שבט מוסר/כ

<< · שבט מוסר · כ · >>

יסוד היסודות ועיקר הכל להשגת שלימות הנפש, שלא יזיז האדם מבין עיניו אחרית דבר. כי אחרית כל דבר העולם-הזה הבל המה, כי הכל היה מן העפר והכל חוזר אל העפר. ובעזיבת החמדות העוברות ובטלות לא יוציא זמנו לריק ולא יתום כחו להבל ויוציא זמנו באהבת הבורא, וההרגל יבטיחהו שלא יסור עוד לעולם אהבת הקדושה מלבו.

וכמו שכתב ר"ת ז"ל בספר הישר דף כ"ו ע"ב. וזה לשונו:
כשיחקור המשכיל על טובת עולם הזה, יכיר כי כל טובה אשר נחלקה לו לא יוליך עמו במותו ולא ירד אחריו כבודו, אך יניח הכל וילך כבודו נעור וריק. לבד מטובה אחת אם נחלקה לו, היא אהבת הבורא, זו לבדה תלך לפניו, והלך לפניך צדקך. ועל-כן אמר דוד המלך ע"ה אם תדרשהו ימצא לך, ואמר ועת לדרוש את ה׳. ואמר הנביא דרשו ה׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. ואנו צריכים לחקור ולשאול למה אמר בהמצאו, היש עת שימצא ועת אשר לא ימצא, וכשנתבונן בדבר הזה נכיר כי יש עתים אשר ימצא האל לדורשיו ועתים לא ימצא, ועל כן אמר דרשו ה׳ בהמצאו. העת הראשונה שיקנה האדם שכל, כמ ושנאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. כי טרם שיקנה האדם שכל לא יכיר את בוראו. ועל כן לא ימצא לו. והשנית טרם שיעשה עונות ויכעיס אלהיו, אז לבו ישר ונקי, ובלב זך ונקי ימצא האל, וכשיחטא לו ויעבור על מצותיו לא ימצא לו כי-אם אחר יגיעה רבה מאד, עד אשר יכנע וינקה לבבו מטומאתו בתשובה שלימה. והשלישית בשעה שהצבור מתענים, כי תפלת הקהל היא יותר מקובלת מתפלת היחיד, והרביעית טרם שיתחבר לאנשים רעים ולאפיקורסים ותאבד אמונתו ולא תוכל להרפא לעולם. והחמישית בעוד שהוא במרחב כי בעת צרה ישוב האדם בעל-כרחו ולא ימצא לו אלא אם יעשה למען שמו. ועתות הצרה הם בעת חוליו ובעת היותו ביד אויביו או במיצר ובעת היותו עני ואביון ובעת בואו בימים ובעת לכתו בדרכים מסוכנים ובעת עוברו בימים ובעת שתחלש כחו ותאבד עצתו. אלה החמש עתים אשר הקדמנו, כשיבקש אדם בהם אז בוראו ימצא לו גם בטרם שיקראנו ועננו כמו שאמר והיה טרם יקראו ואני אענה. ועל כן יש למשכיל להזהר באלה העתים בטרם יאבדו מרשותו, ואז ינחם ולא יועיל לו. וראוי למשכיל לדעת ולראות כמה עתים נאבדו לו וכמה עתים נשארו לו וימהר באלה הנשארים לו לבקש מהם רצון אלהיו, בטרם יאבדו כאשר נאבדו האחרים, והשם יחזירנו לעשות הטוב בעיניו וימצא לנו בכל קראנו אליו עכ"ל.

הרי בהתחיל האדם לעבוד לבוראו מקטנותו, נמצא עובדו זמן רב עד זקנותו, וזה אינו מביאו כי אם שמיד התחיל להשכיל בכל חמדות העולם כי הבל המה ומאס בהם מלהוציא זמן לרדוף אחריהם והרגיל רדיפתו אחר אהבת הבורא. ועוד שכל מואס רדיפת השגת חמדות הגשמיות, שחייו הם חיים - שאוכל ושותה ויישן וילבש במיעוט שיש בו, מה שאין כן החומד בהשגת הדברים הגשמיים שלבו בל עמו תמיד, ואינו אוכל ושותה וישן, שהנשמה היא טורדתו, ומה לו לאדם בחיים אלו, שאין למדת החמדה קצבה לומר כשאגיע למצוא חפץ פלוני ינוח, כי כל עוד שכביר מצא ידו, עוד נתוסף לו התאוה, כהשותה מים מלוחים' כל עוד ששותה מתרבה צמאו, וכדברי רז"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו. וכיון שכך איך לא יתן המשכיל נגד עיניו שמוציא זמנו לריק לטורח' להזמין לאדם מכל אשר מאסף תחת ידו בעולם העובר, אחר שבעת שמוציאים אותו לקוברו תלוי שבחו אם נזדמן מקום עפר תחוח או קשה במקום קבורתו. אם יתעכל בשרו מחר אם לא. אם במקום לח או יבש כדי שימהר לרום רימה כי טוב לו, כי אך בשרו עליו יכאב כי בעוד הבשר עליו יכאב מעקיצת הרימה. ולאיש אשר הכנות אלו למנוחות ושאננות לו, מה ירדוף אחר חמדות הגשמיות. האם מועילים לו במותו לומר בית בנו לפלוני במותו בחמודות שטרח להצילו מן הרימה. מטה מכסף ומזהב שמו תחתיו להצילו מתולעת, הלבישוהו רקמה להצילו מהרקבון. אדרבא אם כה יעשה לו צעוק יצעק יתאחד בשרו עליו ויכאב לאין מרפא. וכיון שכן מה לאדם להוציא ימי חייו בטורח השגת הדברים הגשמיים להכין לאחרים. ואפשר מכין לאדם שאינו כשר שיכעיס עם טורח ועמלו להקב״ה. כמו שעינינו הרואות כמה נחלו ממון אחרים ועשו עם אותו ממון כל התועבות אשר שנא ה׳, ונמצא זה הכין להזמין למכעיסי השם, וכמה מן העונשים והמשפטים יגיעו לנפשו כל זמן שזה מכעיס לבוראו בממונו במקום אשר היה ראוי לפזר ממנו לעניים ועמלי תורה, שכל זמן שמוציאים תורה מפיהם מנוחות ושאננות מגיעים לנפשם, ונמצא שהולך עמו יגיעו ועמלו, מה צער מגיע לנפש האדם שלא עסק עם ממונו כראוי לו לעשות. בספרם בין החיים צדקות וחסדים מן המתים שעשו בחייהם ואין מזכירים אותו ביניהם, ואם זוכרים ממנו מזכירם ומשחקים ואומרים אל ינוח נפשו של פלוני כשם שלא מצא אדם ממנו מנוחה בעודו בחיים, טוב מותו מחייו, ונפשו שומעת ומתאבלת ורוצה לחזור בזה העולם ואינה יכולה, דואבת בראותה ממונו והונו ביד אחרים ועל זרים מלבושיו, ונפשו ערומה מבלי לבוש בבושה, ואין מושיע לה וזכרה הטורח שטרח וכמה נסתכן להשיג כל דבר, וכמה חטא להשיגו ועכשיו זרים נהנים ממנו בלי עמל וטורח, חורק בשיניו ומכה על פניו ואין מנחם לו, כי כל מי שעושה הרעה בידיו אין מי שירחם עליו, ואתה בן אדם שים כל זה נגד עיניך וראה בשכלך כי הדברים אמתיים ממשמשים ובאים, ותנוח נפשך מטורח יגיעת השגת ההבל, ושים כל מגמת נפשך להכין מנוחות לנפשך בעולם שאין קץ ותכלית בו, ובחידושי תענוגיו דברים שאין אדם קץ בהם, כי מרגע לרגע מתחדשים לאין מספר.

ולמען תלך בדרך טובים, אכתוב לך ל״ו דברים שכתב בעל ספר אזהרות הקודש, והוא ספר מעט הכמות ורב האיכות. כדי שתקנה עמהם מעדנים לנפשך בעלותה למעלה ביוצאה מן הגוף, ותתלבש בלבוש זיו ואורה הנעשה מקיום ל״ו דברים אלו, וגם תציל את עצמך מל״ו כריתות שבתורה:

(א) יהא אדם זהיר לעשות כל מצוה בשמחה גדולה. כתב האר״י זלה״ה האדם שעושה מצוה בלא שמחה נענש, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה. והעיד עליו בעצמו האר״י זלה״ה שעל ידי זה זכה לרוח הקודש. וז״ל הרב מהר״ם אלשיך זלה׳׳ה לעושים לשמה יש הפרש לפי בחינותיהם, זה עובד בשמחה וזה שלא בשמחה, וגם לעושים בשמחה - זה עושה בשמחה מועטת וזה עושה בשמחה יתירה ממנו, וכל המוסיף יוסיפו לו שכרו. ועל דרך זה בחינות לאל דעות ה' אין מספר, ועבד היודע ברבו שאפילו הרעות שלו הן טובים לכפר עון ודאי יעבוד בשמחה.

(ב) יהא אדם זהיר בתפלתו בכוונה שלימה, שבזמן שבית המקדש היה קיים אדם חוטא ומביא קרבן, ועכשיו תפלה במקום קרבן, על-כן ישים אדם אל לבו בשעה שעומד בתפלתו לבטל כל המחשבות זרות, שכשם שהמחשבה פוסל בקרבן, פוסלת גם כן בתפלה. וכתב בספר חסד לאברהם: עכשיו חיוני השכינה מספיחי תפלה, לכן כל מחשבתו של אדם לא יהיה עליו ועל צרכיו רק על השכינה, וזהו לשון ראשית חכמה: כל העושה מצוה או מתפלל או עוסק בתורה, ישים מגמת נפשו אל השכינה ויאמר תחלה לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, והוא וצרכיו ממילא בכלל הברכה.

(ג) יהא אדם זהיר בתפלתו וידע באיזה לשון יתפלל. כתב מוהר״ם אלשיך זלה״ה פרשת בהעלותך, אותם בני-אדם העומדים להתפלל על עצמם ואומרים רבונו של עולם, אל רחום וחנון אתה, ארך אפים ורב חסד, רחם עלינו, ומרבים בתפלה ובתתנונים, אותם בני אדם מעוררים מדת הדין עליהם לקטרג לעיין עליהם ונבדקים במעשיהם אם ראוים הם או לאו. אלא כל אדם שרוצה להתפלל על איזה דבר יקדים וידוי תכף בתחלתו בכלל ובפרט, ויאמר חטאתי וכו׳. ואחר זה ירבה בתפלה ותחנונים על צרכיו ואז יקרא וה' יענה.

(ד) יהא אדם זהיר כשמרים קולו בתפלתו או בתורתו, יתכוין מה שאמר ראשית חכמה בשער הקדושה לחטא קרי אין תשובה, ומכל מקום תשובתו הוא על ידי צעקה בתורה ותפלה, כמו שנאמר צעקו וה' שמע.

(ה) יהא אדם זהיר להתפלל תמיד על זרעו ועל זרע זרעו מעתה ועד עולם שלא יצא ממנו פסול. כמו שאמר בספר שני לוחות הברית ז"ל: מעשה בחסיד אחד שהתפלל תמיד בחצות הלילה בבכיה שלא יצא ממנו שום פסול, וזכה ששבעה בניו היו ת"ח גדולים. ומכל מקום שמזכיר בתפלתו יראת השם, יהי כוונתו בלבו על זרעו ועל זרע זרעו. כגון 'ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך' וכהאי-גוונא.

(ו) יבא אדם זהיר ביומא דדינא בעלמא, לא ידבר בר נש בפני עצמו, ולכן בראש השנה לא יתפלל אדם ביחיד. וכן כתב בזוהר פרשת בשלח אע"פ דצדיקים אינון, אינון רשימין תחילה ומתפרעין מינייהו, לכן שומר נפשו ירחק מהם.

(ז) יהא אדם זהיר להקדים לכל דבר תפלתו, כי מקודם בקל יותר לבטל הרעה, כמו שאמרו רז"ל ה"ה לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, על כן נהגו אנשי מעשה קודם שעושים איזה שמחת נישואין בנו או בתו להתפלל שלא ישלוט מדת הדין ועין הרע. ומנהג נכון הוא.

(ח) יהא אדם זהיר בכוונתו בתפלתו לכוין נגד קודש הקדשים כמו שאמר בשלמה ע"ה שבקש מהשם על זה שאותו מקום יצליח ויעשה פרי למי שיכוין להתפלל שם, וכן מפורש. והיא סגולה גם-כן לבטל הרהורים רעים שיחשוב בלבו כאלו עומד שם היום. עוד סגולה אחרת כתב ספר ראשית חכמה לבטל הרהורים רעים בתפלה שיחשוב בלבו כאלו עומד בגן עדן ויעלה בזכרונו אותם הצדיקים שהיה מכירן בחייהם יושבים שם והוא עומד נגדם מרחוק.

(ט) יהא אדם זהיר כשנותן פרוטה לעני לייחד שם הגדול. כי פרוטה היא יו"ד של שם הוי"ה ב"ה, ובעל הבית הנותן פרוטה בחמש אצבעות הוא ה' ראשונה, וכשפושט ידו ליתן לעני, פשיטות ידו כדמות וא"ו והעני המקבל ממנו בחמש אצבעות הוא ה"א אחרונה שבשם, ובזה נשלם השם. כן כתב האר"י זלה"ה. ואם פתאום נזדמן לאדם עני ופרנסתו היא מצומצמת בידו, ידע שהקב"ה רוצה להצילו מאיזה ורעניות [כמעשה שהובא בספר הזוהר פרשת בהר, עיין שם ושם תמצא מעשה נפלא].

(י) יהא אדם זהיר לחפש דרכיו ולתקן מעשיו מדי יום ביומו, ואלו נקראין בספר הזוהר מארי דחושבנא. דהיינו בכל לילה קודם שינה יחשוב אדם בלבו מה שקלקל באותו יום, ויעשה תשובה עליו בחרטה גמורה. הבט וראה מה שאמר בעל עשרה מאמרות [הביאו ספר זרע ברך חדש פרשת וילך] דאפילו כל פרטי תנועות האדם, ואפילו נודד עפעף עין או פוצה פה ומצפצף יחקקו למעלה ואפילו הרהור הלב. ע"כ אל יאמר האדם שאין לחפש אלא על כ"א מעבירות שיש בהן מעשה כגון גזל וכה"ג. אלא שצריך לפרוש ולשוב גם מדעות הרעות מן הכעס מן הערוה מן הקנאה מן התאוה מרדיפות המאכלות וכה"ג, מהכל צריך לשוב ואלו קשים יותר מן העונות שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם רגיל בהן קשה לפרוש, ועל זה נאמר יעזוב רשע דרכו. וכשיבא איזה הרהור פתאום יגער בזריזות ויאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. סעפים שנאתי ותורתך אהבתי.

(יא) יהא אדם זהיר בדיבורו היוצא מפיו לעשות משמרת למשמרתו. הבט וראה דוד המלך ע"ה אמר אם אלהים הסיתך בי. אמר הקב"ה מסית קראתני, חייך שאתה נכשל וכו'. שמכח זה נפלו אחר כך כמה אלפים מישראל בדבר כמבואר בכתובים.

(יב) יהא אדם זהיר בדיבור היוצא מפיו, יהא בדחילו ורחימו, הבט נא וראה מה שכתב ר"ת בשם התקונים שכל אבר שלא נתקן כראוי חוזר לבא בגלגול אפילו קול ודבור שלא הוציא בדחילו ורחימו להיות השם שלם חוזר בגלגול. ועונש הגלגול הוא מר לנשמה יותר מגהינם, ק"ו בן בנו של ק"ו שומר פיו ולשונו שלא יטמא בלשון הרע, וכ"ש בניבול פה ח"ו, דאז טמא טמא יקרא. ולכן יחרד כל אדם חרדה גדולה מיום הדין הגדול והנורא ושומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו ונשמתו כראוי. ולעשות משמרת ומסגרת לשקול את הדיבור קודם שיצא מפיו, ואז טוב לו.

(יג) יהא אדם זהיר במדת השתיקה לשם שמים, כי היא רפואה לכל. ראה תראה מה שכתב בספר החסידים סי' תתשמ"ו וז"ל: לולא שבני אדם מגידים מה שרואים היו רואים דברים הרבה כמו שרואים הבהמות שאין מגידות. וכתב שם אדם שינזק אם יגיד מה שראה תוך עשרה ימים סכנה לו. וכן כל אדם ישקול דיבורו קודם שיצא מפיו.

(יד) יהא אדם זהיר שלא לאכול בכל מקום, וכן איתא בזוהר שמות. בשביל שאכלו לחם רע עין היה הגלות ת' שנה. וכתב שם אדם הלהוט אחר מעיו והנאת גוף, ישחוט עצמו ולא יאכל אצל רע עין.

(טו) יהא אדם זהיר מאד מאד שלא ינדור אף בעת צרה. וכתב בספר החסידים אע"פ דתוספות כתבו שנודרים בעת צרה, הני-מילי דורות הראשונים שהיו בטוחים בעצמם שלא ישנו את דבריהם מכל מניעות שבעולם, מה שאין כן דורות אחרונים. ואמרו בירושלמי הנודר - פנקסו פתוח עליו, שמשים עצמו חסיד שבטוח לקיימו. על כן שומר נפשו ירחק מהם פן ח"ו יכשל בעון נדרים, כי חלוקים בענייני נדרים ק"ו באם הוא רוצה להפר, כמה וכמה חלוקי דינים בהפרת נדרים שהעולם עתה אינן בקיאין בהם. וצריך ללמוד אותם בשולחן ערוך להיות בקי בהם אם ראויים להתירם אם לא, וכי לא דבר קטן הוא, על כן טוב להרחיק ממנו כמטחוי קשת שלא יכשל. הבט וראה מהתפארת ישראל - יעקב אבינו ע"ה נכשל בזה, ואם בארזים נפלה שלהבת וכו'. ואם רוצה לקבל עליו, יאמר בלי נדר, ואפילו הכי מצוה לקיימו כמו שכתב בספר שני לוחות הברית ז"ל. מ"מ הוא בכלל מוצא שפתיך תשמור. ושב ורפא לו.

(טז) יהא אדם זהיר כשבא למדות חסידות ופרישות שלא לנטות ימין או שמאל ממילי דחסידות, שמתוך כך יכול להוסיף קדושה ורוח הקודש מסייעתו להתגבר ממדרגה למדרגה אף כשהוא אדם חלש, הוא הנותן ליעף כח, מה שאין כן כשסותר דבר אחד מהחסידות ופרישות, אז רוח הקדש מסתלקת ממנו ושוב לא יכול לעמוד בקדושתו מחמת חולשת הכח (ועיין מזה זוהר פרשת תרומה בפסוק תקחו את תרומתי).

(יז) יהא אדם זהיר כשמוכיח איזה אדם על מעשיו הרעים שלא להזכירו העבירה בפירוש כי-אם דרך רמז, כמו שכתב הזוהר פרשת קדושים ובתוספתא. וכן הוא בדרז׳׳ל הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים, יכול אפילו מתבייש על ידו, ת׳׳ל ולא תשא עליו חטא, ומשמעות הזוהר שם דוקא בפעם ראשון יזכור רק דרך רמז.

(יח) יהא אדם זהיר שלא לדבר דלטורין על ישראל, אפילו ישראל אינן עושים רצונו, רצה הקב״ה לזכות את ישראל לדבר עליהם דבר טוב, וראיה מפורשת מאליהו הנביא כדאיתא ברז״ל ומגדעון. וכל שכן שירגיל אדם עצמו במדה זו לדון את חבירו לכף זכות לעולם. ואפילו בתוכחה יהא נזהר מלדבר שמץ רע על ישראל. שעל ידי שאמר משה רבינו עליו השלום לישראל 'תרבות אנשים חטאים' יצא ממנו בן בנו שנעשה עבד לע״א. וכן נ׳׳כ הובא בספר החסידים באזהרה גדולה על זה.

(יט) יהא אדם זהיר להיות מן הנעלבים ואינן עולבים, ראה דוד המלך עליו השלום ששמעי בן גרא קלל אותו בקללה נמרצה, ורצה אבישי לפגוע בו ואמר לו דוד הנח לו כי אלהים אמר כו׳, אולי ירא ה׳ בעניי וכו'. ואף שסקל עליו באבנים ובעפר, אפילו הכי לא הניח לעשות לו דבר. ואמרו במדרש באותו פעם נמנו בבית דין של מעלה להיות דוד אחד מארבעה במרכבה.

(כ) יהא אדם זהיר במדת הענוה מאד, ויתרחק מהגאוה בדיבור ובמעשה ובמחשבה, דאפילו במחשבה נקרא תועבה, שנאמר תועבת ה׳ כל גבה לב. וכל שכן בדבור וכל שכן במעשה. הבט וראה מה שאמרו רבינו ז׳׳ל בשביל שאמרו המלאכים 'משחיתים אנחנו' נדחו ממחיצתו, אף על גב שתוך כדי דבור חזרו ואמרו שה׳ שלחם. גם מה שאמרו רז"ל בחזקיה עליו השלום, על ידי שאמר לישעיה 'מארץ רחוקה באו אלי' נענש. ראה תראה כמה תכבד העבודה, והשומר נפשו ירחק ממנו. וכתב בספר שני לוחות הברית, האדם המקבל בלבו להיות עלוב ואינו עולב, שומע חרפתו ואינו משיב, אין צריך רב ללמדו שהשכינה מלמדתו.

(כא) יהא אדם זהיר כשדורש ברבים וקונה שם טוב, לא יהנה לבו ח״ו מזה, כמו שמצינו ברז"ל באחד מי׳ הרוגי מלכות ששאלו ממנו חביריו, מפני מה נענש במיתה חמורה כזו, וא״ל שמא כשדרשת ברבים נהנה לבך והסכים עמו. ע״כ מאד מאד יהא נזהר בו, ואם יבא איזה הנאה בלבו מחמת מספר שבחיו וערב לו, ישים אל לבו תכף בתוך הדרש, ויאמר לבי לבי הרחק מן הכבוד, כמה וכמה אנשים שהיה להם כבוד וגדולה, ועברו ומתו והיו כלא היו. וכן בכל מצוה או תורה לא יהנה ח״ו מן הבריות על אשר עשה אותו, רק ישמח שמחת מצוה על אשר זכה לעשות מצוה זו לשם שמים, ויאמר בפה מלא בתוך הדרש וכל שכן מקודם, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ועל ידי זה ינצל מהמכשול ומדין הקשה. וגם יראה להשמר מעין הרע בדרש, כי שכיח היזק ראיה בזה.

(כב) יהא אדם זהיר בכבוד הספרים, ובזיון שבא על אדם הוא בשביל ביזוי הספרים, כמ״ש רז״ל המכבד את התורה וכו'. וכתב בספר החסידים אדם שיודע שיפיח בשינה, אל ישכב תוך חדר של ספרים אם-לא שמכסה אותם.

(כג) יהא אדם זהיר כשבא לו בשורה טובה, יאמר בזריזות 'הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו'. כתב בעל שני לוחות הברית אע״ג דהיא הנאה מועטת יהיה עליו כמרובה וישבח ה׳ עליו.

(כד) יהא אדם זהיר לשמור נפשו שלא יהא גרמא בנזיקין בהלויית המת שלא יפגע בנשים. ובזוהר פרשת ויקהל נשבע הוא בשבועה גמורה ואמר דרובא דעלמא מתו בלא עתם בשביל שלא שמרו נפשם מזה. עיין שם באריכות, ושומר נפשו ירחק מהם.

(כה) יהא אדם זהיר כשיוצא לדרך לפרוע נדריו ואל ישהה נדרו (כמו מעשה דההוא טעיא במדרש ילקוט קהלת). צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.

(כו) יהא אדם זהיר לחדש חדושי תורה ויראה להשיג יותר מהשגתו ויתפלל למי שהחכמה שלו. דכשם שחייב אדם בפריה ורביה, כך חייב אדם בפריה ורביה בתורה, שנאמר ישרצו המים. ואין מים אלא תורה. ויהא זהיר לחדש חידושים להיותם חקוק על לבו, והוא עטרה לראשו כשהולך לעולמו, וחרפה ובושה גדולה לנשמתו כששואלין אותו מה חידש בלמודו ואינו יודע. וזה רמזו רז"ל כל השוכח דבר אחד ממשנתו וכו׳. שמעתי אומרים על הרב רבי שמואל קאיידונובר ז"ל שמצאו אותו חוזר חידושיו בעת קבוע.

(כז) יהא אדם זהיר לראות תמיד לרדוף אחר חבירו להחזירו למוטב, כמ״ש בזוהר דאלמלי הוו ידעי עלמא כמה שכרו גדול, היו רודפים אחריו תמיד כמי שרודף אחר כסף וזהב. ובפרט בעבירה המפורסמת בין המון העם בעונותינו הרבים בעבירות המפורסמות בתורה, הירא והחרד דבר ה׳ לקנאות קנאת ה׳ צבאות, לפקח עם אותם אנשים להדריכם בדרך ישרה, וגם להודיעם עונש העבירה כמה עונשו גדול מאוד, אולי ואולי יתנו מקום לדבר להרהר תשובה בלבם ולסור מדרכם הרעה, והחי יתן אל לבו, הלא סוף אדם למות, ומי יודע מה יולד יום והכל לפי חשבון. גם רוב המוני העם מניחים תפילין על המצח ולא על המוח, וצריך אזהרה גדולה על זה ולא יזידון עוד.

(כח) יהא אדם זהיר כשהוא חלוש ואוכל בזמן שראוי להתענות, יכוין לבריאות הגוף לעבודת בוראו, דזה כלל גדול בתורה, בכל דרכיך דעהו והוא ישר אורחותיך. דצריך האדם לשמור גופו וחי בהם, והיא היא עבודת הבורא שלא יהא ח״ו כמאבד עצמו לדעת דאין לו חלק לעולם הבא. וכן יאמר בפה מלא כשיושם לפניו לאכול, אין אני אוכל להנאת גופי רק לבריאת גופי לעבודת בוראי, אף על פי שהקב״ה יודע מחשבות, מ״מ בזה הדיבור בורא מלאך חדש, גם מסלק מעליו מדת-הדין, וזהו ונשמרת מכל דבר רע. והכלל כל מעשיך יהיו לשם שמים וטוב לך.

(כט) יהא אדם זהיר שלא לשמוח עצמו בעולם הזה. ועיקר חיבוט הקבר בא על זה. הבט וראה מה שאמרו רז׳׳ל במדרש הצור תמים פעלו. מעיד אני עלי שמים וארץ אין כל בריה יורד לידי צער אלא מתוך שאוכל ושותה ושמח הוא ואשתו ובניו. כי גם אמרו במדרש, אברהם לא שמח בעולמו, יצחק לא שמח בעולמו. ע״כ כל אדם יזהר שלא יתענג עצמו ביותר ולסגף עצמו כל מה דאפשר לתקן פגם העבירות, והחי יתן אל לבו כמה וכמה מעשים רעים עשה כל ימיו בעולם מיום הולדו, והפגם הגדול שקלקל האדם בעוה״ז בחטאו מנעוריו עד היום הזה, ושב ורפא לו.

(ל) יהא אדם זהיר לדבר דברי תורה אחר אכילתו, אחד המרבה ואחד הממעיט, ואם אין ספר מצוי לו יהא חקוק על לבו בעל פה איזה משנה או דין מש״ע, וראוי לומר דין זה מש״ע. אדם השומע ברכת המזון ולא אכל, כשאומר המברך נברך שאכלנו וכו׳, יאמר הוא ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ובעשרה יאמר ברוך אלקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד. ועל זה המחשבה טובה מצרף כאלו בירך במזומן. ואם אוכל עם אחרים ואומר דברי תורה על השולחן לשם שמים לזכות הרבים, מה טוב. ויזהר שלא ישהה אחר אכילתו הרבה בישיבה אחת בלי הפסק, רק ד׳ אמות, דקשה לגוף מאד.

(לא) יהא אדם זהיר שאינו יכול לסגף עצמו בתענית, ובמה יתרצה עבד אל אדוניו, כתב בשל״ה יבחר יום אחד על כל פנים בחודש ויתבודד בחדר וישפוך לבו לפני ה׳ בתפלה ותחנונים ווידוים כבן המתרצה בפני אביו ושב ורפא לו.

(לב) יהא אדם זהיר לקדש אכילתו, ויחשוב לו כקרבן ולכוין להוציא ניצוצי קדושה מהמאכל, ומאד מאד צריך ליזהר בברכת הנהנין. הבט וראה מ״ש האר״י ז"ל כמה יש ליזהר בברכת הנהנין, שמא אביך מגולגל בו ונמצא אתה הורגו, דכמה וכמה נשמות מגולגלים בדומם צמח חי בלתי מדבר, ולכן כשמברך בכוונה מעלה הנשמה ממדריגה למדריגה. ולא כהמון עם החוטפים הברכה בשיניהם ומבליעים בלשוניהם והברכה לא כדת וכהלכה, אוי להם מיום תוכחה.

(לג) יהא אדם זהיר להתרחק מספק איסור אכילה ושתיה, כי כל עמל אדם לפיהו בשביל פיהו. בר"ח חסידים הראשונים מרחיקין ע׳ דרבים מספק איסור אכילה ושתיה. ואותם אנשים המזידים, אוי להם ואוי לנפשם מיום הדין, וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון עוד.

(לד) יהא אדם זהיר לומר פרשת קרבנות בכל יום, כמו שאמרו רז״ל כל העוסק בתורת עולה וכו'. ובמדרש הנעלם אמרו האי מאן דמדכר בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, עניינא דקורבניא ויכוין בהו, ברית כרותה דאינון מלאכי דמדכרין חוביא דבר נש לא יוכל למעבד ליה בישא אלא טבא עכ"ל. גם בפרשת הקטורת ז"ל הזוהר, אמר רבי שמעון אי בר נש ידעו כמה מעליא עובדא דקטורת קמי קודשא בריך הוא, הוי נטלי כל מלה והוי סלקי עטרה על ראשייהו ככתרא דדהבא.

(לה) יהא אדם זהיר בהסתכלות נשים. וכתב בר״ת הרואה אף שלא בכוונה באשת איש ונהנה בראיה נענש באותו העולם, קל וחומר בן בנו של ק״ו שלא יכוין להסתכל ולהנות ח״ו. אך כי לא נתנה תורה למלאכי השרת ולאו כל אדם זוכה להתבודד תמיד בחדרו שלא להסתכל בילוד אשה. ע״כ אותם אנשים המובלעים בין הנשים כבני ביתו, ישים אל לבו תחלה לבטל כל הרהורים וכל מחשבות זרות שלא יהנה ח״ו, שלא יענש לעתיד עין תחת עין. כמ״ש בזוהר ממונה אחד קאים על קברו ותבר ליה עיניו של זה, וכמה נחשים ועקרבים וכלהו עקצי ליה, ע״כ שומר נפשו ירחק מהם.

(לו) יהא אדם זהיר מכעס, כי עונשו מר מאד. האר"י זלה"ה הקפיד בענין הכעס יותר מכל העבירות, ואולי אין לו תקנה כי הוא תמיד ככלב שב אל קיאו. בזוהר: דא איהו בר נש דמריד במריה, ואסור לאתקרבא בהדיה, כי במה הוא נחשב עבודת גלולים אתחשב, האי בר נש, ומאן דאתחבר עמיה כמה דמתחבר בע"ג ממש, בגין דע"ג ממש שריא בגויה, דעקר קודשא עילאה ושרי באתריה אל זר. עוד שם: ממונין נטלין אילין מילין בישין, כל אילן דזרק בר נש ברוגזא וסליק ואמר דא הוא קורבנא דפלניא דקריב לסטרא דילן, וכרוזא קראין בכל אילין רקיעיא ויי לפלניא דאזיל בתר אל זר ופלח לאל אחר, וכרוז קארי זמנא תניינא אוי להם כי נדדו ממני, זכאה איהו בר נש דאסתמר מאורחייהו. עכ"ל. הבט נא וראה עד כמה תכבד העבודה הפגם הגדול של מדה רעה כעס, על כן הירא והחרד לדבר ה' ישים אל לבו תמיד דברי הזוהר הנזכר לעשות גדרים ומשמרת למשמרת שלא יכשל עוד בפגם הגדול ונפשו כעפר לכל תהיה ושב ורפא לו.

הרי לך ל"ו דברים שתתנהג בהם לסור ממוקשי מות, ואע"פ שיש מהם קשים לכאורה לקיימם, ההרגל בהם נעשה טבע שני. הבט וראה רמז נכון על פסוק שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. מה השמן הזה אינו יוצא כי-אם על-ידי כתישה, וזהו שמן זית זך כתית, ירצה נעשה זך על-ידי הכתישה, וזהו לדעת וללמד בני אדם שילמוד לכתת ולהרגיל את עצמו במצות, כדי שיאיר נשמתו לפני הקב"ה. וזה להעלות נר תמיד. הנשמה שנקראת נר, דכתיב נר ה' נשמת אדם. יעלה ויאיר לפני ה'. ובפרט שגוף האדם רומז אל המנורה: שתי אזנים ושתי זרועות ושתי ארכובות הם כנגד ששה קנים הבולטות מן הגוף, שלשה מול צד, והגוף עצמו קנה האמצעי, והדעת שבראש מאיר לכל. (עיין באורך בספר שני לוחות הברית, ואכלת כנפשך שבעך בענין דוגמת המנורה לגוף אדם, קראהו משם). הרי דעת האדם מאיר לאדם להדריכו בדרכי השם ולעשות אופנים לגרש מקרבו ביצר המונעו על-ידי ההרגל, כמדובר דכל הרגל נעשה טבע שני.