שבט מוסר/ח
י"י האלהים ושמו המיוחד, ברא את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בה, וייצר את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים לדמותו לעליונים שיבין וישכיל ויגע לעבוד למי שבראו ולבקש אופנים ולמשול משלים בשכלו ובדעתו בשבתו ובלכתו. לברוח מיצרו לעבור ליוצרו להאיר את דרכו בלכתו אל סוכו בצאתו מעירו לקבל שכרו לנחול את חוקו בהשלים את חקו ממצות ותורה בדרך ישרה ולבא בשלום בגזרת יהלום[1] בגן עידונו ולישב על כנו בכבוד וגדולה ורוממות מעלה. בשמחה והלל. שבחות למלל. ולראות פני אל כשרי ישראל. ולזכות לכל זה ימשיל משל זה ויבין מה מהדופי וזרות הגדול לשמוע בקול יצרו ולפרוש עצמו מעבוד אלהים. וידוע ידע אריכות אפו של הקב"ה עמו. משל לאדם שנטע כרם ויעזקהו[2] ויסקלהו[3] ויטעהו שרק[4]. ויבן מגדל בתוכו[5] וגם יקב חצב בו[6] ויבן המגדל לאכול ולשתות בתוכו ויקו לעשות ענבים ויעש באשים[7] וכראות שעמל לריק מיד חרה יחרה ואוחז קרדום בידו ומשחיתה עד בלתי השאיר לה שורש וענף מסיר סוכתו[8] והיה לבער פורץ גדרו[9] והיה למרמס ומשים אותה בטל לא יזמר[10] ולא יעדר[11] שיעלה בה שמיר ושית[12] וירמסו בה כל חיתו יער וכל זה בעבור שלא יצא רצונו בפועל כי הוא נטע כרם למשוך פרי הילולים ולשתות מיינו לשמוח לבו ויהי להפך. זה ישים אדם בלבו ויגעור ביצרו ומה אדם שנטע כרם ובעבור דטרח לריק כועס עליה לשחתה אעפ"י שאין לה לא דעת ולא בחירה ורצון כי יוצר הכל בטל פריה, ק"ו ובן בנו של ק"ו הקב"ה שטורח עם האדם להוציאו לאויר העולם ולזונו ולפרנסו ולהגין עליו להצילו מכל רע ופגע ומקריות הזמן כדי שיעשה פרי מהתורה ומצות. ויקו לעשות ענבים מיין המשומר מחדושי תורה. ויעש באושים במעשים מכוערים. והיה ראוי שמיד ימיתוהו ומן העולם יבערהו באף ובחימה ובקצף גדול ואינו עושה כן אלא מאריך אפו וזן ומחיה למכעיסו ושומרו מכל פגעי הזמן אולי ישוב ויעשה פרי. שהברירה בידו לשוב ולהטיב דרכיו. ויתבושש האדם מכל זה ויחשוב ויאמר לא תהא כהנת כפונדקית[13]. אם הוא כועס על דבר דומם וצומח שהם משוללים מבחירה ורצון מוכרחים במעשיהם על שלא עשו רצונו משחית ומחבל משורש ועד ענף, ק"ו הקב"ה שהיה ראוי שיכעוס על החוטא מיד לעשות בו כליון חרוץ כיון שמסר הבחירה בידו לעשות מהטובות ולא עשה, ואם כן יחשוב תמיד בזה ויאמר אל לבו איש אשר אלוה זה לו, איך יעבור דברו לבטל רצונו כי סוף סוף אם איני שב לו עם מדותי ידינני, אתה כעסת מיד עד להשחית על שנתבטל רצונך, גם אני כמוך לכעוס עליך להשחית על שלא יצא רצוני לפועל עמל, וכן הקונה עבד ויחלש אפילו שרואה רבו שאינו עובדו כי סר כוחו מעליו, ומה בידו לעשות, עם-כל-זה מרבה חמתו עליו עד להשחית וגרש יגרש אותו חוצה בלי מחלה באומרו לא די שאינו מועיל לעבדני אלא דצריך אני לשמשו ולשים עיני השגחתי עליו לזונו ולפרנסו. והקב"ה ברא את האדם עבד לעבדו בקיום מצותיו כדי להרבות שכרו והוא ברי אולם ובועט בו ובתורתו ומכעיסו יום ולילה לא ישבות ועכ"ז אינו מוציא אותו חוצה מן העולם אלא כביכול משמשו לתת עיני השגחתו עליו להחיותו ולזונו ולפרנסו ולהגין עליו מכל רע ופגע, מי יודע כן, מי שומע זאת ואינו יוצא לקראת נשק ללחום עם יצרו להתגבר עליו ולהפיל מועצותיו ארצה ולהדבק ביוצרו ברצונו ובחפצו ביראה ואהבה כיון שמכירו לאוהב ולמטיב לחונן ומרחם ומרבה לצפה לחוטא ולמזיד שישוב ויזכה לטובה מרובה. ויקנה מקומו ויצע הדומו בגנו ועדנו במצב נשמות נשאות ורמות: וכדי להסתלק היצר מעליו ידבר אדם באבריו ויוכיח עם גידיו וישפוט עם עצמותיו וכה יאמר להם על משכבי בלילות יבהלוני רעיוני ויתפרדו כל עצמותי. ורעדה אחזתני. וחלחלה הלבישני ואחז לבבי פלצות[14]. בשועי בשכלי משפטי שבילי וצעקתי אללי לי, בראותי במותי כליון חרוץ בגויתי. ודברתי עם ראשי ואמרתי. ראשי ראשי אם לא ידעת אם לא שמעת משפטי שמו אל המעותרים עליך. ביום אשר בקבר ישליכוך. בכלות העור אשר תכסה ובשרך מעליך נשאר עצם קדקדיך כדלעת יבשה נקובה וחלולה ונעשית חור פתן ומאורות צפעונים ונחש ועקרב שם פונים. נקרא זה אל זה ועונים. כאן מעון תנים. וביודעך מקרה זה במותך איך תשא כאש בחייך. כוף כאגמון[15] ראשך עיני המאירות צופות פונות כמאורות בעוד אור החיים בכם. אם לא הבינותם. שהמות בנה בנין בכי וקינה לעורר עליכם בקול תאניה בשכון עליכם עננה ויחשכו כוכבי נשפכם. אוי ואללי לכם אריוך דמעותיך כי חשכה גדולה נפלה בארמנותיך. ויאפל הבית והעליה כארץ שוממה וציה. אוי לבית שחלונותיו פתוחות לתנין גלגלי עיניך ימסו כמים וישפכו לחוץ ונשארת כחורי הנמלים יוצאים ונכנסים. ואז אנא תראה ואנא תביט. כי הנה גלדי העין נתקרעו כגלדי בצלים מאליהם כלים וריח סרחון נודף וחברבר[16] רודף ולקבוע דירתך בהם. וביודעך כי זאת במותך איך תשא עיניך עוד לראות בגנים וללקוט שושנים ומיני חדושי הבלי הזמן תחשכנה עיניך מראות ואל יראה עוד במאורות כיון שסופם נמשכות כבורות נשברות. חוטמי המהודרת לכבוד ולתפארת מה תועלת כי תריח בריח בשמים ופרחי שושנים אחר שבמותך תסריח ושני נחיריך כביבין[17] מתהפכים וכנחל שוטף נובע מהם כל מיני סירחון אשר תרצה לסתום ולא תוכל לברוח ואין מקימך כי המוח נימס בקדקדו ומשם מוצאו להשליך חוצה כל ליחה סרוחה ותולעה נסוכה ואנא תברח ואנא תנוס להנצל מן המיאוס וכיון דסופך לצרה זו וכזה וכזו מה כי תריח. ומה כי תסריח. כי אחר מיתך אינך תרויח. אזני המגינות את הראש איך בקבר יסתמו מעגלי השמיעה אין יוצא ואין בא כי אם שריקות השרצים ובתוכם רצים. וקול המולה מרימה ותולעה. וסוף סוף יתמלא עפר כבור מתמלא מחוליתו כתחלתו כך סופו עפר חזר אל העפר ונתמלא מקום לקחתו משם ולמי שמגיע לו כזאת במותו איך יעקב לו בחייו בקול שרים ושירות הם כשני ערים להופכם לקול פחדים. פי המהללת וכקולמוס לשונך במרוצה מדברת אם לא תזכור כי במותך תתהפכנה לאילמת בדד ושוממת ותחת מקור הרוק המתוק סירחון נובעת. לשונך שטוחה ופיך פתוחה והנה שבר בה עוברת ולזבובי מות מעברת והשינים הלבנות נקבצים לצד הפה עם עצם הלחיים כי נפרץ בנינם ונופלים מסדורם וכמקור נרפס ומעין נשחת כי מתהפכים מימיו רפש וטיט אבל משם מתהוה כל דבר נושך ממית בארסו ומושך ולפה אשר אחר מותו כזאת מגעת מה לה בחייו בדברים יגעת להמתיק דבריו ולעניים אמריו כיון שאחרי מות שתיקה בצרה וצוקה ועם רימה ימתיק סוד וכתולעה לחשות בלי קול ודבור ככינור השבור. חלקת צוארי הדרת ארמוני ראיתיך בקבר כנחש כרוך סביבי תכונת עצמיך כחרוז וענק. ומוטל כמגדל נהרס ונפרץ יסודו מפוזר רגמיו מפורר. עשוי כמו גל לאשפה יתגלגל הנמצא בתוכו גלולים בלכתו. ואיו הדרך רוממות קומתך. ועתה בנפילה במו גוי מעלה סביבך. שודדים משפחות. תולעים גדודים גדודים במותך כמו כן בחייך. למה כן לחבוק ולנשק צוארי ידידים. פנים מאירים אדומים ויפים רחיצה מצפים וליבון חפצים בקרים ועתים קשוטים מתאוים. והנה במותם דחוקות צמוקות מיופי רחוקות. שחורות נשברות מתהפכות כשולי קדרות. זרועי הרמות כארזים נטועות ואצבעותי הנעימות כאילנות סדורות. כטבעות ספיר ויהלום כלולים. ובמותם נפולות נשברים כפולות כקנים רצוצות. עלי חוץ מושלכות בחלול עצמם. כל רואיו ישתומם בראותם בתוכם יתושים מתהוים. ומיני שרצים הידיהם מלאים ובמיני גוריהם במעיהם הם באים ויורדים ועולים כזרזיר בסולם ובבטחה ובהשקט כמושב לעולם. תא חז"ה ובך אחזה מוחך כשיש לבן מיופי הלובן אין כתם בו ואין פגם בקרבו מראה כמראות הצובאות כך מבהיק ומבריק ואין בו דבר לריק כי כל יופי בך נמצא וכל מבקש מצא ובמותך איך נהפך כלוח הקצבים מלאה עצבים מלוכלכת בדמים שחורות כדיו הם דומים מאסיפת זבובים נמאס לפנים כפרעוש וכנים ושטח החזה כשטח אשפה אשר חתול וכלב מת שם נספה כי הבשר שעליך נתמרק ונתך כמרק הנמאס ונשפך עלי ביב ועל טיט סרוחות. כריסי ברי כערימת חטים סוגה בשושנים בחייך ומלאת בו מלואת אוכל ומשקה לרוב לא יסופר האוצר אשר מלאת מכל מה שראו עיניך לא חסרת דבר הלא אספה לך המקריות אשר ישיגוך במותך בטנך כנוד יבקע והוא כבקעה וכשוחה עמוקה בעמק הבכה וזרמת סוסים מלאה גדושה כאשפה סרוחה ברחישת שרצים יתמה הרואה ויברחו בהחבא וכיון שכן למה תרבה צואתך להכין על פניך מסוה הבושת כשיתבקע בקבר ומתנך בצורתך הגללים שבה נכנסת ובמה תרחץ אז כי תצעק אי שמים והבור ריק אין בו מים[18] רגלי ושוקי קלי המרוצה במהירות ובמרוצה בחיים חייתכם. ובאשפת קברכם כעצים יבשים וכמטות חלושים אפלים ודקים חלולות נקובות כחורי פתנים ומוחם נמסים מבפנים. כשתן נמאסים בשולים על אשים ובחורם קינן עכברים ואישים. אבל בן אדם ראשך בתפילין תעודה. ועיניך תמיד תחזינה מישרים באור התורה ואזנך תשמענה דברי תוכחה. וחוטמך יריח לברך לבורא. ופניך מאירים בתורה. ופיך יהגה אמת ולשונך יגדיל להודות שיר בשבחי המקום ושניך לא יאכלו גזול ועשוק. וחזך נתכסה בציצית ובבטנך לא הכנסת כי אם דברים המותרים ומלאת אותה מאכילת מצוה ורגליך לטוב ירוצו אז נתקדשו כל אבריך ונעשה בנין גופך דוגמת מקדש מוכן להשראת השכינה בו, כי כל כלי המקדש נרמזים בגוף כנודע[19] ובזה בהכניסך לקבר הוא דוגמת גניזת הארון הקדש ואין רמה שולט בו ואתה כחי ממש ביתר שאת וגופך גנוז בקבר שלם, עד בא עת התחייה ונשמתך למעלה מכל הצבא שבמרום מקום אשר עין לא ראתה וכו'. וכיון שבידך להעלות עצמך במעלות אלו למה תשמע לקול יצרך המתגרה בקרבך כי בעת צרה עזוב יעזוב אותך לחרדה ביד מלאכים אכזרים אשר אין להם חמלה. ואיך תראה ברעה אשר ימצא את עמך הם אברי גופך בראותך נקמות הגדולות המגיע להם ואין מציל, איך תראה כפיפות בראשך. סמיות בעיניך, חרישות באזניך. שחרות בפניך. סתמיות בחוטמך. אלמיות בפיך. כריתות בלשונך. שבירות בשיניך נעירות בצואריך חגרות ברגליך. מיד אשר אין מידם פדיון ואז תזעק אוי ואין עונה, צועק ואין פונה, מבקש פדיון ואין פודה תתחנן על ההצלה ואין מציל, ואנא תפנה ואנא תראה אוהב או קרוב או בן או בת שירחם עליך כי בכל מקום אשר תשא עיניך לראות היש מציל, שם תראה חרדה ופחד מחודשת ואימת מות ומלאכי חבלה כדמות החיות המשונות והשרצים הטמאים כי בעת רואך אותם והנה חשכה גדולה נופלת עליך ויתפרקו כל חוליות נפשך לפרקים ותרגיש צער ואימה בעת אשר נבהלת בצאת נפשך מן הגוף מראית מלאך המשונה הנראה לך להבריח נפשך ממסגר גופך ע"י אימות ופחדים ורעדים, הטוב לך כי תעשוק אבריך למוסרם לגלות בלי פדיון בעבור תענוג היצר שהוא רגע, ונמצא אתה מחליף תענוג רגע בעבור נקמות אין חקר משפטים משונים אין מספר מיני מיתות משונות לרוב אין מנין, ובהיות שאין אתה מרחם על עצמך איך כשתבקש הצלה ורחמנות מהמלאכים האכזרים הממונים עליך יביטו לראות, לא יטו אזן ולא לב להבין ואתה לא חסת על עצמך ואיך המוטבעים באכזריות[20] ירחמו עליך, אדרבא ירבו חימה ילבשו נקמה יעלה רוגזם וחמתם בהתגברות בהם עד להשחית ולבלתי ישאיר בגופך שארית בראותם העזות לבקש מאחרים רחמים והוא לא ריחם על עצמו יען שבידו לרחם ולא ריחם, מה מקום הניח לאחרים שירחמו עליו ובפרט היות הבקשה עם מי ששונא שם רחמנות הוא שטן הוא מלאכי חבלה הוא יצר הרע, ואדרבא עושים עמו הכעסות שמורים לו מעין הצלה, כגון שיאחוז בחירגא דיומא[21] כדי שלא יפול לשוחה עמוקה עד התהום שמראים לו תחתיו, והוא בחושבו כי מקום האחיזה יש בו ממש, מיד ממהר לתפוס ובידו מאומה ונופל נפילה פתאומית בשאול תחתית אחר שהובטח אל ההצלה, דאין צער גדול מזה וכאלה רבות מההכעסות לאין מספר עד במרובה המצוקות והאימות מתאוה לכליון חרוץ בנפשו שתשוב לאין להיות בכלל אותם שלא חיים ולא נדונין כדי להציל מכאבי ומכאובי המשפטים כי אין לסבול, אוי לאדם שיוותר לו להיות כמקודם דלא הוה, או אחר שהיה ישוב לאין ולא יעמוד לדין על מעשיו, כך תצעק וכך תכריז על כל מכה ומכה הבאה עליך משבט המוסר מהממונים האכזרים אשר בידם את מסור מוסגר וקשור בבית מקור חשך וצלמות. צלמות ולא סדרים, כותליה מלאים זוהמא רותחת מסיגי עונותיך ומליחות סרחונות חטאתיך תחתיה אש גפרית אוכלת: ומלמעלה זפת וסיד רותח בוערת וצורות משונות בדמות השרצים המכוערות ושעירים מלאים עינים ושערות תראה בכל מקום שתפנה ואם אין בשום מקום תפנה עכ"ז לא תציל כי הדמיונות המשונות בתוך עיניך ישימו: ואף אם עיניך תסיר לא תציל כי גזרת הבורא שתראה אשר לא תרצה, יען שבחייך הכעסת ובתשובה לא שבת כיון שהרשות נתונה לשוב. ואל תעלה על דעתך בן אדם לומר גופי ואברי היכל ה' היכל ה' היכל ה' הם[22] ואיך יפול בו הריקבון והפיזור והפירוד וההריסה והפחד והבזיון והרמה והתולעה כי מצלם אלהים יברחו כי זר הבא אל הקדש יומת, דע כי החטאים והעונות הפכו היכל לאשפה, ומעייני הישועה שבתוכו לביבין, כי נתרבו בהם ריח הסרחון מחלאת זוהמתן. ונשתחרו כותלי ליבון הסיר שעליהם ויופי משכיותה לבהרות בהרות כמראה נגעי הבתים המטמאים בהית והכלים והיה יצרך לארמון גופך כמטאטיה השמד לבער הקדש מן הבית וישימוה בתה ואריג קורי עכביש בכל זויותיה וציפוי רצפי יופיה שם למרמס והיה לבער ושולחניה טמא וזבח עליהם גורי פשעיה ושחיטתם תריבנה בשלח[23] של מלאך המות מלאה דם בריבוי פגימותיה עד כי רעה התרועע כותליה פור התפוררה עמודיה מוט התמוטטה רצפיה ונתרבו טלטוליה בטלטולא דגברא ומעיניה מלאו דם. ועוד הוסיף יצרך חורבן בהיכל גופך והוציא כרוז בתוכו כל ידים תרפנה מעשות מצוה, וכל לבב ימס אם יחשוב ביראת בוראו ונבהלו צירים וחבלים יאחזון כי יולד יחילון אם בתורתו יעסוק. והמלמד תורה יהרג וכל גמול חסד יחנק, עד שגדלה הצעקה בהיכל אוי ארץ צלצל כנפים[24] אוי היכל וארמון המהודר לבני"ם נפלו ושחרות נבנה, מעיינות נסתמו וביבין עמד משכיות כהו ובהרות באו עד שגדלה בו החלודה כפין כפין. ואתה בן אדם כיון שעונותיך גרמו להמליך אויב[25] בהיכל גופך ונמסר הבית והכלים[26] ביד צר עד שצריך בהן שטיפה והדחה במימי היסורין והמשפטים סבול תסבול עד כי נבול מהרעות הבאות עליך. אוי לעינים המעותדים לראות בעל כרחם בקמי חבריו האברים. אוי לצואר המעותדת לסבול משאת החטאים בכובד אבן ונטל החול והעופרת. אוי לפה העתידה להגיד עונותיה לקבל עונשן: אוי לפנים שיסבלו ירקון הכלימה: אוי לשאר כל האברים הנמצאים במלחמה משפטים אלו. ואל יבטיחך יצרך שאדם אשר בצלם אלהים נברא אין יכול ליפול בו הרקבון והתולעה ולא ישלוט בו כאב המשפט כי החטאים גירשו צלם אלהים מעל פניך, תדע בהמה או חיה שמתה אין לה שינוי פנים כי כמו שהיתה בחייה כך צורתה המותה והטעם כי לא נסתלק ממנה במותה כי אם רוח חייונית הגורם לה תנועת ההליכה, לא כן האדם אשר בצלם אלהים נברא, כי חביב אדם שנברא בצלם ובמות אדם רשע מסתלק הצלם מעליו ופניו משתנות ונראה ההשנות בו בהיות שהגיע לו העדר במותו בהסתלקות הצלם, לא כן הבהמה אבל הצדיקים דאין הפרש בהם במותם לחיים כי אם הדבור בלבד כאמרם רז"ל, אין פניהם משתנים במותם, אדרבא פניהם מאירים וכדכתיב במשה רבינו ע"ה לא כהתה עינו ולא נס לחה כי ה' אלהים עמהם לעולם. ישים אדם נגד עיניו תמיד במענה בלדד השוחי בסי' י"ח העונש המגיע למרגיזי אל, ובזה יכניע יצרו וגרש יגרשהו מקרבו. אור רשעים ידעך[27] ולא יגה שביב אשו[28] אור חשך[29] באהלו[30] ונרו עליו ידעך[31]. יצרו צעדי אונו ותשליכהו עצתו[32] כי שלח ברשת רגליו ועל שבכה יתהלך[33] יאחז בעקב פח יחזיק עליו צמים[34] טמון בארץ חבלו ומלכדתו עלי נתיב[35] סביב בעתהו בלהות והפיצהו לרגליו יהי רעב אונו[36] ואיד נכון לצלעו[37] יאכל בדי עורו[38] יאכל בדיו בכור מות[39]. ינתק מאהלו מבטח ותצעידהו למלך בלהות[40]. תשכון באהלו מבלי לו יזורה על נוהו גפרית[41]. מתחת שרשיו יבשו וממעל ימל קצירו[42]. זכרו אבד מני ארץ ולא שם לו על פני חוץ. יהדפהו מאור אל חשך ומתבל ינידהו. לא נין ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו: על יומו נשמו אחרונים וקדמונים אחזו שער[43]. אך אלה משכנות עול וזה מקום לא ידע אל[44]. הנך רואה הרעות ואם לשעה תראהו בשלוה, דע שסוף-סוף מגיע לו כך, ודע שהרשע פועל הרשע בראות שמיד כשעושה הרעה אינו מגיע לו כאב הראש או העינים ואין מרגיש רע בשום אחד מאבריו ואין אחזתו אשא דגרמי[45] כקדחת תדירי ובזה מחזיק בטומאתו, זהו משל לאוכל דבש שנתערב בו סם המות שמחזיק לאכול מסבת מתיקות השעה, אבל ס"ס עושה הסם המות פעולתו ופתע פתאום מת בלי תקוה, ועוד אל תבטיח במה שאינו מגיע רע לחוטא מיד שאם יהיה כך, נמצא הקב"ה מבטל הבחירה שאין מקום לצדיק להחזיק לו טובה ולא לרשע שפירש מן העבירה, דמוכרח לפרוש משום שמיד נלקה ומה יכול לעשות, ועוד טעם שרוצה הקב"ה לשלם לו בזה העולם איזה מצוה שעשה שאינו מקפח שכר שום בריה וטורדו מן העולם: ויש רשעים מואסים בטוב בראותם תלמידי חכמים וירא השם במצוק ובמצור ואדרבא זהו מצודה להם ללוכדם ביום הדין שהיה להם להיות הדבר הזה לפתח תקוה לקחת מוסר בנפש ולומר אם לעושים רצונו כך, לעוברים רצונו אעכ"ו, ואם לא היום למחר, ויאמר הרשע בלבבו איך יתכן שאני מכעיס לבוראי והוא מטיב עמי, אין זו כי אם לשלם לי איזה זכות שבידי ולטורדני מעולם הבא ובחושבו כן ישוב מדרכו הרעה בראותו בעיניו כי מרה אחריתו: והפתח לרשע שיבאהו אל התשובה ירגיל עצמו לרחם על הבריות ובפרט על העניים שרחמנות זה יביאהו לרחם על עצמו באומרו אם על אחרים אני מרחם, ואיך איני מרחם על נפשי, ואל יקוץ מדברי העני המרבה עליו דברים בהתחננו אליו, ישים בדעתו אם אני קץ משעה אחת שמגיד צערו עאכ"ו הוא שכל ימיו בצער ובדוחק תדירי, גם ישים תמיד נגד עיניו בחסדיו של הקב"ה עמו לשעבר ובהווה, שאם ישים נגד עיניו מה שיוצרו ושמרו בבטן אמו, מה הודאות יספיקו להודות לו, ואם יזכור שהוציאו מאפלה לאורה, מה הילולים יספיקו להללו, ואם יבין שכל יום זן ומפרנס אותו, מה שבחים יספיקו לשבחו ואם ידע שמצילו תמיד מפגעים רעים מה הידורים יספיקו להדרו, ואם יתבונן נפלאות שעושה עמו בכל יום מה גדולות יכול לגדלו, ומה התרוממות יספיקו לרוממו אעכ"ו כפולה שאפילו בעת שמכעיסו משמרו מכל רע ופגע ומחזיר לו נשמתו לבקרים אע"פ שיודע שיחזור להכעיסו כיום אתמול, וכי יש אלוה גדול מזה, כל זה ישים אדם נגד עיניו וימנע עצמו מלחטוא, ואם חטא יתחרט וישוב ואם לא ישוב, על מי יבטח ביוצאו מן העולם. להלחם עם השטנים אשר פעל בחטאיו מי הוא היוצא למלחמה ומוליך עמו שונאיו לעוזרו, מי הוא שמרחם על עצמו ומרורות פתנים בקרבו, מי הוא המרחם על בניו ושוחטם בידיו. מי הוא המבקש עידונין ומנוחות לנפשו ושורפה באש עונותיו. מי הוא המבקש כסות בקרה ושוכב על השלג, מי הוא המבקש אריכות הימים ותבחר מחנק נפשו. מי הוא המבקש לשכון בטח ועורך מלחמות על עצמו. מי הוא הרוצה לשכב על כרים וכסתות ושוכב בין עקרבים, מי הוא שאוהב מאכלים ערבים ואוכל סם המות. מי הוא החפץ במשקים מתוקים ושותה מי ראש ולענה. מי הוא אוהב שינה מתוקה ושוכב בין הקוצים ועקרבים. מי הוא החפץ חיים והולך בדרכי מות: מי הוא המתאוה בגן אלהים וחופר למצא פתח ליכנס בגהינם שהרי האדם שעוזב עבודת הבורא נמצא יוצא מן העולם להלחם בקטרוגיו בעזר שונאיו היוצאים עמו, הם העבירות שעשה ונמצא אין מרחם על עצמו ושוחט בניו בידיו על שמתים בעונו וגורם שרפה לעצמו באש גהינם ונידון בצינים ופחים בגהינם אש ושלג ומתכסה שם בכסות חושך וגורם לעצמו קצרות ימים ונמצא מחנק עצמו בידיו על ידי חרבו של מלאך המות המנוול. ומכין משפטי גהינם בנפשו ויושב בין עקרבים בקבר ושם מאכלו כנחש עפר לחמו ושותה כוס התרעלה מהליחות היורדים ממותו ונכנסים בפיו ושכיבתו על הקוצים מנשיכת התולעים וגורם על עצמו מיתה עולמית ודין גהינם תדירי.
אשר על-כן הרוצה לנצח שונאיו מן העולם, הם השטנים והמקטרגים העומדים לטרוף נפשו, יצא מזויין בתורה ובמצות: הרוצה לרחם על עצמו יתאכזר עליו להתיש כחו על עבודת בוראו: הורצה לרחם על בניו ישעבדם בעול היראה ועסק התורה: הרוצה בעידונין ובמנוחות יברח מהם: הרוצה כסות בקרה יקום בעוד לילה בלילות הארוכים לעסוק בתורה: הרוצה באריכות ימים, יקצרם בעינו באומרו היום הנני כאן ומחר לקבר: הרוצה לישב בטח יכתת רגליו מעיר לעיר לבקש ממי ללמוד: הרוצה לישכב בלי פחד יקיים בעצמו אשרי אדם מפחד תמיד: הרוצה מאכלים ערבים פת ומלח יאכל: הרוצה במשקים מתוקים מים במשורה ישתה: הרוצה בשינה מתוקה ינעור כל הלילה לחדש חדושי תורה: הרוצה בחיים ימית עצמו על התורה לקיים אדם כי ימות באהל וימסור עצמו על קדוש השם: המתאוה בגן אלהים ימנע עצמו מטיולים בגנות ופרדסים: הרוצה להיות מכובד בשמים יבזה על התורה על דרך אם נבלת בהתנשא[46]: הרוצה להיות חביב בעיני המקום יהיה שונא כל עושה רשעה: הרוצה מלאכים יצאו לקראתו במותו, אל יצא לקראת חבירו לחלוק, ישמע חרפתו וישתוק: הרוצה לקנות שם טוב, יאבד שמו לבל יזכר בין מרגיזי אל: הרוצה לרוץ לראות כל מה שיש תחת השמים מנבראים ודברים משונים, ירבה בישיבה עם חברים החכמים והם יודיעו לו בחכמתם תבנית כל הברואים: הרוצה ללמוד חכמות חצוניות יאטם אזנו מלשומען: הרוצה להיות שורר על עמו יברח מן השררה: הרוצה בכבוד יברח ממנו: הרוצה בעושר יפזר מעותיו לעניים: הרוצה בגבורה יתיש כחו בתורה: הרוצה בחכמה ילמד מכל אדם: הרוצה להרבות בנים בני קיימא ימעט עצמו מבעילות אסורות: הרוצה לשכב בטח על הארץ ישב: הרוצה בית משכית וכותלי מבצר ירגיל עצמו לישב באהל כאורח נוטה ללון: הרוצה ריבוי יינות יזיר עצמו מן היין: הרוצה לידע טעם כל מאכל ומשקה ירגיל עצמו מן היין: הרוצה לידע טעם כל מאכל ומשקה ירגיל עצמו בתעניות: הרוצה בתאות המשגל יזדווג עם אשתו מליל שבת לליל שבת: הרוצה ביופי ישחיר פניו על התורה: הרוצה בחן ילבש שחורים: המתאוה מלבושי רקמה ילבש שק על מתניו על עונותיו: המתאוה לקול שירים יקונן על סופו שעתיד לחזור לעפר ורימה: המתאוה לשחוק יבכה תמיד על מה שהכעיס לבוראו: המתאוה משתאות ימעט במאכלו: המתאוה לצחות לשון יחזק בפלך כי ברוב דברים לא יחדל פשע: המתאוה עצלות ינוח עצמו כל היום מלגמול חסד: המתאוה נשים לא יסתכל אפי' בפני אשתו: הרוצה לשמוח ידאג תמיד על כי מחומר קורץ והוויתי נפסדת: החפץ בברכה יתרחק מברכת רשע שהרי רבקה נעקרה שלא יאמרו ברכת לבן עשה פירות: החפץ לראות בחופת בניו ובנותיו ומשתדל על זה, יניח השתדלותו ויבטח בשם ה': הרוצה לקדש עצמו יתעסק במת מצוה שאין לו קוברים: הרוצה לשמור שבת יחללהו על פקוח נפש: הרוצה לקיים נפשות בישראל יבער מן העולם כל המוחזק למסור: הרוצה לכתוב ספר-תורה ימחק וישרוף ספרי מינין: הרוצה לקיים כל התורה יבטל עבודה-זרה. הרוצה להקביל פני שכינה, אל יסתכל בפני רשע: הרוצה להחיות נפשות רבים אל ירחם על מינין ואפיקורסים דרחמי רשעים אכזרי: הרוצה להעמיד תלמידים ימנעם מללמוד בספרים חצוניים: הרוצה לקרב הגאולה ידחיקנה מדעתו שאין בא כי אם בהיסח הדעת: החפץ במתנות ישנא אותם: המתאוה להיות כמלאכים ישים עצמו כבהמה לבל יתגאה: החפץ בשכר עולם-הבא יתרחק משכר עולם-הזה: החפץ בתחיית המתים ימית עצמו על התורה בעולם-הזה ואל יחיה מריבית ויחיה בתחיית המתים.
- ^ פירוש: שיבוא שלם בלי מום.
- ^ פירוש: חפרו. מדברי רבותינו ז"ל: מצאום יושב ועוזק תחת הזתים, או כפירוש רש"י בישעיה ה' סייגו וגדרו סביב מוקף כמין טבעת דמתרגמינן עיזקא.
- ^ הוציא אבנים מתוכו, שרעים הם לגפנים.
- ^ הם זמורות היפות לנטיעה משאר זמורות.
- ^ שיהא השומר בו לשמור.
- ^ הוא הבור שלפני הגת לקבל בו היין.
- ^ ענבים רעים. ורבינו האי ז"ל כתב באושים, הוא מין ידוע ממיני הענבים, והוא הרע שבהם וידוע הוא מלשון המשנה בריש פרק-קמא דמעשרות האובשים בהקדם א' לב'.
- ^ גדר הסוכך ומגין עליו והוא העשוי מקוצים.
- ^ העשוי מאבן או מעץ.
- ^ שלא יהיו כורתין הזמורות כמו שמנהג לעשות בכל שנה להרבות הפירות.
- ^ שלא יהיו חופרין סביב הזמורה ותולשין עשבים רעים.
- ^ מיני קוצים הם.
- ^ משנה היא בפרק ג' דדמאי, ופירושו הוא אם הפונדקית שהיא המוכרת מזונות, ויש לה בית מלון לאורחים נאמנת אינו דין שכהנת נאמנת, והנמשל הוא אם האדם כועס כך על כרמו, עאכ"ו שיהא הקב"ה כועס על האדם.
- ^ רעדה.
- ^ כמין מחט כפוף וצדין בו דגים.
- ^ מין נחש.
- ^ הוא צינור שיורדין שם כל השופכין והטינופות.
- ^ וכמו שדרשו חז"ל: מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו.
- ^ אמר מנחם בן שלמה לוי המפרש: נ"ל שכיון למה שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק הצלחה פרק א' וז"ל: ודע כי משכן לבך הוא משכן הארון הנגנזים בו לוחות העדות, והאריך שם ע"ש. ובכתביו שכתב לבנו ר' אברהם ביאר יותר ואמר: דע בני אברהם ירחמך האל, כי המשכן וכליו בא המשל על גוף נכבד. והתחיל בארון, דע כי הארון הוא משל על הלב בלי ספק. והלוחות שהם נתונים בארון, בא המשל בהם על השכל האנושי שהוא נתון בלב. ואומרו והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, בא המשל בזה על הריאה שהיא סוככת בכנפים על הלב להחיותו. והשלחן, בא המשל בזה על הכבד כמו שהשלחן שהיא מלאה במאכל ובמשתה שהוא מבשלם ומחלקם לכל איברי הגוף כך הכבד שמקבל עליו האצטומכא המונחת עליו שהיא מלאה במאכל ובמשתה שהוא מבשלם ומחלקם לכל איברי הגוף. והמנורה בא המשל בזה על המרה, כי כמו שהמנורה מאירה במשכן, כך המרה מאירה על הגוף כולו. ומזבח העולה אשר נאמר בו אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, בא המשל בזה על החום הטבעי הנתון באדם שלעולם לא יחסר ממנו עד יום מותו. ומזבח הקטורת, בא המשל בזה על השפע הנשפע על השכל האלקי שהוא נתון במוח. והמסך בא המשל בזה על המסך המבדיל בין איברי הנשימה לאיברי המאכל. והאדנים הם משל על הגידים והעורקים. והכיור והמים שבו משל על הליחות הנגררות בגוף. והיריעות בא המשל בזה העור המכסה את הגוף. והקרשים הם משל על בשר הגוף שהוא מחזיקו. ונראה שהקרשים ג"כ משל על העצמות שהם דפני הגוף כלו. עכ"ל. ונ"ל המפרש שבוודאי לזה נתכיון החכם אבן עזרא שכתב בפ' תרומה ואם נתן לך השם חכמה בלבך, תבין סוד ארון והכפורת והכרובים וכו', ומסיים והיודע סוד נשמתו ומתכונת גופו יוכל לדעת דברי העולם העליון כי האדם כדמות עולם קטן וכו' ע"ש ותמצא שכיון לזה.
- ^ שיש להם טבע להתאכזר.
- ^ פירוש: מה שמתנסר מן הרקיע שנראה בחמה.
- ^ כמו שפירשתי למעלה שהמשכן וכליו הם רומזים לגוף האדם.
- ^ פירוש: בחרבו, כמו וחייתו מעבור בשלח (איוב ל"ג).
- ^ פסוק הוא בישעיה י"ח, ופירש רש"י שם ארץ שהיא מצולצלת בכנפי עופות. והנמשל הוא כאן על האדם שיש לו כנפים לעוף בשמים בחכמתו לדמות למלאכי מעלה והוא משפיל עצמו ע"י עונותיו.
- ^ היצר הרע.
- ^ כל הגוף והאיברים.
- ^ כלומר נשמת הרשעים יקפץ ממקומו.
- ^ ולא ישוב להאיר עוד. רק יהיה בחשך הגהינם תמיד.
- ^ כי האור של גהינם יהא חשוך
- ^ הוא הגהינם
- ^ הוא נשמתו יענש בו
- ^ ובעולם הזה יענש כשירצה ללכת בכח, יצרו צעדיך ולא יוכל להשלים חפצו.
- ^ שבכה הוא נעשה כמעשה רשת, כלומר ברשתו אשר טמן לאחרים ילכד בה.
- ^ שיחזקו עליו אנשים הצמאים לגזול ולעשוק.
- ^ חבל מצודתו אשר ילכד בה. כמו שטומנים חבל למלכודת העופות.
- ^ הם בניו, כמו ראשית אונו.
- ^ ושבר יהא מוכן לאשתו שהיא נקראת צלעו ע"ש חוה שנבראת מן הצלע.
- ^ כלומר: שיפול אח"כ בחלאים זרים, באופן שיאכל בדי עורו, הם העצבים והוורידים.
- ^ הוא ראש החלאים הממיתים כמו הקדחת הדקה.
- ^ הם השדים.
- ^ לפי ששכן באהל שלא היה שלו כי-אם מהגזל, לפיכך יזורה לשון פיזור על נוהו גפרית.
- ^ יכרת קציר שלו.
- ^ על יום רעה שלו יתמהו הראשונים שראו אותו בכבודו ובמפלתו, וגם האחרונים שישמעו ממנו יאחזם רעדה.
- ^ כלומר: זה הוא סופם של כל הרשעים.
- ^ אש הקדחת השורף בעצמות.
- ^ שדרשו על-זה רז"ל: אם נבלת עצמך על דברי-תורה, סופך להתנשא.