ש"ך על יורה דעה שו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
(א) ונותנין אותו לכהן כו'. בין אם הוא תם או בעל מום בין שנולד במומו בין שנולד בו מום אחר שנולד נותנים אותו לכהן כמו שיתבאר:
סעיף ד עריכה
(ב) צריך הכהן לקבלו כו'. היינו שעושה הכהן איסור אם אינו מקבלו אבל מ"מ לא כייפינן ליה כדכתב הא"ז ומ"ש הא"ז במס' יו"ט דמשמע מפירוש רש"י דכייפינן ליה ההיא איירי כשרוצה לקבלו לאחר זמן וכן הוא בפסקי מהרא"י סי' קס"ז מתשובת הלוי והיא תשובת מהרי"ל בסימן ר"ד וכן הוא בהגהת מרדכי פרק האשה רבה ובחולבת א"צ הכהן לקבלה דאע"ג דקי"ל לחומרא מ"מ יכול הכהן לומר לנותן זיל אייתי ראיה דבכור הוא ואטפל בו כו' ע"ש וצריך לומר לדברי מהרי"ל דהתם קאמר שאין כופין אותו:
(ג) אבל במקום כו' כגון שקנה פרה כו'. אין זה מדוקדק וז"ל ד"מ ופסק מהרי"ו סי' כ"ז (צ"ל קכ"ז) דאפי' ספק בכור צריך לקבל ודוקא מישראל אבל כהן עני שיש לו בכור ונותנו לכהן עשיר א"צ לקבלו אבל אם הישראל פשע שלא מכרו לעובד כוכבים קודם שנולד נראה דא"צ לקבלו כו' וכ' מהרא"י בפסקיו סי' קס"ח דהא דכתב מהר"מ דצריך לקבלו בספק בכור דוקא שנולד הספק מעצמו אבל הקונה מעובד כוכבים פרה חולבת א"צ לקבלו ע"כ עכ"ל ד"מ וע"כ ערבב הרב בכאן הדברים אבל באמת לא ידעתי מה פשיעה שייך בקונה פרה חולבת אם לא היה יכול למכור הבכור וגם אם פשע מאי איריא ספק בכור אפי' ודאי בכור א"צ לקבלו כדמשמע בתשובת מהרי"ו סימן קכ"ז ומ"ש מהרא"י בפסקיו סי' קס"ח בקונה פרה חולבת דא"צ לקבלו היינו מטעמ' שכתב וז"ל דמהר"מ לא איירי בספק דתליא בפלוגתא דרבוותא אלא בספק שנולד מעצמו כדאשכחן כמה ספיקות במס' בכורות אבל כה"ג דאיכא כמה ספיקות דפלוגתא דרבוותא (ר"ל אי חלב פוטר בבכורה כדלקמן סי' שי"ו ס"ג) אס אנו הולכין להחמיר משום איסור כרת כדי לצאת ידי כולן לא ניזול כולי האי להחמיר בשביל מתנות כהונה עכ"ל ולא ידעתי ליישב דברי הרב אם לא שנגיה בדבריו ודוקא בספק שבא מעצמו אבל בספק שבא בפלוגתא דרבוותא כגון שקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים או שפשע הישראל שהיה יכול למכור הבכור לעובד כוכבים קודם שנולד כו' והעט"ז העתיק דברי הרב ולא חלי ולא הרגיש ומ"מ צ"ע לדינא במה שחלק מהרא"י בין ספק שמעצמו לספק דפלוגתא דרבוותא דמתשובת הלוי שהביא שם והוא בתשובת מהרי"ל סימן ר"ד לא משמע הכי דבקנה פרה חולבת מן העובד כוכבים כתב דצריך הכהן לקבלה ולמד מספק בכור דמהר"מ אע"ג שהביא שם סברות הפוסקים אי חלב פוטר בבכורה או לא ואפשר כיון דמהרא"י ראה תשובת מהרי"ל הנ"ל ואפ"ה לא פסק כן כוותיה נקטינן דבתראה הוא וגם נראה דמהרא"י שם לא הקיל מטעם זה לבד דדוחק לחלק בין ספק דמעצמו לספק דתליא בפלוגתא דרבוותא אם לא שנחמר דמהרא"י סובר דבספק בכור כייפינן ליה לכהן ואשמעינן דבספק דתליא בפלוגתא דרבוותא לא כייפינן ליה דמצי למימר קים לי כהמתירים וזה דוחק דנימא דמהרא"י פליג אתשובת מהרי"ל דלעיל דכתב דלא כייפינן ליה אפי' בספק בכור ועוד דמשמע דבפלוגתא דרבוותא קאמר דא"צ לקבלו כלל אפי' אי לא כייפינן ליה ואין איסור בדבר במה שאינו מקבלו אלא נראה משום דהתם בעובדא דמהרא"י היו כמה ספיקות בפלוגתא דרבוותא שמכר לעובד כוכבים בכסף דהוי מכירה ליש פוסקים כדלקמן סי' ש"ך סעיף ו' וכן בהיתה חולבת דפוטר בבכור ליש פוסקים לכך היקל בדבר אבל בספק אחד דפלוגתא דרבוותא לבד אין להקל אם לא שמדינא נראה עיקר כמאן דמיקל אלא שמחמירים דבכה"ג אפשר דאין הכהן צריך לקבלו. כנ"ל:
(ד) להקניטו או כו'. ואם נראה שעושה כן א"צ הכהן לקבלו. מהרי"ו שם מתשובת מהר"מ:
סעיף ה עריכה
(ה) ושוחטו ע"פ מומחה כו'. והאידנא ליכא מומחין ובעינן ג' כדלקמן סי' ש"ט סעיף ב':
(ו) ואוכלו ומאכילו כו'. וכשהוא טרפה אסור ליהנות ממנו כדלקמן סי' ש"ז:
(ז) אפי' לעובד כוכבים כו'. וכתב מהרש"ל פ' המקשה סי' ד' דמ"מ איסור דרבנן איכא משום בזיון קדשים ואינו מותר להאכילו לעובד כוכבים אלא דרך זימון שיאכל העובד כוכבים עמו אבל לא למכרו לו אפי' ליתן לו חתיכה חיה וכן לכלבים נמי דרך עראי הנותר מהבשר עם העצמות אבל לא להשליכן להדיא לכלבים ע"כ:
(ח) או לכלבים. והר"ן כתב בפ' המקשה דדוקא לעובד כוכבים שרי אבל לכלבים אסור משום ואכלת ולא לכלביך ומהרש"ל שם סי' ד' השיג עליו בלא טענה מוכרחת וגם מ"ש מהרש"ל שכן משמע מהרא"ש פ' פסולי המוקדשין אינו מוכרח דר"ל מ"ש הרא"ש בסיפא גבי טרפה דאסור לכלבים ולעובד כוכבים משמע דברישא גבי בעל מום שרי ואין זה דיוק דה"ק ואסור לכלבים וה"ה לעובד כוכבים דילפינן מכלבים גם דברי התוס' פ' פסולי המוקדשין דף ל"ב ע"ב דכתבו דשרי לעובד כוכבים ולא מיתסר מואכלת ולא לכלביך כו' משמע לכאורה דלכלבים מיהא אסור אלא דלעובד כוכבים מיהא שרי וכ"כ הרשב"א בחידושיו פרק המקשה דף ע"ג וז"ל תירצו רבותינו בעלי התוס' ז"ל דכל היכא דשרי לישראל כגון שנפל בו מום שרי אפי' לזמן עליו העובד כוכבים דאיתקש לצבי ואיל אבל לכלבים אסור מואכלת ולא לכלביך ע"כ וכ"כ ר' ירוחם נתיב כ' חלק ב' שמותר להאכילו לעובד כוכבים כל זמן שמותר לישראל אבל לכלבים אסור להאכילו אף ע"פ שמותר לישראל כדאמרי' בפסחים ואכלת ולא לכלביך ובבכור בעל מום הכתוב מדבר עכ"ל לכן יש ליזהר בדבר:
סעיף ו עריכה
(ט) ומקדש בו כו'. עיין בא"ע סוף סי' כ"ח:
(י) מנה כנגד מנה. פירש"י אם יש לו חתיכ' בשר חולין שנשקלה בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדו והרמב"ם פי' חלק כחלק כגון שיחלקו אותו ו' או ז' ונותנין חלק בכף מאזנים זה וחלק בכף מאזנים זה ובעט"ז כתב בסתם כשני הפירושים וכן עיקר דהא שרינן אפי' כנגד כלי וקופיץ משום דדוקא ביו"ט אסרינן כה"ג בא"ח סי' ת"ק סעיף ב' משום דמחזי כעובדא דחול משא"כ הכא א"כ כל שאינו שוקל בליטרא ממש שרי וכ"ש כיון שאיסור זה אינו אלא מדרבנן ובמע"מ מגמגם על העט"ז בזה ואני הנלפע"ד כתבתי:
(יא) וגידו. בפרישה גרס וגידיו ופי' דקאי אכל הגידים שבבהמה אף המותרים לאכול דגידים אינן בכלל בשר:
סעיף ז עריכה
(יב) אפי' בעל מום כו'. כלומר לא מבעיא תם בזמן הבית שאינו קרב אלא תוך שנתו אלא אפי' בעל מום בזמן הזה לא ישהנו יותר משנתו כדמפרש ואזיל:
(יג) שכלו לו חדשיו. דהיינו ט' לגסה וה' לדקה כדלעיל סי' ט"ו:
סעיף ח עריכה
(יד) רשאי לקיימו כל י"ב חדש. ללידתו אם כלו לו חדשיו או עד שכלה לו שנה מיום הח' אם לא כלו חדשיו כ"כ העט"ז והוא מדברי ב"י (וכ"כ בפרישה) אבל באמת מדברי הרמב"ם והסמ"ג עשין רי"א (שהוא כלשון המחבר) לא משמע הכי מדכתבו ברישא אם נולד בעל מום מונה לו מיום שנולד כו' שהרי נראה לאכילה ביום לידתו כו' משמע דוקא נולד בעל מום וכן מדסתמו כאן ולא חלקו בכך משמע דכיון דלא נולד בעל מום לעולם מונים לו מיום ח' ללידתו דאע"ג דידוע שכלו לו חדשיו מ"מ הרי לא נראה לאכילה ביום לידתו דהוה תם וכ"כ רש"י ותוס' אמאי דקאמרינן בש"ס פ"ק דר"ה ריש דף ז' הא בתם (מונה לו מיום ח') הא בבעל מום (מונה לו מיום שנולד) בעל מום מי מצו אכיל ליה דקים ליה שכלו חדשיו ופירש"י בעל מום שנולד במומו ועומד לשחוט בחוץ מיום שנולד ראוי הוא לכך ומונים ליה משנולד עכ"ל וכ"כ התוס' הא בבעל מום מעיקרו דתם ונעשה בעל מום כיון דלא חזי לאכילה מונין לו משעת הרצאה (כלומר מיום ח' שנרצה לקרבן) ע"כ וכ"נ דאל"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתא בעל מום מי מצי אכיל ליה ובאמת לישנא דיכול להשהותו עד מלאת לו שנה ללידתו שכתב הטור כאן דחקו לב"י וסייעתו וע"כ כתבו כן והוה משמע להו דהא דפריך ש"ס בעל מום מי מצי אכיל ליה היינו משום דשמא נפל הוא אבל משום דתם הוא לא חייש דהא אח"כ נעשה בעל מום דהא בלא"ה מונים לו מיום ח' כשנפל בו מום תוך שנתו אע"ג דאחר ח' תם הוא אבל באמת נראה שט"ס הוא בטור וצ"ל יכול לשהותו עד מלאת לו שנה מיום ח' ללידתו שהרי גם הטור כתב ברישא נולד במומו אי קים לן בגויה שכלו חדשיו כו' אלמא דוקא נולד במומו ועוד דאל"כ הוה ליה לערבינהו וליתנינהו כולהו בחד בבא ועוד דלאיזה צורך כתב כאן ללידתו הוי ליה למיסתם סתומי ועוד דהא לפי זה צ"ל דמיירי כאן בשכלו לו חדשיו וזה אינו במשמע ואי סמך עצמו אמ"ש ברישא א"כ לא ה"ל לכתוב כלל ללידתו אלא פשוט דט"ס הוא וצ"ל מיום ח' ללידתו ואדרבה אתא לאשמועינן דהכא אין חילוק ולעולם מונים לו שנה מיום ח' ללידתו כיון שנולד תם ואח"כ נפל בו מום מיהו מיום ח' מונים לו אע"ג דאז לא היה ראוי לאכילה דלא גרע בעל מום מתם דהוי מונין לו מיום ח' משום דראוי להרצאה וה"ה הכא אבל כשאינו ראוי לא להרצאה ולא לאכילה ודאי דאפי' כלו לו חדשיו מונין לו מיום ח' וכדאמרן:
סעיף ט עריכה
(טו) עד שלא נראה כו'. מדלא כתב בקיצור עד שלא נולד בו מום מקיימו כו' ומשנולד בו מום רשאי לקיימו י"ב חדש משמע דה"ק דאע"פ שנולד בו מום כל שלא נראה להראותו לחכם דהיינו שלא נזדמן לו חכם ואין זקוק להוליכו במקום שהחכם שם וכן כתב הסמ"ג עשין רי"א בשם ר' שמעון והתוס' פרק עד כמה (דף כ"ח ע"א):
סעיף יא עריכה
(טז) נולדו לו כו'. ה"ה בשאר דברים דינא הכי כמו שנתבאר בא"ח סי' נ"ה סעיף י' לענין שני נערים וע"ש: