטא יחזור מיד לתקן הנזק שגרם, כדי שלא להזיק לאחרים כאשר אינו רוצה לעצמו. והוא ע״ד שפירשו המפרשים ז"ל על פסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך. ירצה כשבא לתת לעני, יחשוב בנפשו שאם הוא עני ויתנו לו מעט מצטער הרבה, ובזה ירבה במתנות לתת די מחסורו אשר יחסר לו, אפי׳ סוס לרכוב עליו אם היה למוד בזה. וזהו את העני עמך. כלו׳ יקח העניות לעצמו, לחשוב אם הוא יהיה עני, ירצה שירבו לו במתנה כמדובר, ובזה ירבה לתת וכו׳. ועל זה אמרו חכמים ז׳׳ל, דכל התורה כולה תלויה בואהבת לרעך כמוך. מאי דסני לך לחברך לא תעביד. דכיון שאין עושה לחבירו מה שאינו רוצה לעצמו, מונע עצמו מלחטוא כדי שלא תבא רעה לעולם על חטאו ונלקים כולם, והוא דבר שאינו רוצה לעצמו. נמצא שבואהבת לרעך כמוך תלויה כל התורה, שע״י כך אינו עובר על דבר מן התורה, ומקיימה כדי שיבא לעולם טוב ולא רע, דבר הרוצה לעצמו כמדובר, ילמוד אדם מחיה אחת שעורה טוב מאד, ובראותה עצמה בעת מיתתה עומדת על אם הדרך, מקום שעוברים שם ב״א, ומתה שם כדי שימצאו אותה ויהנו מעורה. ולמה לא יהיה יתרון אל האדם שהכל נברא בשבילו, שיהנו ממנו בחייו ובמותו. שבהיות האדם עובד האלהים מגין על דורו בזכותו, שנזונין בעבורו. על דרך שאמרו רבותינו זלה״ה כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וכו׳. וגם במותו מתפלל על החיים והקב״ה עושה בעבורו. כדאיתא בזוהר אלולי תפלתם של המתים על החיים לא היו קיימים. גם כשהחיים מזכירים הצדיקים המתים בעת צרתם, הקב״ה עושה בשבילם, שהרי במעשה העגל אמר מרע״ה בתפלתו, זכור לאברהם ליצחק וליעקב וכו' ונענה. ואם חס ושלום ימות אדם חייב, מה יענה ליום הדין, שהחיה טוב ממנו, שהרי החיה יש הנאה ממנה במותו, מה שאין כן ממנו לא בחייו ולא במותו. ילמוד אדם מן הזמירה וויגאר״ה בלעז, שלא להפסיק פיו מעסק התורה, ולהלל ולזמר להקב״ה בלתי הפסק, ואע״פ שימות בעמלו, על דרך אדם כי ימות באהל. שהרי הזמירה בימי הקיץ משוררת באילן בלתי הפסק עד שמתבקעת כריסה ואינה חוששת על מיתתה כדי לזמר, ואף על פי שאינה מקבלת שום שכר על זה. כ״ש וק״ו שלא יפסיק אדם פיו מעסק התורה, ואף על פי שימות לא ישים לבו על זה, בערך דיש לו שכר בעמלו. וכמו שמבואר אצלי בחבור של הדרושים שחיברתי על מאמר חש בראשו יעסוק בתורה וכו׳. דקשה לכאורה שעינינו הרואות שאדם החושש בראשו אף על פי שיעסוק בתורה אין כאבו עובר ממנו, ואיך אמר חש בראשו יעסוק בתורה כאלו בעסקו בתורה כאבו מתרפא, ואינו כן שעינינו רואות שאין הכאב עובר ממנו. אלא הכוונה לומר שאין עת שיכול האדם ליפטר מן התורה אפי׳ כשהוא חולה. וזה הוא חש בראשו יעסוק בתורה, כלומר אע״פ שיהיה לו מיחוש ראש יעסוק בתורה, וכן חש בכל גופו. ובעשותו כך שגם בשעת המיחוש והכאב עוסק בתורה ואינו חושש, רואה השם בצערו ומרפא אותו, שנאמר רפאות תהי לשרך וכו׳. אך אפי׳ בשעת החולי אין צריך להפסיק מזמר התורה, ק״ו מהזמירה שאינה חוששת על מיתתה כדי לזמר. ופי׳ החכם השלם כמהר״ר ידידיה אבולעפיה נר״ו בזה דע״ז כוון דהמע״ה בפסוק זמירות היו לי חקיך בבית מגורי. כלומר הייתי כזמירתא לומר בלימוד חקיך בלי הפסק ולא חשתי על חיי כזמירה זו. והנה דורשו לשבח ונכון. וזהו שארז"ל כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. כלומר אפי׳ הדברים שתראה שהן מותר בעולם, כגון יתושים ופרעושים וכזמירה וכיוצא בה, דע שהרי הם בכלל הבריאה, כארז׳׳ל במדרש. ובראם לכבודו שילמדו מהם לירא את השם הנכבד והנורא ולעבדו ולדבקה בו. על דרך מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו. שכמה דברים נלמד מהם כנזכר ברז"ל וכענין הזמירה כנזכר. גם אל ישים אדם לבו על שמשתנים פניו ומשחירים בעסק התורה והמצות, וכארז״ל אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן משחיר פניו עליה, דכתיב שחורות כעורב כו׳. בערך שע״י צער זה קונה אריכות ימים וזוהר וקירון פנים בעולם שכלו טוב שכלו ארוך. ילמוד מחיה א׳ שיש שביצים שלה מועילים לרפואה וכשרודפים אחריה ללוכדה בעבור הביצים יודעת שע׳׳ז רודפים אחריה, מה עושה עוקרת אותם בשיניה בעת הרדיפה ומשלכת אותם, ובזה נמנעים מלרדוף אותה וניצלת החיה בזה. הרי חיה זו אינה חוששת לצער השעה וסובלת אותו כדי לקנות חיים, כ״ש וק״ו שאין לאדם לחוס על צער השעה, עסק התורה והמצות כדי לקנות חיים ארוכים ותענוגי הנשמות בעולם שכלו טוב וארוך. ילמוד ג״כ מהשועל שהוא מלא ערמות וחתבולות לבקש מזונותיו ולשמור חייו להציל את עצמו מיד כל רודף אותו ומבקש מיתתו, והוא חכם וערום לעמוד על שמירתו. גם האדם ילמוד ממנו להיות ערום ביראה, חכם במושכלות אלהיות. יחשוב תחבולות כיצד יבא לידו קיום כל מצוה לשמור חייו שלא יפול ביד מלאך המות. ילמוד האדם מן הדבורה שמהפכת העשב בפיה לדבש מתוק, ומשליכה בפיה בכוורת להנאת העולם. שאם היתה מוציאה דרך בית הרעי היתה אסורה משום היוצא מן הטמא טמא (עיין בכל בו). כ"ש וק"ו שיש כח באדם על ידי עסק התורה להפוך בהבל היוצא מפיו המר למתוק, להפוך מדת הדין למדת רחמים, להמתיק הדינין ושיהנו כל העולם ממתקו ודבשו. ולכן הקב"ה משבח לכנסת ישראל כשהם טובים, נופת תטופנה שפתותיך כלה. שעל ידי השפתים ששונים בתורה ממתיקין הדינים כדבש ונופת צופים, ומושך הנאה לכל העולמות. ופי'
החכם השלם כמהר"ר ידידיה אבולעפייא נר״ו שנלמוד גם מהדבודה שאינה מוציאה הדבש דרך בית הרעי מקום טמא, שיהיה תורתו בטהרה כדי שילמדו ממנו תורה. כארז״ל על פסוק כי מלאך ה׳ צבאות הוא. אם דומה ת״ח למלאך השם תורה יבקשו מפיו ואם לאו לאו. גם יש ללמוד אפי׳ מהנחש הרשע המקולל - לעבודת הבורא, שהרי הנחש טורח להזיק אע״פ שאינו מגיע לו שום תועלת, כארז״ל אומרים לנחש ארי טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך כו׳. כ״ש וק"ו בן בנו של ק״ו שראוי לאדם שיטרח להמשיך תועלת לו ולכל העולם, שהוא זוכה לשכר הצפון, ובשבילו ניזון העולם כנודע. ואם ח״ו יקלקל מעשיו, מזיק לו ולכל העולם, ואז הוא יותר רע ומר מן הנחש הארור. לפי שהנחש כשמזיק לאחרים אע״פ שאין לו תועלת גם נזק אינו מגיע לו. לא כן האדם המקלקל דרכיו שמגיע נזקו לזולתו ולעצמו, שנמצא מלבד שאין לו תועלת גם הגיע לו נזק רב ועונש קשה שמאבד שכר עוה״ב ונידון במשפטי גיהנם, וכמה מהביוש מגיע לרשע ביום הדין בהיותו גרוע מהנחש שאין
לו תקנה, כארז״ל כלם מתרפאים לעתיד חוץ מן הנחש. גם אל יקל בעיני האדם איזה דבור שיכול ללמוד או איזה חדוש שחידש בתורה, אפילו שהוא קטן אל יקטן לו בעיניו, אלא יגדלהו ויחשבהו בעיניו דזהו מביאו לטרוח לחדש עוד, עד שירגיל ויחדש חדושים גדולים וסודות נפלאים, ויטע בכל העולמות נטיעות ואילנות גדולות מחדושי תורתו עד שיעשו גנות ופרדסים. ילמוד מן הזורע זרע קטן כחרדל, זורעים אותו ונעשה אילן גדול השרשים וענפים ועלין ופירות ונוטעים מענפיו נטיעות עד שנעשים גנות ופרדסים לרוב. ומי גרם לכל זה, שלא הקטין האדם הזרע בעיניו לבזותו ולפרקו להשליכו, אלא נתגדל בעיניו וזרעו ושמרו עד שגרם לכל זה, כך החדוש בתורה אפילו קטן הוא בזריעה כמדובר, והדבר מובן. ומה טוב ומה נעים כל חדוש שיחדש האדם בתורה, אפי׳ חדוש קטן להעלותו כרגע על הספר בדיו למען יעמוד ימים רבים שלא ישכחו. כמו שראיתי בהקדמת ספר אחד שאדם שאינו כותב חדושיו בתורה בעבור שהוא קטן בעיניו, עתיד לתת דין וחשבון על זה. משום שאומרים לו בפנקס הסחורות כותב אדם מה שחייבים לו וחייב לאחרים אפי׳ עד חצי פרוטה, אומרים לו וכי יותר חביב היה בעיניך חצי פרוטה שכתבת אותה לשכוח לאבדה מחדוש של תורה אפי׳ שיהיה קטן. לכן צריך אדם לכתוב כל מה שמחדש בתורה שלא ישכח ואפילו חדוש קטן. ונראה דזה שארז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ירצה תלמודו דייקא שמביא בידו כל מה שלמד וחידש שלא שכחו, וכיצד שכתבו, שעל ידי כך אינו נשכח אותו חדוש מן העולם ומוליכו בידו במותו, וזהו ג״כ כוונת התנא כל השוכח דבר אחד ממשנתו כאלו מתחייב בנפשו. שהכוונה כל השוכח דבר אחד ממשנתו דייקא, שהוא משנתו שחידש, וכיצד לא ישכח, יכתוב אותו על הספר, שכל זמן שישכח רואה ויזכור. ויש תועלת גדול מחדוש אפילו קטן לקשר עמו איזה ענין או לבוא להבין עמו ענין גדול, והוא משל לאבנים הקטנים שמשימין בבנין אבנים גדולות בין אבן לאבן להעמיד הבנין, ונמצא שהאבנים הקטנים גורמים בקיום הגדולות שלא יפלו ויעמוד כל הבנין הגדול. כך ע׳׳י חדוש קטן נבנה בנין גדול. וזה מעשה בכל יום בין החכמים, ובפרט בין כת חכמים הדורשים רשימות שע׳׳י חדוש או הקדמה קטנה בונים מגדל אחד חזק בנוי לתלפיות נחמד למראה ומתוק לנפש. לכן אין לבזות מלכתוב חדוש אפי׳ קטן. וגם אין לבזות משמוע חדוש קטן שהכל בכלל תורה הוא. ילמוד אדם מן החתול לעשות אופנים שלא ליפול ביד נחש הקדמוני, הוא שטן הוא יצה״ר הוא מלאך המות. אלא יעשה אדרבא שהנחש ימסור בידו. הרי החתול כשרואה נחש חופר חפירה בארץ שיעור אורכו ואח״כ מתחיל לעמוד נגד הנחש להורגו ומתחיל להכותו בצפורניו. וכראוהו שהנחש רץ כנגדו מיד מתפשט בתוך החפירה באופן שאין הנחש יכול להתקשר בו, ודוחקו להמיתו ומשם מן החפירה מכה בו בצפורניו עד שמחלישו וממיתו. כך יבקש האדם תחבולות כשׂכים בצדו, להנצל עצמו מיד הנחש הוא יצה״ר. דכשם שיש תחבולה להמית הנחש הידוע הבא משורשו, כך יש תחבולה לעקור השורש עצמו הוא נחש הוא יצה״ר ע״י התורה וקיום מצותיה, ובהזכרת יום המיתה כארז״ל, והקב״ה בעבור חסדיו ורחמיו הרבים ירחיקהו ממנו אמן.
ילמוד אדם דרך ארץ מסרטן של ים שאינו אוכל כי אם בשתי אצבעות . כי כמה מהדופי לאותם בני אדם האוכלים בכל האצבעות כאשר ראו עיני, ונמאסים כל האוכלים עמו עד שידם מסלקים מן האכילה מרוב המיאוס. ובפרט אם ת״ח הוא מחלל תורתו וגורם לכל רואיו שיאמרו טוב שלא היינו ת״ח, אוי להם ואוי על נפשם, שהתורה נהפך להם לרועץ (לצער), מדורות פתנים בקרבם, טוב להם שלא יצא שם חכם עליהם, טוב להם שלא יצאו לאויר העולם. ובדרז׳׳ל למדנו צניעות מן הגמל ולברוח מן הגזל מן הנמלה שבורחת מן הגזל. גם נלמד ממנה ביטול הבטלה, שכל היום טורחת למאכלה בזריזות, ושלשה בתים יש לה כדי לתת מאכלה באמצעות שלא ישלוט בה הרקבון. כלל העולה שאע"פ שהתורה הקדושה דרכיה דרכי נועם ומודיעה לאדם דרכי החיים והדרך ארץ השלם והמעולה, עכ״ז נתן הקב״ה טבע מוטבע בב״ח מדברים מעולים כנזכר. כדי שיתפעל האדם על ידם לקיים דרכי התורה, בראותו שאם יעשה בהפך הוא פחות מהבעל חי בלתי מדבר ההולך על ארבע. שהרי נמצא בהם דברים מעולים מד״א ומהרחקת הגזל והנזק כמדובר, מה שאין בו. וע"י כך ירוץ לתורה ללמוד ממנה להיישיר בדרכיו, לקנות שלימות המדות ודרכי נועם הנותנים עלוי והתרוממות לנשמתו לעלות בסולם התורה עד כסא הכבוד, מקום שמשם חוצבה להתקשר בקונו. כדאיתא בזוהר זכאה חולקא דצדיקייא דמתקשרים נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בקוב"ה, ע׳׳כ. והאדם מקדש ד׳ חלקיו שבו ע״י התורה שהתורה תתחלק לד׳: אותיות, נקודות, טעמים ותגין. וכל חלק מאלו נותן כח קדושה לד׳ חלקיו: עור ובשר עצמות וגידים. דארבע חלקי התורה מקושרים בד' אותיות הוי׳׳ה. שנכללים בהם י׳ ספירות בלימה. וכיון שאדם עוסק בתורה שהיא מתחלקת לארבעה דברים כנזכר, יושפע על ד׳ חלקיו ועל ד׳ יסודותיו, והכל מהשפעת י׳ ספירות הנכללים בד׳ אותיות השם הגדול כמדובר. שהנה עשר ספירותיו ית׳ נכללו בד׳ אותיות שמו הגדול, כנודע דקוצו של יו"ד רמז לכתר. וגוף היו״ד רמז לחכמה. והה״א רמז לבינה . והוי״ו רמז לשש ספירות. והה״א אחרונה רמז למלכות. וכשרצה לברוא העולם בתחלה בעולם הבריאה ברא ד׳ עמודים, רמז כי הם תחת ממשלת י׳ ספירות. וכן בעולם היצירה ד׳ מחנות שכינה וכן בעשיה ארבע יסודות רוחניים גשמיים בסוד אבי״ע אצילות בריאה יצירה עשיה. ונתן שכל באדם שיתן אל לבו דשמא דמריה עליה די בראו מד׳ יסודות, שורשם ד׳ אותיות שמו הגדול. וזהו שאמרו האבות הן הן המרכבה, כל אחד לבדו בפרט, וכלם הרכבה אחת דרך כלל אברהם בחסד, בו מתגלה היו׳׳ד, יצחק בגבורה בו מתגלה הה״א, יעקב בוי״ו ובה״א אחרונה, יגל יעקב בה״א ישמח ישראל בוי״ו כמבואר בזוהר. וכשיצאו ישראל ממצרים וקרבו לסיני וזכו להיות מרכבה דרך פרט כל אחד לבדו, לכך אמר להם בלשון יחיד, אנכי ה׳ אלהיך. כי לכל אחד דבר (והרמב"ן ז"ל) ור"ל ה׳ אלהיך. מושל עליך בד׳ יסודותיך, כל אות ביסוד שלו, יו״ד ביסוד המים, ה״א ביסוד האש, וי״ו ביסוד הרוח, ה״א ביסוד העפר, וכשהשרה שכינתו בניהם עשאם ד׳ דגלים, כלם יחד מרכבה דוגמת ד׳ מחנות שכינה שביצירה, חזר לדבר אליהם דרך כלל בפ׳ קדושים, אני ה׳ אלהיכם נגד אנכי ה׳ אלהיך. איש אמו ואביו תיראו נגד כבד את אביך. וכן כלם כמפורש בדברי רז"ל. (ע׳ בס׳ החסידים דף ט״ו דברים צודקים לזה). הרי עיני כל משכיל רואה מעלת האדם, ושבעבורו נבראו כל הנבראים, ולכן כלם נותנים עזר וסיוע לאדם, שמהם ילמד להיישיר דרכו ולהעמיד ולקיים כל הבריאה כנז"ל. כמה יש ללמוד מן החיות ומן הבהמות, כדכתיב מלפנו מבהמות ארץ. ושלמה המע״ה מוכיח לעצל מן הנמלה, וכמה וכמה יש ללמוד מהם. עיין בחכמי המחקר בדברים הסגוליים המוטבעים בבריות אשר ילמוד מהם האדם לתקן מדותיו כדי שלא להיות פחות ונעדר מהם. כי חסרון גדול יגיע לנפשו ביום הדין, בנמצאה בהמה או חיה שלם ממנו, אוי לאותה בושה וכלימה. למה לא ילמד אדם משמים וארץ ימים ונהרות מדברות ואילנות ועשבים ובהמות וחיות ועופות ושקצים ורמשים, שכלם יודעים ומכירים לבוראם ואומרים שירה לפניו בכל יום, כל אחד השירה השייך לו כמבואר בספר פרק שירה. ולמה יגרע מהם להתרשל בעבודת בוראו כיון שהטיב הקב׳׳ה עמו להמשילו על כל הבריות להיות אדון עליהם, וכל שת תחת רגליו. דמה יאמר ומה ידבר ומה יענה ביום הדין הגדול. דאין טענה לומר הנחש השיאני ולא יכולתי, בהיות הוא אש ואני נעורת, ואיך הנעורת יעמוד בפני האש ולא יחזור לעפר דק. שהרי דנין לו כחסידים גמורים שאע״פ שהם בו״ד כמוהו עמדו נגד יצרם ובטלוהו בטול לגמרי, כי לא חששו לדבריו ולא הטו אזן נגד אהבתו יתברך הדבוקה בהם בצפורן לבשר, וכאזור לגוף ויותר. וכדרז״ל מעשה בחסיד אחד שהיה עומד ומתפלל ובא הזאב ונטל בנו מאצלו ולא הפסיק את תפלתו, ואחר שסיים אמרו לו תלמידיו רבינו לא חסת בעצמך כשבא הזאב ונטל את בנך מאצלך, אמר להם תיתי לי שלא חסתי בו. לא הספיק לגמור את הדבר עד שבא הזאב והחזיר את התינוק למקומו. אמר לו אביו, מה עשה לך הזאב. אמר לו הכניסני לתוך חורבה, ושמעתי בת קל שהיתה אומרת לו, לא על זה שלחתי אותך אלא על בן פלוני, ולא הספיק הנער לגמור את הדבר עד ששמעו קל בכי צועקים ואומרים בן פלוני נשכו הזאב עכ"ל. וכאלה מעשיות רבות בתלמוד ובמדרשים מורים ומעירים על הדבקיות. וא"כ איך יוכל האדם לפטור עצמו מן הדין לומר לא יכלתי לעמוד ביצרי, שאי אפשר לנעורת שיעמוד בפני האש, הרי כמה כמוך עמדו, והטעם שהתחילו לטהר עצמם ולהתחיל במלחמה עם יצרם והקדוש ברוך הוא עזרם כדרז״ל, בא לטהר מסייעין אותו. ועוד אמרו אלולא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא היה יכול לו וכו'. ולמה גם כן לא נכנסת אתה להלחם עם יצרך כדי שיסייעוך מן השמים, אם כן חייב אתה. הבט וראה בדבקותו של חור עם הקב״ה שנהרג על קדוש השם כדי שלא לעשות העגל, כאומרם ז״ל וזכה שיצא ממנו בצלאל שעשה משכן להשראת שכינה בתחתונים, כדכתיב בפרשת פקודי ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה׳ את משה. ראה כמה הדבקות גורם, גם ילמוד האדם לדבקות בהקדוש ברוך הוא מן הבהמה שהיו באים מעצמם שיטוו מעליהם צמר למעשה המשכן. כאשר אמרו רבותינו ז׳׳ל חכמה ובינה, בהמה בהמה כתיב. גם ילמוד מצפרדעים במצרים שמסרו את עצמן לכבשן האש לקדש שמו יתברך כמו שאמרו חז׳׳ל. וכן פרים של אליהו, וכל שכן וקל וחומר דאדם בעל חכמה ובינה ומוכן לשבר שימות את עצמו על התורה ועל העבודה לקדש שמו יתברך. ואמרו במדרש פרשה מסעי אמר הקב״ה למדו מפרו של אליהו, בשעה שאמר אליהו לעובדי הבעל בחרו לכם הפר האחד כי אתם הרבים. נתקבצו ת״נ נביאי הבעל ות׳׳נ נביאי האשרה ולא יכלו להזיז את רגלו מן הארץ. ראה מה כתב שם ויתנו לנו ב׳ פרים ויבחרו להם הפר האחד וינתחוהו וישומו על העצים ואש לא ישימו, ואני אעשה את הפר ואנתחהו ואש לא אשים. מה עשה אליהו, אמר להם בחרו שני פרים תאומים מאם אחד הגדילים על מרעה אחד, והטילו להם גורלות, א׳ לשם וא׳ לשם הבעל, ובחרו להם הפר האחד. ופרו של אליהו מיד נמשך אחריו, ופר שעלה לשם הבעל, נתקבצו כל נביאי הבעל ונביאי האשרה ולא יכלו להזיז את רגלו, עד שפתח אליהו ואמר לו לך עמהם. השיב הפר וא״ל לעיני כל העם אני וחברי יצאנו מבטן אחד מפרה אחת, ונתגדלנו במרעה אחד, והוא עלה בחלקו של מקום, ושמו של הקב״ה מתקדש עליו, ואני עליתי בחלק הבעל להכעיס את בוראי. אמר לו אליהו פר פר אל תירא, לך עמהם ואל ימצאו עלילה, שכשם ששמו של הקב״ה מתקדש על אותו שעמי, גם מתקדש עליך. א״ל וכך אתה מיעצני, שבועה איני זז מכאן עד שתמסרני בידם, שנאמר ויקחו את הפר אשר נתן להם אליהו. ואתה למד מאליהו שאמר להם ויתנו לנו ב׳ פרים. ועוד א״ל בחרו לכם הפר האחד ועשו ראשונה. ובסוף כתיב ויקחו את הפר אשר נתן להם. כתיב מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, אמר הקב״ה למדו מן העורבים שהיו מכלכלים לאליהו, שנאמר ואת העורבים צויתי לכלכלך שם. ומהיכן היו מביאים לו לחם ובשר בבקר ובערב, משלחנו של יהושפט, ולא היו רוצים ליכנס בביתו של אותו רשע אחאב להוצא משלחנו כלום בשביל אותו צדיק, מפני שהיה בביתו ע״א, הוי מעוף השמים יחכמנו. אמר הקב״ה למדו מפרו של אליהו ומן העורבים ואל תפנו אל האלילים להסתכל בה, מנין ממה שקראו בענין, והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם עכ״ל. צא ולמד קדושה מן החסידה, שאחר שמזדווגת עם בן זוגה טובלת בים, ועוד לה שמקנאת על הזנות. גם למד מן התורים ובני יונה שאינן כשאר העופות שמזדווגים בכל מה שמוצאים, אך להם יש זיווג מיוחד כנודע מרז״ל. גם ילמד אדם מן התרנגול שמפייס ואח״כ בועל כארז״ל. וכן תמצא ללמוד דברים רבים מן הבעלי חיים להיישיר דרכיך. ומה פנים ונשיאת ראש יהיה לאדם ביום דין אם ימצאו מעשיו מקולקלים, שנמצא פחות מהבעלי חיים הבלתי מדברים, כמדובר לעיל . צא ולמד לעשות חסד תמיד, ואפילו שיהיה טורח גדול, ואע״פ שלא יגיע לך תועלת מתרנגולתא ברא דאמרינן במסכת גיטין פרק ז׳ דתרנגולתא ברא נקיט שמירא משרא דימא, וניתן לו משום דנאמן בשבועתיה. ומאי עביד ביה ממטי ליה לטורא דלית בהו ישוב. ומנח להי אשינא דטורא ופקע טורא, ומנקיט מייתי ביזרא דאילנא ושדי התם והוי ישוב. והיינו דמתרגמינן נגר טורא, הרי כמה טורח לעשות חסד לעולם אף על פי שאין לו צורך ממנו, (ועיין עוד מעניינים אלו בפרק ל').