שאגת אריה/ו

שאלה אלם שאינו מדבר איך יוצא ידי חובה בקריאת שמע וכן בשאר מצות התלוים בדיבור כגון תפלה וברכת המזון וכן מדבר ואינו שומע אם יכול לצאת ידי חובת מצות הללו על ידי דיבורו או לא:

תשובה על דבר אלם, דע דבפרק ג' דברכות (דף כ:) פליגי רבינא ורב חסדא. רבינא סבירא ליה הרהור כדיבור דמי, ורב חסדא סבירא ליה הרהור לאו כדיבור דמי. וכתבו התוספות והרא״ש דהלכה כרב חסדא, מדשקלי וטרו רב אדא ורבי אלעזר לתרוצי למילתיה, ואין יוצא ידי חובה בקריאת שמע בהרהור ער שיוציא בשפתיו, אף על פי שאין צריך להשמיע לאזניו. עד כאן. ובשם רבנו חננאל פסקו כן. והרי"ף לא הביא לפלוגתא זו בהלכות, וצריך לומר, משום שהביא שם הרא״ש בשם ה״ר יונה ראיה דהרהור לאו כדיבור דמי, מדאמר במסכת שבת פרק השואל (דף קנ.): "ממצוא חפצך ודבר דבר - דיבור אסור הרהור מותר" ופריך "והא אמר רבי יוחנן: בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא", אלמא הרהור כדיבור דמי, ומשני "התם משום דכתיב: והיה מחניך קדוש". כלומר, הא דאסור רבי יוחנן הרהור, לאו משום דכתיב "ולא יראה בך ערות דבר", דהרהור לאו בכלל דיבור. אלא משום דכתיב "והיה מחניך קדוש", משמע אפילו בהרהור. עד כאן. וכיון שהרי״ף פסק שם בפרק שואל דיבור אסור הרהור מותר, סמך אהא דשמע מינה הרהור לאו כדיבור דמי. ותמהני על הריא״ז שכתב שם הש"ג בפרק שואל משמו אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב שמודיעו שצריך לשוכרו למ״ש לפעולתו ע״כ. והיינו כמ״ד הרהור לאו כדיבור דמי כדאמר שם בפ' שואל ואלו בפ׳ היה קורא הביא בשמו גבי הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצא שכ' ונ׳׳ל שאם הרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו יצא ע״כ. ש'מ דס״ל הרהור כדיבור דמי וזה סותר למה שפסק בפ' שואל. והרמב״ם כ׳ בפ"ח מהל׳ ברכות כל הברכות כולן צריך להשמיע לאזניו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזניו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו ע״כ. הרי שכ' אפי' לא הוציא בשפתיו אלא שבירך בלבו נמי יצא ש״מ דס״ל הרהור כדיבור דמי. וק״ל שהרי בפ' כד מהל׳ שבת כ׳ ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפי׳ לדבר בהן כגון שמדבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה או באיזה סחורה ילך למקום פלוני כ"ז וכיוצא בו אסור שנא׳ ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר ע״כ אלמא הרהור לאו כדיבור דמי וזה סותר למש"כ בפ"א מה״ב. ונ"ל דס״ל להרמב״ם דע״כ ל״פ ר״ח ורבינ׳ אי הרהור כדיבור דמי אי לא אלא גבי ק״ש דכתי׳ בה לשון דיבור שנא׳ ודברת בם אלמא דיבור בעי שהרי אמתני׳ דבעל קרי מהרהר בלבו דאק״ש קאי ועלה פליגי ומינה דייקי למילתייהו כמבואר באותה סוגיא. אבל בשאר כל המצות דלא כתיב בהו דיבור אפילו ר"ח מודה דבהרהור נמי סגי להו הילכך בה״מ דכ' רחמנ' ואכלת ושבעת וברכת סתמ׳ ולא נא׳ ביה דיבור בהרהור בעלמ׳ נמי סגי אפי׳ לר"ח דס״ל הרהור לאו כדיבור דמי דהא לא כתיב ביה דיבור הילכך א״צ דיבור כלל וה״ה לכל הברכות שהן מד"ס כעין בה״מ דאוריי׳ תקון ובהרהור בעלמא סגי להו. ומזה תבין שמש״כ הרמב"ם בפ״ב מהל׳ ק״ש וצריך להשמיע לאזניו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזניו יצא וכ' עליו הכ"מ בשם רבי מנוח וצריך להשמיע לאזניו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו ע״כ. ולפ"ז הא דמסיים הרמב״ם ואם לא השמיע לאזניו יצא היינו שקרא בלבו ולא הוציא בשפתיו אלמא הרהור כדיבור דמי. דלית׳ להאי פירוש׳ דגבי ק״ש מודה הרמב״ם דכיון דכתיב בה דיבור הרהור לאו כדיבור דמי כדמוכח ההיא דפרק כ"ד מה״ש והא דכ' לא השמיע לאזניו יצא היינו שהוציא בשפתיו רק שלא השמיע לאזניו והיינו דלא מסיים הרמב״ם גבי ק״ש כמו שמסיים בפ' א׳ מהל׳ ברכות ואם לא השמיע לאזניו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו משום דגבי ק״ש הרהור לאו כדיבור דמי ס׳׳ל. ומה שיש לדקדק על דברי הרמב״ם אלו כ״כ באורך רב בס׳ כלל תורה ומצות אשר לי אין כאן מקומו. מ"מ למדנו מדברי הרמב״ם דבק״ש אין יוצא י״ח בהרהור ולדעת שאר רבוותא בכל המצות אין יוצא י״ח בהרהור אפילו במקום שלא נאסר דיבור ולפ"ז אין לאלם תקנה לצאת י״ח בק׳׳ש בהרהור כיון דהרהור לאו כדיבור דמי. מ״מ נ״ל כיון דקי״ל שומע כעונה דמי כדאמרינן בפי לולב הגזול (דף ל״ח) מחוייב האלם לשמוע ק״ש מפי אחר המחוייב בדבר ובזה יוצא י׳׳ח. אע״פ שראיתי להשבולי לקט שכ' בכלל א׳ סימן ט׳ במתפלל ושמע קדיש או קדושה דאיכא מרבוות׳ דס״ל ששותק וישמע דקי״ל שומע כעונה שר׳ אברהם בר׳ שלמה כ׳ היכא אמר שמע ולא ענה יצא במקום שיוכל לענות כהנך דסוכה אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא בשמיעה ודמי לדר׳׳ז דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ע״כ. א״כ כ״ש אלם שאינו יכול לענות א״א לו לצאת י״ח בשמיעה דהו״ל אין ראוי לבילה. מ״מ רש״י ותוס׳ בשם בה״ג חולקין בדבר שם בפ׳ ל׳׳ה וס׳׳ל דישתוק וישמע. וכ״כ התוס׳ בשם ר׳׳ת ור״י אלא דמטעם אחר אמרו שלא לשתוק ולשמוע דכיון דשומע כעונה ה״ל הפסק. ואע״ג דאיפשר דע״כ ל״פ כל הני רבוות׳ על ר״א בר׳ שלמה אלא בעומד בשפלה דאדם ראוי לענות אלא שאריה הוא דרביע עליה מחמת איסור הפסקה וחשיב לדידהו ראוי לבילה. אבל באלם איפשר שגם הם ז״ל מודים דהו״ל אינו ראוי לבילה. כיון דא״א לו לדבר ולהוציא א״ע ידי חובת ק״ש א״א לו לצאת ע״י שישמע מפי אחר משום דשומע כעונה. מ״מ נ"ל דיוצא ידי חובתו אם שומע ק״ש מאחר משום דשומע כעונה אמרי׳ נמי לגבי אלם אע״פ שא״א לו לצאת ע"י עצמו כלל ואין זה ענין לאינו ראוי לבילה דבשלמ' התם כיון דכ׳ רחמנ׳ מצות בילה במנחה לכתחלה אע"ג דקי״ל אם לא בלל כשר מ״מ ראוי לבילה בענין שהרי לכתחילה צריך בילה למצוה וכל שא״א לקיים מצות בילה במנחה זו מצות בילה מעכבת בו אפי׳ בדיעבד. אבל הכא לכתחילה שומע כעונה דמי וא"צ לקרות בפיו דווק' ואפי׳ לכתחלה בשמיעה סגי ליה ופיו של חברו כפיו דמי א"כ אפי׳ אם אינו ראוי לקרות בעצמו מחמת שהוא אלם מ״מ לא גרע בזה. וכמו שבמדבר רבי רחמנא שיוצא י׳׳ח בקריאת אחר לכתחלה הה״נ לנשתתק אע״פ שניטל דבור פיו מ"מ דיבור פיו של חבירו במקומו עומד לצאת הוא בשמיעתו משום שומע כעונה כשאר כל אדם שאינו אלם. ויש לי להביא ראיה לדברי מהא דאמרינן בספ״ג דר״ה (דף כט) לענין תקיעת שופר שמי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. א״ר הונא ולעצמו מוציא א״ל ר״נ לרב הונא מ״ש לאחרים דלא דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות לעצמו נמי לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה. אלא אר״נ אף לעצמו אינו מוציא. תני' נמי הכי מי שחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אינו מוציא. הרי אע״ג דמי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו יכול להוציא א״ע מ"מ חייב בתקיעת שופר וע״כ אין לו תקנה אלא ע״י ששומע תקיעת שופר מאחרים המחוייב בדבר. ואמאי ה״נ נימא כל שאינו ראוי לבילה הבילה מעכבת בו והואיל ואין יכול להוציא א״ע ע״י תקיעתו אין יוצא י״ח ע״י שהוא שומע מאחר. אלא ע״כ כל כה״ג אין לו ענין לאינו ראוי לבילה ומטעמא דאמרן. ואין לחלק ולומר דשאני תקיעת שופר משאר מצות דעיקר תקיעת שופר בשמיעה תלי׳ מילת׳ דמה״ט כ׳ הב״י בא"ח סי׳ תקפ׳׳ט בשם הכלבו והרשב"ץ שאפילו המדבר ואינו שומע שהוא כפיקח לכ״ד אינו מוציא כיון דאינו שומע לאו בר חיובא הוא וטעמ׳ משום דבשמיעה תלי׳ מילת׳ דהא מברכין על השמיעה וכיון שאין שומע לאו בר חיובא הוא ואינו מפיק ע״כ. וכ״כ הרא״ש בשם בה״ג הא דמברכין לשמוע קול שופר ולא מברכין לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא דיוצא ולא בתקיעת שופר כדתנן התוקע לתוך הבור וכו׳ ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותוקע ע״כ. וכיון דבשמיעת קול שופר הוא דיוצא ולא בתקיעת שופר מה״ט מי שחציו עבד וחציו בן חורין אע"ג דא״א לו לצאת בתקיעה של עצמו לא ה״ל אין ראוי לבילה שהרי אין מצותו בשקיעה אלא בשמיעה הוי עיקר מצותו וה״ל ראוי לבילה לעיקר מצותו כשאר כל אדם. משא״כ שאר כל המצות שתלוין בדיבור פה למצותן. והא דשומע כעונה היינו משום דה״ל כאלו הוא קורא ומדבר בעצמו י״ל דשפיר מיקרי אלם שאינו ראוי לדבר אינו ראוי לבילה ואינו יוצא י״ח בשמיעה מפי אחרים דעיקר מצותן לאו בשמיעה תלי׳ מילת'. הא ליתא דע״כ תקיעת שופר לאו בשמיעה לחוד תלי׳ אלא בעיקר תקיעה נמי תלי׳ כמו מצות התלוין בדיבור דבקריאת הפה תלי׳ מצותן וא״כ שפיר דמו להדדי דמצות תקיעת שופר בתקיעה גופיה נמי תלי׳ דהא תנן בפ״ב דר״ה (דל״ב) המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא ותנן נמי בספ״ג דר״ה חרש שוטה וקטן אינו מוציא את הרבים י״ח זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י״ח.ואס״ד דתקיעת שופר בשמיעה לחוד נגמר מצותו אמאי השומע מן המתעסק וממי שאינו מחוייב בדבר לא יצא והא דמי שחציו עבד וחציו בן חורין גופיה אמאי אף לעצמו אינו מוציא ואפילו את שאינו מינו נמי יוציא דהא מ״מ קול שופר שומע. אלא וודאי כדאמרן :

ועוד נ״ל להביא ראיה דאלם יוצא י״ח ע״י שמיעתו מפי אחרים ולא אמרי׳ דה״ל אינו ראוי לבילה שהרי כתבו התוס׳ בריש ערכין (ד״ג) דתני׳ בתוספת׳ הכל חייבין במקרא מגיל׳ כו׳ טומטום ואנדרוגינוס חייבין במקרא מגיל׳ ואינן מוציאין את הרבים ידי חובתן אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת מגילה ובה״ג הוסיף אלא שחייבין במשמע לפי שהכל היו בספק להשמיד להרוג ולאבד ע"כ. ומדחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא את מינו ע״כ אף לעצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה כדאמרי׳ גבי תקיעת שופר וא"כ הא דחייב במגילה א״א לצאת אא״כ שומע מפי אנשים אחרים שמחוייבין במקרא מגילה כדאמרי׳ לגבי תקיעת שופר והא היכא דאע״ג דאין יוצא י״ח ע״י קריאת עצמו מ"מ יצא ע׳׳י שמיעתו מפי אחרי׳ אלמא כל כה״ג אינו ראוי לבילה מיקרי מטעמ׳ דאמרן לעיל וה״ה גבי אלם נמי דינא הכי בכל מצות התלוין בדיבור וכדכתיבנ׳. ואע״פ שהב״י כ׳ בא״ח סי׳ תרפ״ט דמי שחציו עבד וחציו ב״ח מוציא א״ע משום דצד עבדות נמי חייב במקרא מגילה. וכתב וא״ת מה״ט יוציא ג״כ את מינו וי״ל אע״פ שמשני צדדיו הוא חייב מ"מ מאחר שהוא מורכב מעבדות וחירות כיון דאין צד עבדות ניכר לעצמו וצד חירות לעצמו אינו ראוי להוציא את אחרים ואפי׳ אם אותן אחרים מורכבים ג"כ מעבדות וחירות. וע"כ צ״ל טעם זה לדעת רש״י שסובר דנשים מוציאין את האנשים ואפ"ה טומטום אינו מוציא מינו. וטעמא משום דטפי עדיף כשהמוציא הוא ודאי אשה והשומע איש. מכשהמוציא הוא טומטום אפי׳ אם השומע נקיבה ואפי׳ אם השומע טומטום דסד״א כיון דתרווייהו חד מינא נינהו מפקי אהדדי ידי חובתן קמ״ל דלא משום דבעינן שהמוציא את אחרים ידי חובתן יהא ניכר אם הוא זכר או אם הוא נקיבה. ולא תקשה מאנדרוגינוס שמוציא את מינו דהתם שאני שכבר הוא ניכר שהוא בריה בפ״ע ע"כ. ולדבריו אין ראיה מתוספת׳ זו שהרי מי שחציו עבד וחציו בן חורין מוציא א״ע לפ״ז. מ״מ אומר אני שדבריו אינן דברים של טעם דאם אשה ועבד חייבין למה גרע טומטום מפני שהוא ספק אשה שלא להוציא אפי׳ אנשים וגרע אפי׳ מאשה וראית מה בכך שאינו מבורר אם הוא איש או אשה כיון דמ״מ חייב בירור זה אינו לא מעלה ולא מוריד.

וכן במי שחציו עבד וחציו בן חורין מ"ט בדבר מפני שהוא מורכב א״י להוציא אפילו מינו כיון דמחוייב במקרא מגילה מב׳ צדדים. והתוספות ופוסקים כחבו תוספת׳ זו לדברי ה״ג שאין נשים חייבות במקרא מגילה אלא במשמע מגילה לבד כמבואר למעיין בדבריהם אבל לסברת רש״י דנשיס יכולות להוציא אח אנשים ידי חובתן הדבר פשוט יוחר מביעתא בכותחא דטומטום ואנדרוגינו׳ ומי שחציו עבד וחציו בן חורין יכולין להוציא אנשים ידי חובתן כיון דבין איש ובין אשה חייבין במקרא מגילה.

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

וחמס מל טצמך כולו מבר גמור מוציא אמטס ידי חובחן ואמר שנטשה חציו לח גרט סט מפני צד מירוס שבו ואיט מוציא ה״ל יציבא בארעא וגיורא בשמי שסיא. והט שם בטרכין הכי אמטנן הכל חייבין במקר׳ מגילה הכל כשרין לקרוס אח המגיל׳ לאתויי נשים וכדטב׳׳ל דאמר נשים חיינוס במקרא מגילה שאף סן היו באוסו הנס וטרש״י לאחויי נשים שחייבוח גמקר׳ מגילה וכשרים לקרוחה ולהוציא זכרים ירי חובסן עיט וכמגו סליו הסוס׳ אגל בה״ג לא פסק סט ומביאץ ראיס מן ססוספס׳ וז״ל הכל מייבין במקר׳ מגילה כו׳ טר הכל היו בספק להשמיד ולסרוג ולאבד וכמ׳׳ש למעלה אלמא הא דבה׳גוסוססח׳ שהניא פליג אדרש״י ז״ל וחדט דע'כ סוספח׳ זו אינה מחפרשח אלא לדטח בסיג משים אינן חייבוס אלא במשמע מגילה. דאל״כ אמאי אנדרוגינוס אינו מוציא אח שאינו מיט דמדמוציא את מינו אלמא משיב ליס מגורר א׳׳נ אף לשאיט מיט נסי יוציא. אלא וודאי היינו סעמ׳ משוס משים א;נן מיינוח במקר׳ מגילה אלא בשמיעה לחוד מהאי טטמ׳ אינן מוציאוח שאינן מיק דסייט זכר וסומסום מחמס שהוא ספק. ומס שמסחייט סנ׳׳י א״ט מדברי רשיי נטלם ממט דברי רש׳י טצמו בסוף פ׳׳ג דלה דחני׳החס כה׳׳ג גגי מקימח שופרוכמש״כ למפלס רקאמר סכל מיינין גסקיעס שופר וקמשיב המס סומסום ומי שחציו עבד וחציו לח וקאמר החס סומסום ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא אסמינו ולא אח שאינו מיט ופרש״י סומסום אינו מוציא אח מיט סומסום כמוסו שמא חוקט זה נקיבה וחבירו זכר ט״כ. אלמא מחמח ספיק׳ לא מוציא ולא מחמח שאינו מבורר. ועוד גבי מי שחציו עבר וחציו בן חורין אמרינן ההם בגמרא אלה ולעצמו מוציא וא״ל לנ ללה מיש לאחרים דלא דלא אחי צר עבדוס ומפיק צד חירוס לטצמו נמי לא אחי צד עבדוס דדיה ומטק צדמירוח דידיה. ולדברי הלי מאי קשי׳ליהללנ מיש לאחרים דלאהא סטמ׳ לאחטס דלא משוס שהוא מורכב מעבדוח ומחירוח מס״ס א׳׳י להוציא אחרים אפי׳ מיט ולאו משוס דלא אט צד ענדוח ומטק צד חירוס שהט אט׳ היכא שהוא חייב מל צדדיו כמן מקרא מגיל׳ כדעס רש״י אינו יכול להוציא אט׳ אח מיט מה׳׳ס וטון דסעמ׳ משלה הוא י״לדלפצמו מוציא גסקיטח שופר כמו שמוציא לגבי מקרא מגילה. אלא וודאי ליחא לדברי הלי ז״ל. וטל טרש״י לק״ע דס״ל דמוססח' זו משבשח׳ היא דסוא זיל מפ׳ הא דערטן סכל כשרים לקרוס אח המגילה טיט שכשירוס ומוליאוס אס האנשים ידי מובחן וזה מבואר להט׳ בדברי הסוס׳ והטסקיס לדעח רש״י ז״ל. אלא וודאי כמש״כ הוא עיקר וש״מ דה״ס אלם נסי אע״פ שא״י לקרוס ק״ש בעצמו גס ט״י הרהור שלו א״א לו לצאס דהא הרהור לאו כדיבור דמי לגבי ק״ש מ״מ יכול לצאח מ״י שמיטתו מאמרים מסטס שומט כעונה וכדאמר" א״כ סחוייכ לשמוע מפי אחטס כדי לצאס י׳ח רכיון ראיס ליס סקנח׳ מצוס ק׳ש רסיא עליה וחייב בה וממוייב לשמוע מאחר דה״ל שומע כעונה כמו שמי שחציו טבד וחציו ב״ח ממוייב בחקיעס שופר ובמקרא מגילה אפ״פ שאין יוצא עיי חקיטח וקריאח טצמו מ״מ מחוייב לשמוט סקיעס שופר ומקרא מגילה מאחר סס"נ דאמט׳ כס״ג לגבי ק״ש גאלם במחוייב לשמוע קיש מאחר ולאו דווק׳ נקיש אלא ס״ס במפלה ובה״ט ושאר כל המלוח החלוין בדיבור פה לדטס כל רבווסא חוץ מסרמב״ם דסיל דבכל המצוח איט יוצא י״ח בהרהור אט׳היכאדלאכחיב ניס טבור בהדי׳. ראוי

להזהיר את האלמים לשמוע מפי אחרים המחוייבין בדגל כדי שק יצאו ידי חובתם בשמיעה. אלא שיש לפלפל הרבה בזה לגט שאר מצוות חוץ מקריאת שמע אס דפס הרמלס עיקר אם לא וכבר הוכחתי בראיות ברורוח בכללי חורה ומצות שלי שהעיקר כדעת שאר רבוותא ז"ל וכמש"כ שם באריכות ע״ש: ואין לדחות הראיות שהבאתי מהא רמי שחציו מבד וחציו ב״ח דאט״ג דאינו יכול להוציא א״ע בשופר ומגילה מ״מ יצא ידי חובחו עיי ששומע מאחר ולא אמטנן דס״ל אינו ראוי לבילס דש״מ דאלם נמידאטיג דאיט יסל לדבר ולהוציא איע מ״מ יצא ייח עיי שסיעסו מאחר משום שומעכמונה. דרילמ׳ מי שחציו עבר וחציו ב״ח שאני דמה״ח יסל להוציא א״ע אע׳ג דצד טבדוח אינו מחריב ברבר מ״מ אחי צד טבדוס דידיה ומפיק צד חיטח דכא אמרי׳ כל שאיט מחריב בדבר איט מוציא אחרים ידי חובחן סייט מדרבק. אבל מה״ח אפי׳ אינו מחוייב בדבר יטל להוציא לדפס רש״י וכס׳ש לפניט וא*כ סי שחציו עבד לאו אינו ראוי לנילה סיקרי טון דאט׳ צד פנדוס טדי׳ שאיט ממוייב בדבר יטל להוציא אם צד מירוח דעצמו סדאוטי׳. והא דלפצמו איט מוציא היינו מדרבק דהצריכו מחוייב בדבר דוק׳ להוציא אחרים ידי מובחן ולחומר׳ אבל לא להקל מחמס זה ולו׳ דס״ל איט ראוי לנילס טון דמדינ׳ ראוי לבילס הוא להוציא א״ט וא״צ לאחרים להוציאו י״ח. אבל אלם שאיא לצאח ע״י עצמו לא בדיבור ולא בהרהור כלל מסיח למאי דקי״ל הרהור לאו כדיבור דמי איל למימר דאינו יוצא נמי ע׳׳ישמיעחו מאמרים משוס שופע כעונה חס ה׳ל אינו ראוי לבילה שהרי 3פ׳ ג׳ שאכלו(דף מ״ח) א״ר יומק למולם איט מוציא אחרים ידי מובחן טד שיאכל כזית רגן ופירש״י ומכי אכיל כזיח דגן מיהא מפיק אפ״ג דכזיח דגן שיעור׳ דרבנן סואכדאמר בס׳ מי שמחו . מיסו טון דסמוייב מדרנק ממוייג בדבר קטק ביה ומוציא רטס י׳ח. ואים בקטן שהגיע לחיטך הא לא אמט׳ הכי דההוא אפי׳ מדרבנן לא ממוייב דטליס דאנוה הוא דרמי למטטס עיט וסדסי׳ דמחוייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ט ש"מ דהא איט סמוייב בדבר דאיט מוציא רטס י׳ח איט אלאימדרגק ־ הילכך סחוייב מדרבנן סוציא ראס׳׳ד דאיט מחריב בדבר מדאוריי׳איט מוציא.הרי טון לגה״מסה״ס היאךיסל מי שלא אכל אלא כזיס דגןשאיט סמוייב אלא סלרבק להוציא אשמי שאכל כדי שביעה שמחריב מה״ח. הא מ״מ החום׳ לא ס״ל הט שהקשו מל רש״י מ״מ כיון שאיט מחריב מסיח אינו מוציא אחרים שממריטן מה״ח וש״מ דסיל דהא דאמט׳איט מוציא דיס הוא דאי מדרבנן לא קשה סיט וכרטס הרמלןנס׳ המלחמות גס׳ מי שמחו וש״פ כלעח הסוס׳. ובאמס אני חמה על רשיי זיל דהא א״א לו׳ כן שהרי בס׳ מי שמחו(ד״כ) אמרי׳ א׳ילרבינ׳ לר3א נשים בבה״מ דאוריי׳ או דרבק למאי ניט לאפיקי רבים ידי חובק אאיג דאוריי׳ אחי דאוריי׳ ומפיק ראוריי׳ אא׳׳א ררגק הוי איט ממוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י״ח. סט בהדי׳ אי נשים 3גם"מ דרבנן אינן מוציאין רבים הממוייטן מה״ח יט חובק. וש״ס דהא דשאיט ממוייב בדבר אינו מוציא הוא סה״ח לאי מדרבנן המחריב בדבר מדרבנן טה מוציא אס המחריב מה״ח כדסיל לרש״י גבי מי שאכל כזיח דגן שמוציא אס מי שאכל כדי שבימה מה״ס. ובכללי סו״מ שלי הנאתי עול ראיוס שהעיקר כדבט סחוס׳ וסייעמס רסא דאיט מחוייב בדבר איט מוציא מה״ס הוא . וגס אין לדחוס ראייחי מהא דמי שחציו עבד דשאני מי שחציו עבד דמדיג׳ אפי׳ מצד עבלוסמייג בשופר ומגילה וכל סמצוח והיל מחריג בדבר לגמט והא דאף לעצמו אינו מוציא וה״א לשאינו מיט בע*כ איט אלא מומר׳ בפלס׳ מדרבק הילכך יוצא י״ח ע״י שמיעתו מאחרים להא היל יאר לבילס פדינא אט׳ להוציא איע. משאיכ אלם דמטנא אינו יטל להוציא איעפ״י הרהור שטר היל איט ראוי לגילה . והוא משום דיש לי לסקשוח אמאי מי שחציו עבד איט מוציא א*מ ושאינו מיט הא בריש מס׳ חגיגה סק הפל חייטן בראיה ואמטנן בגמ׳ לאחרי מאי לאסויי מי שחציו ענד וחציו ב״ח. ואמרי׳ ולרטנא דאמר דפסור מן הראיה מאי איכא לסימר . וסוקי לה לדרבינ׳ כמשנה ראשונה למי שחציו עבד עובד אח רט יום א׳ ואח עצמו יום א׳ ומחט׳ דממייב כמשנה אמרונ׳ לכופין אח רבו ועושה אוחו בן חוטן והיל כמשוממי וחייב . וה"נ אמט׳ בפסמי׳ ריס האשה (דס״ז) לחק מי שחציו עבד וחציו ב״ח לא יאכל משל רבו ופריך 3גמ׳ והחני׳ לא יאכל לא משלו ולא משלרט וסוקי לבטי׳ כמשנה ראשונה הילכך לא יאכל משל עצמו ומחני' כמשנה אחרוג' לטכן משל רגו הוא דאיט אוכל אבל משל עצמו יאכל הואיל ובילינו לשחררו סט הוא כגן חורין שאוכל משל עצמו סכי טרש״י והחום׳. אע״פ שהרמב״ס בפיב מהל׳ חגיגה ובפיב מהל׳ קרבן פסח נראה שמפרש איפכא דלמשנס אחרונה לא יאכל אט׳ משל עצמו וה״נ דפמור מן הראיס שהרי נהל׳ קרבן פסח כחג מי שחציו ענד וחציו ביח לא יאכל לא משל רט ולא משל עצמו על שיעשה טלו בן מוטן. ובסל׳ מ׳ כסב מי שחציו עבר וחציו לח פסול ספני צד עבדום שנו ע״כ . וכבר פי׳ הלס בפ״ב מהל׳ קרבן

ססח מפמו 3ש0 הל׳א בן הרמביס דלמשנה ראשונה עבדיק ליס שקנה להוציאו פמיוגו ומטעם זה אוכל משל עצמו ולמשנה אחרונה לא מגדינן ליה שקנס שמא יהיה זה גורם לעכב שימרורו אלא אומרים לרבו זה אינו אוכל משלך דלא קרינן ביה עבי איש ולא משל עצמו שאינה שקנה גמורה אלא מהר ושחררו כיי שלא ימנע מן המצוה . לפיכך נחן פעם עד שיעשה בן חורין. אגל למשנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו ענדינן שקנה במצוש שהוא חייב בהן מדברי סופרים דאלו מה״ש פטור כדדייק רבינ׳ ממחני׳ בפיק דמגיגס . והא דקאמר החם הכל חייבים בראיה לאשויי סי שחציו עבד וחציו ב״ח דחויה היא מקמי הא ררבינ׳ ט״כ. ס״מהראב״ד שם בסשגוח הסכים לפירש״י והשוס׳. של בפ״ב מהל׳ ק'פ הא דלא כסלכח׳ דלמשנה אחרונה אוכל משל עצמו וכ'כ בפ״ג מהל׳ חגיגה . ובאמח דברי הלא ז״ל חמוהין במיני דלדבריו למשנה ראשונה אע״פ שהוא פטור מס״ש עגדינן ליה שקנה להוציאו מחיובו. דהא האי שקנה קלקלשו דטון דמיין מורה איט רשאי לאטל משל עצמו היאך שקט רבנן שיאכל משל עצמו הא היל נאכל שלא למטיו דאיכא איסור׳ דאוריי׳ כמו חולה וזקן כיון דאכחי עבר הוא אין מטייו של צד פבדוש על שלו מנויין כדאמר החם בל האשה גבי מבד גמור. וה״נ כיון דמדינ׳ פטור מן הראיה מפני השקנההיאך חייבו חכמים בקרבן ראיה ומשמע שדינו ככל אדם שהרי השנא כללו בהכל מייבין למי שחציו מבד כשאר כל אדם ומשמע שמביא עולש ראיה ושלמי שמחה כשאר כל אדם ואפי׳ בייט . דבשלמ׳ הא דמביא לא קשה לי מידי דכא עולוח ושלמים גאו בנדבה. אבל הא דפשמע דהרי הוא ככל אדם שיכול להקריבן אפי׳ ביו״ט וודאי קשה דהא קי״ל כמ״ד נדרים ונדבוח אין קריבין ביו״ט בל׳ב(די׳יט) דביצה ועולח נדבה לכ״ע אינה קריבה ביו״ט והרי אין ב״ד משנין לעקור דבר סה״ח בקום ועשה. ועוד קשה כיון דבין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה מי שחציו עבד מנור מה״ח מן הראיה למה להו לרבנן למיעבד ליס חקנח׳ למשנה ראשונה לחייבו מ״ש מכל סט דקחשיב להו התם במחט׳ דפמור מן הראיה ולא עבדיק להו שקנח׳ לחייבן מדרבק . דבשלמ׳ גבי פסח איכא למימר כיון דמחמח צד מירוח חייב בפסח אלא שצד עבדוח מעכב עליו שא״א לו לאכול לא משל עצמו ולא משל רבו שפיר עבדו לו חקנח׳ להוציאו מחיובו אבל גבי ראיה דרחמל פטריה לגמרי אפי׳ משוס צד מירוח שבו כדיליף לה רבינא כחם מאל פט האדון ה׳ מי שאין לו אלא אדון אחד למס לסו לחקוני לרבק ולחייבו. אלא וודאי פירש״י ושוס׳ והראב״ד עיקר . וכיון רהכי הוא דלמשנס אחרונה דקי״לככיהו״למי שחציו עבד וחציו ב״ח כמשוחרר גמור לגמרי אט׳ לקולא מדאוכל פסח משל עצמו ומביא עולש ראיה ושלמי שמחה אפי׳ ביו״ט וכמו שכחבשי. א״כ שקשה לך אמאי אינו מוציא אחרים ואפי׳ אש מצמו י״ח בשופר ומגילה הא סו״ל כבן חורין גמור ואפי׳ לקולא ויוציא רבים ידי מובשן וכ״ש שיוציא א״ע . ובע״כ צ״ל דהא דמי שחציו ע3ד אינו מוציא בשופר ומגילה חומר׳ בעלס׳ היא ומדרבנן וטון שכן אין מכאן ראיה דלא אמרי׳ איט ראוי לטלה גבי אלם דמי שחציו עבד וחציו ב״ח שאני דהא ראוי הוא לבילה מהיח אט׳ להוציא א״ע . דלמאי דקי״ל כמשנה אחרונה ה״ל כמשומרר גמור ואפי׳ צד עבדוח שלו ה״ל בר חיוב גמור מדאוריי׳. אבל מ״מ זה דימוי דוודאי פשטאדשמעח׳ דספ״גדר״ה משמע דמדינ׳ הוא הא דאין מי שחציו עבד מוציא אמרים ואפי׳ א״ע י״ח ומשום דהו״ל אינו מחוייב בדבר שכרי א״ל ר״נ לר״ה מ״ש לאחרים דלא דלא אחי צד עבדוש כו׳ לעצמו נמי לא אשי כו׳ אלס׳ טעמ׳ מש״ה הוא. ועוד אי הא דאינו מוציא חומר׳ בעלמ׳ היא לא היה מקשה ר״נ כ״כ בפשיטות מ״ש לאחרים דלא כו׳ לעצמו נמי רילמא אע״ג רהחמירו רבק לאחטס דלא דילס׳ לא החמירו כ״כ דלעצמו נמי לא דוודאי מומר׳ ישיר׳ היא הא דלמצמו איט מוציא יושר מהא דאיט מוציא לאחרים . אלא וודאי מדיג׳ אינו מוציא לאחרים וכיון דמרינ׳הוא פריך שטר מ״ש לעצמו מלאחרי׳. ועוד אס״ד דהחמירו רבנן במי שחציו עבד אע״ג דמדינ׳ כבן מורץ הוא מ״מ שויוהו רבנן כעבד א״כ לא היה לו להביא עולש ראיס ושלמי חגיגה שלו כשאר כל אדם ואמאי לא החמירו עליו כלל. אלא וודאי למשנה אחרונה כבן חורין הוא לכל מילי ודקא ק״ל מהא דשופר ומגילה אמאי אינו מוציא רבים ואח עצמו י״ח כיון דכב״ח דמי למ״א רקי״ל טוחה. י״ל רהא דלמשנס אחרונה ה׳׳ל כב״ח ה״ט משום דכוטן אח רבו לשחררו מפני חיקון העולם משוס דלישא שפמה איט יכול בח חורין אינו יסל כדאמרי׳ הש׳ . וה"מ בעבד של גדול אבל בעבד של קטן אין טפין אותו דקטן לאו בר כפיי׳ הוא כראמרי׳ גפ׳ השולח(ד״מ) גבי ההוא מבד׳ דבי שרי קם חד מינייהו ושחרריה לפלגיה וכיון דקסן לאו בר כפייה הוא אין דין מי שחציו עבד וחציו בן חורין שלו כמשוחרר. וצד עבדוש שלו לכל דבר דין עבד עליו. דהכי אמרי׳ בפ׳ השולח (דמ״ב) נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו. וכשבו שם סשו׳ היינו למשנה ראשונה דלמשנה אחרונה פנמה ידיו שלו דבסמוך מדמי למשכב גט שיחרור.

עיהו נ'מ אף למשנה אחרונה כמן בשל ישופים קטנים דלאו בני כטיה טנהו ע'כ . אלמ׳ אף למשנה אחרונה של קטן לאו כמשוהרר דמי א"כ י״ל דכהיא מי שחציו עבד וחציו בן חורין דאיירינן ביה גבי שופר ומגילה בשל קטן מיירי. ואע״ס שיש לי לדקדק על דברי שורה אלו דא״כ למה שקיסש״ס בריש חגיגה להא דקאמר הכל חייבין בראי׳ לאשויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין כמי׳א ולרביצא דדייק לה השם מסיפ׳ דההיא משנה גופה דחנן חון מחש״ו ונשים ועבדים שאינן משוחררים ודייק לה סדלא שנן עבדים סשמא דמאי שאינן משוחררין לגמרי קאמר אלא מי שחציו עבד דפטור מן כראיה דסיפ׳ אתי למשנה ראשוג׳ דלפ״ז פליג מחני׳ סיפ׳ אריש׳. ה״ל לאוקמי לריש׳ וסיפ׳ דמחני׳ כמשנה אחרונה ורישא בשל גדול וסיפ׳ בשל קטן ול"פ . וה"נ ה״ל לאוקומי למחט׳ וברייח׳דפ׳ האשהחרווייכו כמשנה אחרונה ומחטשין דדייקינן מינה דאוכל משל עצמו בעבד של גדול ובטי׳ דא־נו אוכל לא משל רבו ולא משל עצמו בעבד של קטן דלאו בר כפייה הוא ולא ה״ל כמשומרר . כבר כחבחי אצלי בכללי שו"מ שלי . גם יש לדון עוד דאפילו מי שחציו עבד של גדול אין דינו כמשוחרר לכל מילי ויחברר שם בס״ד אין זה מקומו. ועוד אני אומר דאפילו את״ל דמדינא למאי דקי״ל כמשנה אחרונה דטפין את רבו ה״ל מי שחציו ענד כמשוחרר לכ״ד והא דאינו מוציא לא א׳יע ולא אח אחרים אינו אלא חומרא בעלמא ומדרבנן מ״מ מוכח שפיר דכל כה״ג לא שייך לומר אינו ראוי לבילה ואע״ג דא״י להוציא א״ע מדינא כגון אלם מ״מ יוצא ידי חובתו ע״י שמיעשו מאמרים משום שומע כעונה. דאס״ר רכל כה״ג אינו ראוו לבילה מיקט וכל היכאדמדינא א״י להוציא א״ע מה״ה אינו יוצא ע״י שמיעשו מאמרים . וא'כ מדיגא אין שוס חילוק בין אם יצא ידי חובהו ע״י עצמו לע״י אחרים דבראוי לבילה עצמו ואחרים שוין לצאח י״ח. ובאינו ראוי לבילה כמו שא יא לו לצאת ע״י עצמו ה"נ ע״י אחרים לאו כלום הוא ואינו יוצא ידי חובשו. א"כ מה הועילו חכמים בחקנחן גבי משח״ע לענין שופר ומגילה להחמיר שלא לצאח ידי חובשו ע״י עצמו אלא ע״י אמרים דוקא. הא אמרים ועצמו מדא מילחא היא והא בהא חליא ול'מ שאינו מועיל ע״י עצמו אינו מועיל נמי ע״י אחרים. וכיון דע״כ א״א לחקן שמי שחציו עבד לא יצא ידי חובשו ע״י אחרים דא״כ אחה מפקיש ממצוש שופר ומגילה לגמרי כיון דלא יצא ידי חובשו לא ע״י עצמו ולא ע״י אחרים והא וודאי א״א לרבנן לשקן כן להקל כיון דמדינאחייב דהא ה״ל ראוי לבילה אפי׳ ע״י עצמו שהרי דינו כב״ח לכ״ד למשנה אחרונה דקי״ל כווחי׳. א״כ לא מיקיימ׳ חקנח׳ דרבנן בזה כלל. ואפי׳ ע״י עצמו א״א לחקן שלא יצא ידי חובשו דכיון דע״כ ע״י אחרים לא מיקיימ׳ חקנח׳ דרבנן שלא להוצי׳ ידי מובשו דא"כ אחה מפקיעו לגמרי ממצוח אלו והא א״א להקל עליו ובע״כעשישו כבר כראוי לבילה • וכיון דא״א לך לעשושו כאינו ראוי לבילה אי׳כ ממילא למה לא יצא ידי חובשו ע״י עצמו דהא חרווייהו חד׳ מילחא היא וא״א להפרידו לחצאין. אלא וודאי ש"מ דכל כה״ג אין לו ענין לשאיהו ראוי לבילה וכל היכ׳ דמדינ׳ א״י לצאח ע״י עצמו כגון אלם מ״מ יצא ידי חובשו ע״י אמרים משום שומע כשנה הילכך יש כאן מקוסלחקנח׳ זו גבי מי שח״ע שלא להוציא א״ע אע״ג דבע״כ ע״י אחרים הוא יוצא ומחוייב לשמוע מהן : וראיתי בהג״א רפ״ק דחולין שכ׳ בשם א״ז שנים ששוחטין א׳ מברך על שניהם כדחניא גשוספש׳ דברטחי׳שהיו ששץ עשר מצוח א׳ מברך• לכולן ומיהו א״י אס ה״ה אלם אם יוצא בברכת אחר כששנים שומטין הואיל ואין אלם עצמו יכול לברך ע״ט נראה דמספק׳ לי׳ אס אלם יוצא בברכח אחר מטעם אינו ראוי לבילה וכבר הוכחחי דיוצא בברכח אחר. והרמביים כ׳ בפ״דמה׳ שחיטה מומחה שנשחחק והוא מבין ושומע שוחט לכתחלס וכן מי שאינו שומע ה״ז שוחט ע״כ וכשב עליו הרא״ש רפ״ק דחולין בנשחחק כשב ה׳יז שומט לכחחלה אבל באין שומע כשב ה״ז שוחט ואין כוחב לכחחל׳ לט שאינו שומע הברכה אין לי לשחוט לכחחלס כדשנן רפ״ק דחרומוח חרש המדבר. ואינו שומע לא יחרוס ואם חרס חרומשו שרומה. והכי אמרי׳ בס׳ היה קור׳ אהא דחנן הקור׳ אח שמע ולא השמיע לאזניו יצא ר״א לא יצא א״ר יוסף ממלוקח בק״ש אבל בשאר מצוח דיה יצא וחניא לא יברך אדם בה״מ בלבו ואם בירך יצא ורוק׳ בדיעבד אבל לכחחלה לא ע׳־כ . ובע״כ הא דנכחחק שוחט לכשחלה אע״פ שא״י לברך והרי אדרבה גרע טפי מאינו שומע שהרי א״י לברך אלא ע״י הרהור ובע״כ מיירי. ששומע ברכש השחיטה מפי אחר ויוצא ידי סוגחו משום שומע כעונה . אין לדקדק מזה דגבי אלם נמי אמרי׳ שומע כשנה ולא אמרי׳ לגבי דיריס כל שאין ראוי לבילה הבילה מעכבש מ. די״ל דהרמב״ם ז״ל לטעמיה אזיל דס״ל דבכל המצוש שלא נאמר בהן דיבור בהדיא בקרא א׳ הרהור וא׳ דיבור במשמע ושניהם שויס וכמו שהוכחתי למעלה שק דמשו ז״ל וכיון רהט הוא י״ל הא דאלם שוחט לכחחל׳ לדעח הרמב״ס ע״י ששומע הברכה מט אחר משום דאלס נסי ראוי לבילה הוא טון שאיפשרלו לצאש

יו הגרלה מ״י הרהור של פצמו והוא נופים לא מיקרי אינו ראוי לנילה דנימא הואיל ואין ראוי לדגר וא א לו לצאת ע״י ליגור ה״ל אינו ראוי לגילה ואינו יוצא ירי חונסו נהרהור. דהא לישא דנמקוס שלא נאמר דינור גהדיא הרהור ודינור כהדדי נינהו ושניהם שוין ואע״פ שא״א לו לדבר מ*מ כיון שאיפשר לו להרהר שפיל יוצא ידי מונמו בהרהור וכמש׳יכ וכיון דאלם יכול לצאח ידי מוגש הברכ׳ ע״י הרהור דעצמו אע׳׳ג דלכשמלה צריך להשמיע לאזנין וע״י הרהור ליכא השמעוש אזנים מ״ס כיון דבדיענד יצא בלא השמיע לאזניו ה״ל ראוי לגילה ויטל לשחוט לכשחל׳ ע״י ששומע מפי אחר דה״ל שומע כעונה דש כאן השמפוש אזנים ואיהו גופיה יכול לצאש י״ח ע״י הרהור של עצמו . אבל במקו' שא״י לצאש י״ח בהרהור טון ק״שי״ל דס״ללהרמב׳׳ס דאלם שא״י לדבר לא אסרי׳ לגבי דידיה שומע כעונה רה״ל איט ראוי לבילה. ומ"מ מדנרי הטור ז״ל יש להביא ראיה לדגרי שכרי כחג בי״ד סי׳ א׳ וחרש המדבר ואיט שומעאט׳פ שמדבר לכחחלה לא ישחוס מפני שאינו שומע הברכה כו׳ והשומע ואיט מדבר אם הוא מומחה שוחט אפי׳ לכחחלה אם אחר מברך ע״כ. והרי הוא ז׳׳ל כשב בא״ח סי׳ קפ׳׳ה לגבי בה״מ וצריך להשמיע לאזניו מה שמוציא נשפשיו ומיהו אס לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא נשפשיו ע"כ . אלמא סיל דגלמ הרהור לאו כלום הוא כמו לגבי בה״מוה״ה לשאר ברכוש הרי אע״פ שאינו יוצא י״ח בהרהור אפי׳ בדיעבד אפ״ה כשב ראלס שאינו מדבר שוחט לכחחל׳ באחר מברך. ואסאי ניס׳ הואיל ואינו ראוי לגילה דהא א״י לצאש עיי טצמו לא בדיבור ולא בהרהור דהא הרהור לדידי׳ ז״ל לאו כלום הוא אין יוצא נמי עיי ששומע הברכה מפי אחר ואמאי נשחחק שוחט לכחמלה. אלא ע״כ ס״ל רכל כה״ג לא מיקרי אינו ראוי לבילה וכדכחיבנ׳. וכ״כ האחרונים שם כדעח כמור: