<< · שבט מוסר · י · >>


יודע האמת ומבין המחשבות מכיר בדעת הרשע שמתחזק לחטוא באומרו הקב"ה ותרן, וכבר אמרו רז"ל כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו בני מעוהי. אך הנני מביא ראיה לרשע במופת חתוך, איך מחשבתו הבל ודבריו שקר ודבר כזב, אם האמת אתו שהקב"ה מוותר על העבירות שהרשע עושה, מה צורך מבחירה ורצון, דלמה ברא יצר הרע שיכעיסהו הרשע כדי לוותר לו אח"כ, זה דבר קשה לכל מי שיש לו מוח בקדקדו להאמינו.

ואם תאמר עושה הקב"ה לוותר כדי לפרסם חסדו עם החוטא שמוותר לו, אם כן קשה רשע וטוב לו, רשע ורע לו, מוכרח לומר דלזה וויתר ולכך טוב לו, ולזה לא וויתר ולכך רע לו, ועול בחוקו יתברך ח"ו, דלזה הוא מוותר להראות חסדו עמו, ולזה אינו מוותר, דלמה אינו מוותר לו כדי שידע ויכיר בחסדו גם הוא,

ואין לומר דיש הפרש בין החוטא להכעיס לחוטא מצד תוקף יצרו דקצת אנוס הוא, ולכן להחוטא להכעיס אינו מוותר ולחוטא מצד תוקף יצרו מוותר, זה אינו דהא קא חזינן רשע גמור חוטא להכעיס וטוב לו, א"כ אין מקום להבדיל בין רשע לרשע, והדרא קושיא לדוכתין, למה מוותר לזה ולא לזה, אם כן מוכרח שאין הקב"ה מוותר, ורשע וטוב לו ורשע ורע לו טעם אחר יש להם, רשע וטוב לו רשע שאינו גמור כו' כמסקנת הגמרא במסכת ברכות,

ועוד אם אמת שהקב"ה מוותר כדברי הרשע, נמצא על מגן נברא גהינם, כבר מוותר על העבירות, וא"כ רשעים אינן וגהינם למה, ועוד אם אמת כדברי הרשע, הרי התורה ונביאים וכתובים ותלמוד ומדרשים מעידים ומספרים פה אחד, המקומות שהכעיסו הרשעים להקב"ה וכעס עליהם והענישם, דמה לו לכעוס ולהעניש דהיה לו לוותר, א"כ מוכרח שאינו מוותר.

עוד ראיה אם הקב"ה ותרן, מה להם לצדיקים לצער עצמם להתגרות עם יצרם שלא לחטוא, שהיה להם לעשות מה שלבם חפץ והקב"ה מוותר להם, לא תהיה כהנת כפונדקית, לרשע שאין לו מצוה מוותר, לצדיק לא כ"ש. ועוד מצאנו אדרבא להפך, שהקב"ה מדקדק עם הצדיק כחוט השערה ולמה, א"כ מוכרח אתה חלל רשע להודות בעל כרחך שאין הקב"ה מוותר, אלא מאריך אפו לתת זמן לרשע אולי ישוב, וכיון שרואה שאינו שב גובים ממנו כל עבירות שעשה, אך בזה מוותר דוקא שלא לחשוב לאדם עד שלש עבירות, כדכתיב על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. וכשחוטא והולך משלש ואילך חוזר וכולל גם השלשה בכלל עונותיו כמ"ש הרמב"ם ז"ל.

וטעמו של דבר נראה דכתב דוד הקטן, דלמה מוותר הקב"ה עד שלשה וכו', אלא דיש לפני השכינה שלשה מחנות של מלאכים, וכל מחנה מעכב עון אחד שלא יעבור לפני השכינה, אך כשחוטא עון רביעי עובר בתוך השלשה מחנות ועומד לפני השכינה, ולזה ועל ארבעה לא אשיבנו, עד-כאן. ובזה ניחא כשחוטא מרביעי ואילך, שכולל גם השלשה כמדובר, דכיון דמעיז הרשע פניו לחטוא חטא רביעי, אף שיעמוד לפני השכינה גילה דעתו שגם השלשה שחטא לא היו בעבור שיש מעכבים אותם בחוץ שלא יכנסו בפני השכינה, שהרי חטא חטא רביעי אע"פ שיכנס, לכן בדין הוא לשלם לו גם על השלשה.

עוד נראה טעם למה ועל ארבעה לא אשיבנה כו'. מעין טעמו של דוד הקטן, כי הנה באדם יש שלשה מחיצות סביב חלל הגוף, ששם הלב משכן הנשמה מחיצה אחת, עוד שניה בשר, עוד שלישית עצמות עם גידים וכו'. וא"כ כל חטא מטמא מחיצה אחת, אבל כשחוטא חטא רביעי, נכנס ומטמא החלל שנוגע לנשמה, ולכן ועל ארבעה לא אשיבנו. כי כבר נטמא כל הגוף מבית ומחוץ, ומזה הטעם עצמו מעון רביעי ואילך כולל עמהם גם השלשה להעניש עליהם, דכיון דטומאה מבפנים, בעון רביעי טומאה זו שמבפנים בוקעת ועולה בתוך העצמות והבשר והעור ומטמאין עוד, ונמצא הכל צריך ליבון ומירוק, משא"כ אם לא היה חוטא עון רביעי הנכנס לחלל וטמאו, שרוב הקדושה שבחלל היה חזקה כל כך שהיה יכול לדחות טומאת המחיצות לחוץ, לא כן עתה בנטמא החלל כמדובר, ודוק.

הכלל העולה שהיצר מבקש לרשע כמה צדדי היתר כדי להחטיאו, ואחר שמחזיקו לחטוא מביאו לחטוא להכעיס, דכיון שהרגילו עד שנשתרש בעבירות, אינו יכול לפרוש וחוטא אפילו בזדון דקשה לו כמות להניח הרגלו.

ואלה צדדי ההיתר המורה לו, מיום שנולד עד י"ג שנים אומר לו עשה מה שלבך חפץ, שאינך חייב לא בב"ד של מעלה ולא בב"ד של מטה, מי"ג עד עשרים שמענישים אותו בב"ד של מטה, אומר לו כיון דכפי האמת אינך חייב לפני המקום, שהרי אינו מעניש כי אם מעשרים שנה ואילך, א"כ טעום מכל עבירה ואח"כ תפרוש מלחטוא, וכשעובר מעשרים שמענישים אותו בב"ד של מעלה אומר לו עשה כל הבא לידך לעשות, ואח"כ חזור בתשובה כדי שתהיה חביב לפני המקום יותר, כיון שיש מצוה יתירה עליך מהצדיקים גמורים והיא מצות ושבת, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ועוד שתמצא בידך חבילות חבילות של מצות מהחטאים שמתהפכים לזכיות כאומרם רז"ל.

וא"ת אפשר יתפשו לך בב"ד של מטה בעבירה ויהרגו לך, זה אינו דכיון שכוונתך לחטוא כדי לקיים מצות התשובה, הקב"ה מסייעך להעלימך מבית דין שלא תבא ליפול ביד ב"ד, כדי שיצא כוונתך הטובה לפועל, כי חפץ הוא בתשובת השבים אליו.

ואחר שמחטיאו בעוברו מעשרים שנה ואילך בטענת התשובה, ורוצה לחשוב בתשובה, אומר לו אם עצתי תקח, טוב שתאריך זמן בעבירות כדי שתשתרש בהן ואז תשוב, דקשה הדבר לשוב ותקבל שכר הרבה, כי לפום צערא אגרא. ואחר שמשרישו בחטאים ומטביעו בבור טיט העונות והפשעים, אם רוצה לשוב אומר לו מה לך ולצרה לשוב עכשיו, כיון שהקב"ה מקבל שבים עד דכדוכה של מות:

וכיצד עושה לו כשרוצה לשוב סמוך למיתתו? מקשה את ערפו שלא ישוב, וכיון שהוא בתכלית החולשה אינו יכול לעמוד כנגדו, ומת בלי תשובה, וכאומרם רז"ל רשעים אפילו בשעת מיתה מקשים את ערפם. והסיבה זו כמדובר. וכיון שממיתו בלי תשובה הולך לפניו, הוא שטן הוא יצר הרע, ועושה לו מיני הכעסות ונקימות ומראה לו חשך ולא אור, ומראה לו דמיונות מכוערות וצורות מגונות. ומרוב הפחד והאימה רוצה להסתיר פניו שלא לראותם, ואינו יכול ומכריז יצרו לפניו ואומר, ככה יעשה לאיש אשר שמע בקול יצרו ולא עשה רצון יוצרו, עד שמוסרו ביד הממונים המשחיתים העומדים על הנקמה שיעשו לו כמשפטו.

ודע שהחוטאים מתחלקים לעשרים כיתות לעשות רצון יצרם, ולכולם סתירתו בצדו:

  • יש כת אחת חוטאים באומרם הקב"ה וותרן. והסתירה מבוארת כמו שהזכרתי לעיל.
  • כת שניה משימים בדעתם לומר כמה דוחק וצער יש לנו, ויתכפרו על מה שאנו חוטאים, ובוטחים על זה ומרבים לחטוא. והסתירה לזה שהקב"ה מרבה בצערם כדי שימנעו מלחטוא, ונמצא במה שרוצה למונעם מלחטוא חוטאים לפניו, ומכבידים עונשם עם זה.
  • כת שלישית אומרת אין הקב"ה חפץ במות המת. וכיון שכן אעפ"י שאנו מרבים לחטוא, יזמין לידינו מצוה רבה מאד שקולה לבטל כל העבירות שעשינו. הסתירה לזה דוקא בבא לטהר מסייעין אותו.
  • כת רביעית מתחזקת לחטוא באומרם כמה רבבות של חוטאים היו בעולם ויש בהוה, ומה שהיה מאלו יהיה ממנו, ובזה מתחזקים לחטוא. והסתירה לזה מי שיש לו מוח בקדקדו אומר, כיון שפלוני עשה נקמות בעצמו גם אני עושה בעצמי.
  • כת חמישית חוטאים באומרם כיון שרוב העולם חוטאים, היאמן שהקב"ה יאבד כל הברואים אלו אשר פעלו ידיו, אלא מוכרח שירחם ברחמיו לכפר כדי לפרסם כי רחום הוא. והסתירה לזאת הכת, דור המבול יוכיח שכלם היו רשעים והחריב העולם בעבורם.
  • כת שישית חוטאת באומרם אחטא ואשוב כי רוצה בתשובה הוא. והסתירה לזה מבוארת מדברי רז"ל, האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
  • כת שביעית בוטחים לחטוא, באומרם אנו מולידים בנים ואנו טורחים שיעסקו בתורה ויהיו צדיקים, וברא מזכה אבא, ויצילנו מדינה של גהינם. והסתירה לזה שאפשר שלא יולידו, ואם יולידו אפשר יהיו רשעים כמותם, ואם יהיו צדיקים אי אפשר להנצל מעונש, כיון שעל פניה זו חטאו.
  • כת שמינית בוטחים לחטוא בראות עצמם משורש היחס אביהם, כלם היו חסידים, כלם קדושים כלם טהורים, כלם מוסרים עצמם על קדוש שמו ית', ואומרים לכבודם הקב"ה מצילנו מגהינם, כי אין כבודם היותם הם בגן עדן ובניהם וקרוביהם בגהינם. הסתירה לזו מבוארת מדברי רז"ל, אין אברהם מציל את ישמעאל, ואין יצחק מציל את עשו וכו'. אע"פ שאין צדיקים כמותם ואביהם היו, כ"ש וק"ו קרוב לקרוב, ואדרבא הבא משורש צדיקים עונשו כפול, כיון שהיה לו ממי ללמוד ולא למד.
  • כת ט' חוטאים שבוטחים בעצמם, שהם צדיקים מלאים מצות, בחושבם שקיום חייהם מצוה, ומה שמתעסקים כל היום בסחורתם מצוה, ומה שאין מכים ומקללים לשום אדם מצוה, ומה שבאים לביתם ומתחברים עם השכנים להרבות ספורים באהבה ואחוה מצוה, ומה שישן וקם לאור הבקר לעבודתו מצוה, ועל כן אומרים אם אנו חוטאים יתבטלו העבירות ברוב הזכיות. והסתירה לזו מבוארת שאין נקרא מצוה אלא תרי"ג האמורים בתורה ועסק התורה, ואף המקיימם אם חוטאים, אין הקב"ה מנכה זו בזו, דזהו פירוש שאינו לוקח שוחד שהזכיר התנא.
  • כת עשירי חוטאת באומרה מי רואני, עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך. והסתירה לזו, כי מלא כל הארץ כבודו, וראיה מדור המבול דסברו סברא זו והרבו לחטוא, שאמרו לאל סור ממנו וכו' עבים סתר לו ונאבדו מן העולם, והראה לכל באי עולם כי עיניו על דרכי איש.
  • כת אחד עשר מתחזקת לחטוא באומרם אפשר שיבוא משיח בימי, והקב"ה מוחל לדורו של משיח בעבורו, כדאיתא בילקוט ישעיה, ואני ניצול מכל עונש. הסתירה לזה אפשר שלא יבא, ואם יבא אין לו שכר אע"פ שנמחל, כמי שקיים המצות בגלותו דאין קץ לשכרו ולמעלתו, וכמה ביוש יקבל אז בנפשו.
  • כת י"ב כת רמאית, חוטא ועושה תשובה על חטא ראשון, ואומרת כבר נמחל עון זה ואינו, א"כ אני חוטא חטא אחר ואני חוזר בו, וכיון שמסתלק חוזר אני לחטוא ולשוב, באופן שאני עושה כן לטעום מכל חטא, וביום מותי אין עון בידי. והסתירה לזו דכיון שכוונת תשובת העבירה ראשונה כדי לחזור ולחטוא, אפשר ימיתנו הקב"ה מיד כששב מעבירה ראשונה, כדי שלא יחזור לחטוא ונמצא גורם לו קצצות חייו. ועוד שעל זה כיון השלם באומרו האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין כו', כיוון הכפל אחטא ואשוב אחטא ואשוב לכת הזו שעושה בערמה לחטוא ולשוב ולחזור לחטוא ולשוב כדי לסלק כל עון ראשון ראשון, כדי שבסוף לא ימצא בידו עון ועכ"ז אומר אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואם-כן מה מועיל בתקנה זו.

כת י"ג מתחזקת לחטוא באומרה לית דין ולית דיין, והסתירה לזו דמצאנו ראינו כמה רשעים נתפשים בעונשים מעין חטאם כמכות המצריים שהוכו בעשר מכות, כל מכה מקבלת למה שעשו עם ישראל כדאיתא במדרש וכן נפל המן בשחת שכרה, וכן רבים לאין חקר וכל זה מורה באצבע דיש דין ויש דיין, ואם תראה חוטאים שאינם נלכדים מיד ברשת עונותם, הקב"ה מאריך אף ולבסוף גובה ממנו, ואם מת בשלום הוא לרע לו לשלם לו בגהינם דקשה מדין העולם הזה על שחטאיו כבדים וקשים.

כת י"ד מתחזקת לחטוא בראותם שאע"פ שכשלו בעונות ודרכיהם מקולקלים נושאים חן בעיני בני אדם ומצליחין במעשיהם, ובזה אומרים דרכינו ומעשינו רצויים לפני המקום, ובזה הולכים וחוטאים והסתירה לזו שאפשר שהקב"ה רוצה לשלם להם בעולם הזה איזה מצוה שבידם לטורדם מעולם הבא או נושאים חן בעיני בני אדם רשעים כמותם, ואם בעיני הצדיקים מורין להם כך מפני שמחניפים לרשעים מפני דרכי שלום.

כת ט"ו חוטאים באומרם ידענו דמשפטי גהינם מוכנים לעוברי עבירה, עם כל זה חפצים אנו לטעום מתענוגי עבירות כי רב הוא, והסתירה לזו שאין התענוג נשאר מודבק בהם לעולם, כי הוא כהרף עין וכל דבר שאינו בר קיימא אין ראוי להחזיק בו, ומה גם שאין ראוי לאדם להחליף הרב במועט, שהתענוג דבר מועט ובזמן מועט ושכר עולם הבא רב אין חקר.

כת י"ו מתחזקים עצמם לחטוא באומרם משפט רשעים בגהינם י"ב חדש, וכיון שכן הנני מתעדן בחטאים כל ימי בחלוף עונש י"ב חדש, הסתירה לזה שקודם שיכנס בגהינם מגלגלין נפשו באויר שנים הרבה כדי רשעתו בעונשים, כפלים מגהינם ומכניסים נפשו בבהמות וחיות טהורות וטמאות ובשקצים ורמשים ובכל מקומות המטונפים וכאלה מן העונשים ובסוף נכנס בגהינם.

כת י"ז בראותם שנכשלו בעונות, אומרים כולנו אבדנו וכיון שכן אין לנו לירש שתי גהינם ועושים כל מה שלבם חפץ ונטבעים בעבירות, וזהו בחושבם שכיון שחטאו אבדה תקותם, לכן עושים אח"כ כל הבא לידם. והסתירה לזה מבוארת, שהקב"ה יסד העולם על עמודי תשובה, ואין דבר שיעמוד בפני התשובה וידו פשוטה לקבל שבים אף כי עונותינו רבו למעלה, ושערי תשובה לעולם פתוחים.

כת י"ח חוטאים מסבת שלא היה להם מי שילמדם להבחין בין טוב לרע ולא שמעו ולא הבינו, ולכך בחשיכה יתהלכו וחושבים שעליהם לא יפול עונש הדין, הסתירה לזו דגוי שאינו חוקר להשיג האמת ודרכי החיים, ולהכיר תורת משה ומצותיה, גהינם כלה והוא אינו כלה, כ"ש וק"ו הנולד מישראל, שאע"פ שלא היה לו מי שילמדהו, כיון שגדל ראוי לו שיבקש ויחקור וילמוד תורה ומצות.

כת י"ט כת האנוסים הם החולים שמאכילים אותם דברים האסורים לרפואה וששים ושמחים באכילתם, באומרם כיון שבא הדבר לידינו דרך היתר, נטעום מן האיסור להתענג בו ואינו מגיע לנו עונש כיון שחכמים התירו לנו, ומי יתן והיה להיות חולים פעם אחרת להרבות באכילה זו, הסתירה לזו דהן אמת דמותר להם, אבל כיון ששמחים על הדבר מורים שיותר טוב מה שאסר הקב"ה ממה שהתיר, וכאילו דבר ההיתר כמשא עליו וכדבר מאוס, ובהיות כן דבר בזוי וקל בעיניו קיום מצות הבדלה מן הבהמה הטהורה לטמאה ומכל מאכלי הטהורים לטמאים, ואין חטא גדול מזה ועונשו מרובה.

כת כ' הנשים הן שמחות לומר, טוב שאנו פטורות ממצות שהזמן גרמא ומתלמוד-תורה ומה לנו ולצרה, שהרי מורים ומעידין בעצמן שאין התורה חביבה בעיניהן והמצות בזויות להן, שהרי שמחות על שאין חיוב הקיום עליהן, וראויות לעונשים רבים מן הסתירה המבוארת כנזכר, ואינן יודעות שחיוב התורה ומצותיה עליהן כאמרם רז"ל כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים, ותגד אלו האנשים, ולא עוד אלא שמקדים הנשים לאנשים, וחייבות בכל מצות לא תעשה ובעשה באותן שאין הזמן גרמא, רק באותן שהזמן גרמא דפטורות משום שעול בעליהן עליהן, חוץ מפסח וחנוכה ופורים שחייבות אע"פ שהזמן גרמא, משום שנעשה הנס על ידם, פסח בשביל נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים, חנוכה על-ידי יהודית, פורים על-ידי אסתר כמ"ש התוספות, גם אע"פ שפטורות מתורה שבעל פה, חייבות לעשות במאמצי כחן שילמדו בעליהן ובניהן ונחשב כאילו הן עוסקות בהיותן מעשין וגדול המעשה מן העושה.

נקוט האי כלל בידך, כל אדם המטיל מום באנשים כשרים ומגלגל דברים לפרסם עליהם עונות נעורים או שמשמח על עבירות שעושים אחרים, דע באמת שהוא מלא עונות ולוקח נחמה לנפשו באומרו יש רבים כמוני.

וכל אדם המשבח לאדם בתוך חבורה שיש שונא לו, אין רשע כמוהו, שאין כונתו לשבחו רק כדי שישמע השונא שבחיו ויהפכם לגנאי וירבה עליו חרופים ויעליל עליו דברי דופי ויתגנה בפני כל החבורה וירבו עליו שונאים ונמצא עושה מעשה זמרי ומצפה שכר כפנחס באומרו אני נתכוונתי לשבחו, ולכן אפילו חדושי תורה לא יאמר אדם משם אומרו בחבורה שיש לו שונא, רק יתלה הדבר באילן גדול, והעושה בהפך עושה כאילו הקב"ה ח"ו אינו מכיר במחשבות האדם ותחבולותיו.

וכל אדם שתראה כועס על חוטא אחד עד שמייאש אותו מן התשובה, דע שיש עבירה בידו ונוהג בה וכדי שיבטחו בו ולא ידקדקו אחריו כועס כל-כך על החוטא שיחזיקו אותו מקנא ובורח מן העבירה.

ואם תראה אדם כעסן, דע שהגאוה שבלבו גורם ושכינה אינה חשובה כנגדו ואל תתעסק עמו אפילו בדבר ריוח פן תפסיד חייך.

ואם תראה אדם עצב כל ימיו, דע שמיעוט הבטחה שבו גורם לו העצבות, אל תשכון בשכונתו פן תסיר אותך מאחרי ה'.

אם תראה אדם מלגלג על דברי חכמים הרחק ממנו וברח עד אחר העולם וצוה לבניך אחריך שלא יעברו במקום ההוא עד שיעבור עליו שריפת אש ושיבולת מים לטהרו.

ואם תראה אדם מתעסק בלשון הרע, דע שהרבה דמים שפך. וכן אם תראה אדם אכזרי. ואם תראה אדם קמצן ונבלה עמו, אל תרבה תחנוניך עמו שירחם עליך פן תוציא זמנך לריק. ואם תראה אדם ליצן, דע שמטמא בחייו כבמותו ורבים הוציא מדעתם ובחרו מחנק נפשם ועליו אמרו רז"ל אינו מקבל פני שכינה. ואם תראה אדם דובר שקרים, בלום פיך מלדבר עמו כל חייך, פן תדאג תמיד ממראות רעות שתראה בדבריו כמראה סמא"ל לרשע בעת מותו. ואם תראה אדם בעזות מצח, סבול קללותיו וחרופיו פן אם תשיב אמריך לו, יוסיף עליך כהנה וכהנה עד שיעיד על אשתך שהיא זונה ובניך ממזרים. ואם תראה אדם רוב ימיו במשתאות, דע שכל עבירה הבא לידו אינו מניחה וכל דבריו נבלות ואינו מדבר בשבח שום אדם ומורגל בפיו בזיון של ת"ח ובזקנותו מוטל ברעב וסופו יורש גהינם.

ודע בני שהתורה נקראת מאכל דכתיב לכו לחמו בלחמי והעבירה נקראת מאכל דכתיב אכלה ומחתה פיה, וההבדל ממאכל למאכל, מאכל התורה דהיינו לימודה מאכל רוחני הוא, וכל עוד שאוכל מתאוה עוד לאכול ואינו שבע באופן שמעולם אינו קץ מאכילתה, ומאכל עבירה הוא מאכל גופני וגס, ואחר שאוכל ושבע קץ באכילתו ומואס כל מאכל שבעולם, והמשל לזה להנחת השלחן וסילוקה, מאכל התורה בשעה שאדם עורך שלחנו לאכול והיא נקיה וטהורה ונחת שלחנו מלא דשן ואדם מתאוה לאכול כל מאכל שיביאו לפניו כי מחמת רעבו לא תשבע עינו. ומאכל הזנות ושאר עבירות בשעת סילוק השלחן שהיא מלאה קליפות ועצמות ומאוסה מהמרק שנשפך בה ואדם קץ לראותה ומואס בכל מאכל. כך הרשעים אחר שעושים העבירה ונשבעים ממנה, מיד מואסין בה, וזהו שאמרו רז"ל רשעים מלאים חרטות, והטעם שמיד שמלא תאותו יצרו מסתלק ממנו ועולה למעלה לקטרג עליו ובאותה שעה רואה בדופי המעשה שעשה ומתחרט עד שיחזור יצרו בקרבו לחזור להחטיאו, לא כן הצדיקים האוכלים לחמה של תורה, דכל עוד שאוכלים ממנה מתאוים עוד לאכול ואינו שבע, והטעם שכל עוד שאוכל אותו לחם, כל פרוסה ופרוסה שאוכל דוחה ומגרש חלק מיצרו לחוץ כי התורה כסם המות ליצר הרע ונשאר הגוף פנוי ממנו בבחינת הרוחניות ואין שביעה ברוחניות כי ראשון ראשון מסתלק למעלה להליץ בעדו לפני המקום.

אוי לאדם המחליף לחמו של תורה בלחם עצבים או המחליף תענוגים רוחניים בתענוגים גשמיים המתהפכים לזבל, אוי העוקר נטיעות של גן-עדן לנטוע כאן גנות ופרדסים, אוי המוכר חלקו של עולם הבא, לקנות כאן חצרות ומקומות, אוי לגוף המתלבש מגז כבשים ועזים וממשי תולעים ואינו מתלבש בחלוקא דרבנן. אוי המכבד ביתו מן הזבל ומכל שרץ השורץ על הארץ ואינו מכבד גופו מן העבירות. אוי הקונה בממונו כלי זיין להשחית נפשו, אוי לכיס שמלאה לעולם ואינה מתרקנת לעמלי תורה ולפדיון שבויים ולשאר מצות. אוי המבקש ישוב לגופו ואינו מבקש ישוב לנפשו, אוי שוכן במשכנות און ואינו שוכן בבתי מדרשות. אוי לבית שכליו חדשים מבלי הכנסת אורחים בתוכה, אוי לבית שחלונותיו פתוחות לשוק של זונות, אוי לבית שספריו חדשים מבלי לומד בהם, אוי לבית שתיבותיה מלאות מבלי תת מהן לנדוניית היתומות, אוי המשתדל בנשואי בניו ובנותיו ואין משתדל בנשואי גופו בנפשו, כלומר לעשות החומר צורה. אוי המגרש האויבים מביתו ואינו מגרש אויבי נפשו מעליו, אוי הבונה היכלות לגוף ואינו בונה היכלות לנפש, אוי המחליף שמיעת קול שירי המלאכים בשמיעת שירי עוגבים. אוי לחצר שכל שכניו עמי ארצות, אוי לעיר שראשיה נערים ועמי ארצות ואכזרים וכל העם זוכרים מהם עונות נעורים, אוי הממית עצמו בידיו על-ידי עונותיו, אוי הממית בניו בחטאיו. אוי המכין צידה לדרכו גפרית ומלח וחרון אף, אוי הלומד אומנות להשביע גופו ולהרעיב נפשו (פירוש אומנותו לאכול ולשתות ולזנות ובזה מרעיב נפשו מכל טוב לעולם הבא). אוי לעיר שיושביה מועטין ומחלקותיה מרובים, אוי לעיר שיושביה מרובים ולומדיה מועטים, אוי המכיר כל דרכי עירו ואינו מכיר בדרכי תורתו, מכיר דרכי ביתו ואינו מכיר דרך בית תפלתו, אוי מכיר ומכבד מי שהולידו ואינו מכיר ומכבד למי שבראו, אוי משביע נפשו מלחם ומרעיבה מתורה, אוי למטה ששוכבין עליה כל הלילה, אוי ללילה שאין עוסקין בה בתורה שאין רינה של תורה נשמעת בה כי אם קול צווחה על היין. אוי ליום כשמוציא אורו להאיר לכל עושה רשעה ולא לעוסקים במצוה, אוי לחכם שמשתמש בתורתו, אוי לבעל מלאכה שמובטח בזרועו. אוי לרופא המבקר עשירים ולא עניים וגוזר רפואות בלי צורך לייקר הסמנים. אוי לסוחרים יוצאים כל היום בעסק סחורתם ולא בסחורה של תורה כי טוב סחרה מסחר כסף, אוי לאב ואם השוחקים מרשעת ילדיהן באומרם קטנים הם, אוי לבחורים שימי כחם מוציאים לריק. אוי לזקנים שבאו לכלל זקנה ואין מזכירין מיתה בפיהם. אוי לאדם האומר שלום עלי נפשי ואינו מצטרף בשום צרה עם הציבור. אוי לאדם שמשמח בגדולתו, ואוי ואבוי למי שהוציא כל ימיו בהבל וריק ומת בלי תשובה, אוי לאותו גוף שיאכלהו תולעה ויתלבש בבושה וכלימה כגלימה, ונפשו עומדת נזופה וזעומה, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה.