שבחי החיד"א/תוכן
א עריכה
שמענו מפי מגידי אמת שבהיותו הרב חיד"א זצוק"ל סובב הולך בשליחותו בערי פראנסיי"א בימי החורף הגיעו על שפת נחל שוטף והוא יושב בעגלה של סוסים ומצאו שם כמה עגלות מאנשים אחרים עומדים שם שלא היו יכולים לעבור הנהר מיראתם שהיה בתוקפו וגבורתו שטף מים רבים, והיה סכנה ליכנס בתוכו.
וכשבא הרב בעגלתו עמד העגלן שלו גם כן שנתפחד ליכנס בנהר שיסתכנו הם והסוסים. בו שעתא הזכיר הרב ז"ל מה שהוא ידע ואמר להעגלן תמשיך דרכך והכנס בנהר ולא תפחד. והעגלן ביודעו את הרב וקדושתו סמך על דבריו ונכנס תוך הנהר ועברו הנהר משפתו אל שפתו עם הסוסים והעגלה, בנחת ולא בצער. וכל שאר העגלות העומדים שם המה ראו כן תמהו. והיו מספרים זה הפלא שעשה הרב חיד"א זצוק"ל זיע"א.
ב עריכה
עוד שמענו מפי מגידי אמת שפ"ה ליוורנו יע"א שהיה דר בחצר סי פירירא' נ"ע. והיה לו משרתת בביתו שהיתה רגילה להוליך לו הקאפ"י בכל בקר לחדרו מקום לימודו, ולפעמים שהיו באים איזה גבירים וכדומה לבקר הרב ז"ל, או בעבור צורך אחר, כבר היה מצווה ועומדת שתוליך קאפ"י לכל היושבים עמו. וקודם שתוליך לו הקאפ"י היתה מציצה מן החרכים בחדר הרב לראות אם יש איזה איש אחר או אנשים עמו כדי להוליך להם הקאפ"י כמספרם.
ויום אחד הציצה כמנהגה וראתה עוד שלשה אנשים יושבים עמו. ותכף הלכה והביאה ד' כוסות של קאפ"י ונכנסה אצל הרב וישא עיניו הרב וראה והנה ד' כוסות בידה. אמר לה: מה זאת עשית. למה הבאת יותר.
השיבה לו: אדוני הצצתי מקודם וראיתי ג' אנשים יושבים עמך ולזה הבאתי להם גם כן כמצותיך.
א"ל אשריך וטוב לך, שזכית לראות.
ואמרו שכנראה מפעולותיו שהיו בא אליהו אצלו ונשמות צדיקים להגיד לו תעלומות חכמה זיע"א.
ג עריכה
עוד שמענו שפעם א' הפציר בו אהוב אחד שיגיד לו שלשה נומירוס היוצאים בלוטיריאה. והרב לא רצה באומרו שלא יכול. וברוב הפצרתו א"ל אני נותן לך כתב חתומה בתנאי שלא תפתחנה עד אחר שיצא הגורל. וכן עשה. ונתן לו כתב חתומה ויהי אחרי צאת הגורל פתח הכתב ומצא ה' נומירוס שיצאו כולם כסדרן.
וכנראה שאחרי התישבו בליוורנו הוסיף על קדושתו עשר ידות ממה שהי' מקודם בהיותו בשליחות נע ונד בטלטולא דגברא קשה כמו שנראה ממ"ש הרב בעצמו בספר 'מעגל טוב' זיע"א.
ד עריכה
עוד שמענו שפעם א' איש אחד פשוט ביקש מאת הרב ז"ל שיתן לו כתב מליצה לשבחו ולפארו כדי לילך לסבוב בשליחות לעצמו. והרב ז"ל היה מתעכב מליתן לו, יען ביודעו ומכירו שאין בו ריח תורה וכיצד יכתוב לו מה שאין בו ויסמכו על דבריו. עד שהפציר בו הרבה וברוב ענותנותו לא יכול להשיבו ריקם. וע"כ שלא בטובתו כתב לו כתב במס' שבחי"ם, אך חכם בחכמתו חשב איזה דרך ישכון אור למען יבין החכם הקורא הכתב, רמז הרומ"ז על האר"ש להכיר את האיש ואת שיחו.
וכתב בתוך שבחיו - כל כך גדלה מעלתו, שאילו היה בימי אלישע לא היה עומד השמן. ויקח האיש הכתב הנזכר מהרב ז"ל והלך לו בשמחה רבה. ובכל מקום שהיה הולך היה מתעטף בטלית של תלמיד חכם והיה מראה להם כתב הרב ז"ל. ובעבור כבוד הרב היו מכבדים אותו בלי נסות אותו עד שנכנס בעיר אחת שהחכם של העיר היה חכם לחכימייא ברמיזה, ומהכרת פניו ענתה בו והכירו שלא היה בו ריח תורה. אמנם היה תמה מאד בראות בידו הכתב מליצה של הרב חיד"א ז"ל המרבה בשבחיו עד שחזר על המקרא לקרוא בטוב הכתב ולדקדק בלשון הרב.
וראה בתוך דבריו דברי פי חכם חן, באומרו "אילו היה בימי אלישע לא היה עומד השמן", שמעולם לא נכנס ולא ניתן שבח זה לשום חכם. והיה מעיין בזה עד שהבין דעת הרב כי שם רמז לו שהוא כלי ריקם שלא נמצא בימי אלישע. ושחק ונתנו לו איזה דבר שלא לביישו מכל וכל, וילך לו אל ארצו. עד כאן המעשה.
ה עריכה
עוד היה מעשה בהיותו הרב ז"ל בליוורנו בא שליח אחד אשכנזי ושמע הרב ז"ל דסאני שומעניה של השליח הנזכר והיו מרננים אבתריה. ולא הרחיקו הרב ז"ל ולא היה מסביר לו פנים. והשליח הנזכר נקיט ליה בלביה על הרב ז"ל, וכתב לרבני אשכנז שטנה על הרב ז"ל באומרו שרוב לימודו של הר' היה בספר חמדת ימים שהוא שנאוי אצלם. וזה חרה להם ויתמהו על הרב ז"ל תמיהא גדולה. ורב אחד מעיר אשכנז שהיה אהוב נאמן של הרב ז"ל הודיעו להרב זה השטנה שכתב עליו השליח הנזכר, והשיב לו הרב שלא היו דברים מעולם, ולו יהיה כן - תדעו שאם אני אהבתי "חמדת ימים", השליח הנזכר אהב 'חמדת לילות', וד"ב.
ו עריכה
עוד שמענו שבהיותו הרב חיד"א ז"ל בעיר פיסא יע"א הביאו לפניו תינוק אחד בן ח' חדשים לברכו שהיה מעט חולה. והסתכל בו הרב והתחיל ללמדו אל"ף בי"ת על הסדר. ואח"כ להפך תשר"ק וכו'. וכן על זה הדרך ג' פעמים. והתינוק היה עונה אחריו כמוהו. ואח"כ אמר לו פסוק אחד ולא השיב התינוק. והרב ז"ל טפח בידו על מצחו ויאמר לאמו: שאהו והוליכהו. ובלילה בחצות הלילה נפטר אותו תינוק.
ואחר ימים, בסעודת מילה שהזמינו להרב ז"ל, והיו מתווכחים הגבירים עם הרב ז"ל על דבר עיכוב ביאת משיחנו ואמר להם הרב ז"ל יותר ממה שאנו רוצים ביאתו, המשיח זהו תאותו, אבל עונותינו מעכבים אותו. ומזמן קרוב נולד המשיח פ"ה ובעונות הדור נפטר בקטנותו. והבינו שהיה התינוק הנז"ל.
ז עריכה
עוד שמענו מעשה נורא ונפלא שלעת זקנתו אשר היה בק"ק ליוורנו, בא אליו אדם אחד חשוב והוא כהן, בקובלנא על אשתו לאמר לו כי נסתרה אשתו עם איש אחד. והגאון הרב הנז"ל עם דייני העיר המובהקים היו יושבים שם. ויאמר הרב אשר כפי מצות התורה מוכרח הוא לגרשה. ולא יכלו הדיינים להתאפק ובפרט כי היו קרובים להאשה הנ"ל. ורצו לחפות עליה.
ויאמרו לו להרב: ילמדנו רבינו מאין לו מקור דין זה לשפוט בלא עדים, אין זה אלא דברי נביאות, ולא בשמים היא. ואם נעשה דין ומשפט על פי רוח הקודש - יצא ח"ו משפט מעוקל, כי בעוה"ר אין לנו בזמן הזה לא כהן ולא נביא אלא דברי חז"ל עפ"י ד"ת הקדושה. והגאון הנז"ל לא השיב להם מאומה. אך אמר פעם שנית להאיש בעל האשה: שמע בקולי וגרש את האשה הזאת.
וכראותם כי לא ענה עותם דבר וילכו לקרובי האשה אשר היו נכבדי העיר הזאת ויספרו להם את כל הענין ומה שיאמר הרב ז"ל. וילינו עליו את כל העדה. וכשמוע הרב ז"ל את דברי ריבות האלה, ותהי עליו רוח ה' וישלח ויקרא את האשה ותבא אליו לבית העליונה אשר שם היה חדר לימודו ובית תפלתו. וכראותו אותה - ויקם מכסאו וילך להארגז אשר בו היו מונחים ספרי תורות. ויקח ספר תורה ויקרא באזניה פרשת הסוטה בטעמי הנגינות.
ויהי כהפנותה שכמה ללכת, ויקרא עליה הרב ז"ל בקול רם "אם לא שטית וגו' ואת כי שטית וגו'". וכאשר שמה רגלה על המעלה הראשונה לא הספיקה לרדת עד שפניה נהפכו לירקון ועיניה בלטו וכל הכתוב בפרשת סוטה נתקיים עליה. ולקול צעקתה אשר צעקה בקול מר - באו הדיינים והרבה מאנשי העיר לראות את המחזה הנורא הזה ויבהלו מאד ויקראו: הוציאו את הארורה הזאת ושמטוה שלא תטמא את בית רבינו.
ויאמרו איש אל רעהו: עתה ידענו כי איש אלהים קדוש הוא, ודבר ה' יהיה בפיהו אמת. ומעת הזאת יראו לגשת אליו ויקר שמו מאד לאיש מופת זיע"א.
ומה ששמעה אזנינו אחד מני אלף משבחיו ונפלאותיו וקדושתו והנהגתו.