ש"ך על יורה דעה רסח

►| ש"ך • על שולחן ערוך יורה דעה רסח |◄

סעיף א

(א) צריך להטיף... ואין מברכין... – לפי דמספקא לן אי מטיפין אי לא. הלכך מספק יש להחמיר ולהטיף, אבל אין מברכין מספק, דקיימא לן ספק ברכות להקל. ועיין לעיל סימן רס"ה סעיף ג.

(ב) ויש אומרים דלא הוי טבילה – הלכך יש לקיים ולטבול אחר שמל. וכן כתב העט"ז.

סעיף ב

(ג) אומרים לו מה ראית... – שאם ירצה לפרש – יפרוש, שקשים גרים לישראל כספחת. גם שלא יאמר לאחר מכאן: אילו ידעתי – לא הייתי מתגייר. וכתב הבית יוסף שאם לא הודיעוהו – אינו מעכב. והביאוהו האחרונים.

(ד) ואין מרבים עליו – הזכרת העונשים.

(ה) ואין מדקדקין עליו – כלומר: אף באותן מקצת עונשין – אין להודיעו כל דקדוקי עונשין. אלא מודיעין אותו דרך כלל: "קודם שבאת למידה זו אכלת חלב – אי אתה ענוש כרת. חיללת שבת – אי אתה ענוש סקילה. ועכשיו אכלת חלב...". ואין להודיעו כל הדקדוקים והחומרות שיש באיסור חלב ואיסור שבת, דשמא כוונתו לשמים. כן כתב הב"ח.

(ו) בלא חציצה... – ואמרינן בש"ס: כל דבר שחוצץ בטבילה – חוצץ בגר. ועיין לעיל סימן קצ"ח דבר החוצץ בטבילה. וכן צריך מקוה הכשר לטבילת נידה, כדלעיל סימן ר"ח כדאיתא בש"ס, וכן כתב הרמב"ם פרק שלושה עשר מהלכות איסורי ביאה דין י"ג. ובמקוה הכשר לטבילת נידה – שם מטבילין את הגרים, ואת העבדים, ואת המשוחררים. וכל דבר שחוצץ בנידה – חוצץ בגרים ועבדים ובמשוחררים. עד כאן.

(ז) ויש אומרים שיגלח... – משמע אפילו אין חציצה בשערותיו, כגון שיחוף ויסרוק היטב, או יגוז מקצת שערותיו הקשורים וחוצצין. אף על פי כן יגלח כל שערותיו משום שנכנס לכלל יהדות. וכן כתב הב"ח, דאפשר דנטילת שער בגר הוא על פי דברי ר"מ דרשן שהביא רש"י בפרשת "בהעלותך". וכן המנהג במומרים כשחוזרים לדת ישראל. עד כאן. מיהו נראה דבדיעבד אם לא גילח שערו, רק שאין דבר חוצץ – הרי טבילה.

סעיף ג

(ח) צריך שיהיו בשלושה הכשרים – דכתיב גבי גר "משפט אחד יהיה לכם", ואין "משפט" בפחות משלושה כשרים.

(ט) אבל בדיעבד אם לא מל או טבל... – אבל בקבלת המצות אם לא קיבל בפני שלושה אפילו בדיעבד מעכב, כמו שכתבו התוספות והרא"ש, דקבלת מצות הוי כתחילת דין שנתבאר בחושן משפט סימן ה. אבל טבילה ומילה הוי כגמר דין, שנתבאר שם דגומרין בלילה. וצריך עיון קצת, דהא כתב הרב שם סעיף ב דיש אומרים אם עברו ודנו בלילה – דיניהם דין. אם כן לפי זה ודאי דאפילו בקבלת מצות סגי בדיעבד בלילה, ולא הוה ליה להרב למיסתם סתומי. ואפשר דדוקא לענין דיני ממונות חשש הרב לסברת ההיש אומרים משום דהפקר בית דין הפקר. וכן כתב הב"ח בח"מ סימן ה, דאף על גב דלגבי חליצה יש לפסוק לחומרא, דאפילו דיעבד החליצה פסולה בלילה, מכל מקום כדאי הן היש אומרים לסמוך עליהם. עד כאן לשונו. והוא הדין הכא דכחליצה דמי.

(י) אלא בפני שנים – לאו דוקא שנים אלא בפני אחד. וכן מוכח בהתוספות פרק "החולץ" בדיבור המתחיל "יש לך עדים" (דף מ"ד). מיהו יש לומר דנקט "שנים" כיון דאם מכירין היינו אותו שהיה עובד כוכבים – אינו נאמן לומר "גיירתי עצמי", כדלקמן. ואם כן צריכין שיהיו שנים לפחות שידעו שנתגייר כראוי. ואף באשה נראה בשעה שטבלה נפשה – היו צריכין לאנשים רואים אותה שטבלה להיות עדים בדבר (פרישה).

(יא) אבל אם נשא ישראלית... – ואף על גב דקיימא לן דאפילו עובד כוכבים שבא על בת ישראל הולד כשר, מכל מקום נפקא מינה דהולד כשר לכהונה. מה שאין כן בנולד מן העובד כוכבים, כמו שנתבאר באבן העזר סימן ז. אי נמי נפקא מינה לענין פדיון הבן, כדלקמן סימן ס"ה סעיף י"ח.

(יב) לא פסלינן ליה – עיין לקמן סעיף י"א.

סעיף ד

(יג) בשבת... – וסמ"ג כתב בשם בה"ג דמטבילים אותו בשבת ויום טוב. ועיין ב"ח.

(יד) ולא בלילה... – כבר נתבאר דין טבילת גר בלילה בסעיף הקודם.

סעיף ה

(טו) המל... – עיין לעיל סימן רס"ז סעיף י"ב.

סעיף ז

(טז) ובא להתגייר – משמע מדעתו. וקא משמע לן דאף על גב דאין לו דעת – שומעין לו, דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. אבל אם אינו רוצה – אינו גר אפילו בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם, כמו שכתבתי. וכן כתב הבית חדש.

(יז) יכול למחות משיגדיל – והר"נ כתב דנהי דמחאת קטנים לאו מחאה היא, לענין שאם נתרצה אחר כך אין מחאתו כלום, אפילו הכי מהני לענין דלאחר שהגדיל אם עמד במחאתו – מהני. וכן כתב בהגהת דרישה.

סעיף ח

(יח) אינו יכול למחות – ואם חזר בו דינו כישראל מומר.

סעיף ט

(יט) אסור לישראל לחתכה – שהעובדי כוכבים אין מעלין אותם מידי מיתה, ולא מורידין אותם אליה. אבל אם אין רפואה בדבר – שרי. וכן במקום שמותר לרפאותן, כגון משום איבה או בשכר – שרי. ועיין לעיל סוף סימן רס"ג.

סעיף י

(כ) אבל מי שבא... – כלומר דוקא במי שהוחזק עובד כוכבים, ואמר "נתגיירתי..." – הוא שנאמרו דברים הללו. אבל במי שלא הוחזק עובד כוכבים ונתגייר בבית דין – נאמן במיגו, דאי בעי אמר ישראל הוא.

(כא) וכתב הרמב"ם... – וכתב הב"ח: ומיהו נוהגין להקל, להאמינו אף להשיאו ישראלית. ואפשר דאף הרמב"ם מודה באורחים שבאים, והם בחזקת ישראלים שנאמנים אף עכשיו שרובן עובדי כוכבים, אף להשיאו ישראלית. שכל המשפחות בחזקת כשרות הם, כמו שנתבאר באבן העזר סימן ב. ולא אמר הרמב"ם אלא במי שלא הכרנוהו בעובד כוכבים, ואמר נתגיירתי בבית דין פלוני, דנאמן מדין מיגו – התם הוא דקאמר הרמב"ם דאפילו הכי מעלה עשו ביוחסין, שאין משיאין אותו ישראלית מדין מגו עד שיביא ראיה.

סעיף יא

(כב) אבל נאמן... – לשון הרא"ש: והא דקאמר שנאמן לפסול את עצמו, לא לענין זה שאם בא על בת ישראל פסלה, דקיימא לן אין אדם משים את עצמו רשע. ועוד: מלתא דתמיהה היא, דאיהו פסול ובניו כשרים. הלכך אין עדותו כלום אפילו לענין עצמו. ואם בא על בת ישראל – לא יפסלנה. אלא לענין זה מהני עדותו לעצמו, דשויה חתיכה דאיסורא, ואסור בבת ישראל. עד כאן. ועיין בב"ח, ועיין לעיל סעיף ג.

סעיף יב

(כג) כשיבוא הגר... – וכתבו התוספות דההיא דפרק קמא דשבת, דאתא לקמיה דהלל ואמר לו "גיירני על מנת שאהיה כהן גדול" – בטוח היה דסופו לעשות לשם שמים... ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני הבית דין. עד כאן לשון בית יוסף, וכן כתב בהגהת דרישה.

(כד) ישראל מומר... – עיין לעיל סימן רס"ו סעיף ח. .