פתיחת התפריט הראשי

ש"ך על יורה דעה קפד

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה


(א) כגון מעשרים לעשרים. או לכ"ה או לל'. ב"י ופשוט הוא:


(ב) או מל' כו'. וסתם וסת מל' יום. טור. וכן הוא בש"ס ופוסקים ולקמן סוף סעיף ט' ור"ס קפ"ט והיינו אם לא קבעה וסת אז מסתמא וסתה כל ל' ובתוך ל' מיקרי שלא בשעת וסתה:


(ג) שיש לה כו'. אבל אין לה וסת נתבאר דינה בסי' קפ"ו ס"ב:


(ד) ואינה צריכה כו'. היינו להרמב"ם שהביא המחבר ר"ס קפ"ו אבל לרוב הפוסקים שהביא שם ולדעת הרב שם וכאן אין לה להחמיר כלל לבדוק לא לפני תשמיש שלא יהא לבו נוקפו כיון דראה אשתו בודקת מחשב שאם לא הרגישה לא היתה בודקת ופורש ולא לאחר תשמיש שלא יהא לבו נוקפו ופורש מכאן ולהבא והא דאמרינן בש"ס ולקמן סימן קצ"ו ס"ט כל היד המרבה לבדוק בנשים הרי זו משובחת היינו שלא בשעת תשמיש כן כתבו הטור והרשב"א ושאר פוסקים:


סעיף בעריכה


(ה) צריך לפרוש כו'. היינו מדרבנן כן הסכמת רוב הפוסקים והאחרונים דוסתות דרבנן:


(ו) ולא משאר קריבות. משמע אפילו חיבוק ונשוק שרי כמו שפסק ב"י ממשמעות הפוסקים ודלא כת"ה וכ"נ דעת הרב בסעיף י' וכן פסק הב"ח אלא שמסיים מיהו נראה דהמחמיר באלה תע"ב:


(ז) אותו היום כו'. כתב הג"מ בשם אביאסף וכמה עונה יום או לילה ביומי ניסן ותשרי וחצי יום וחצי לילה ביומי תמוז וטבת עכ"ל וב"י דחה דבריו מאחר שהפוסקים לא הזכירוהו וגם לישנא דש"ס משמע דלא קפיד אלא על היום או על הלילה לא על השעות כו' והמעדני מלך דפ"ק דנדה והב"ח השיגו עליו דדברי האביאסף נכונים ומבוארים בש"ס פרק תינוקת (דף ס"ה ע"ב) עכ"ד וכן מצאתי בראב"ן סימן שי"ח כהאביאסף ומה שלא הזכירוהו הפוסקים אין ראיה דבסתם יום ובסתם לילה מיירי ואה"נ דבתקופת תמוז וטבת יש לחשוב שעות זמניות וכה"ג מצינו בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים כגון לענין ק"ש בא"ח ר"ס נ"ח ולענין חמץ בע"פ בא"ח סימן תמ"ג ס"א בהג"ה ולענין חישוב תקופות וכה"ג טובי ובא"ז כתב וז"ל פורש אדם מאשתו סמוך לווסתה כ"ד שעות אם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל אותו יום והלילה שלפניו וכן להיפך עכ"ל ועיין בראב"ן סימן שי"ח ובש"ס פרק האשה סוף דף ס"ג ודוק נ"ל דדעת ראב"ן דודאי אם יש לה וסת קבוע ביום כגון שיש לה וסת לראות לעולם בתחילתו או לעולם באמצעיתו או לעולם בסופו א"צ לפרוש אלא אותו היום ולא לפניו ובהכי איירי בש"ס ופוסקים אבל אם רגילה לראות ביום ואין לה שעה קבועה רק לפעמים בתחלתו ולפעמים באמצעיתו ולפעמים בסופו א"כ כל היום וסתה ודמי כאילו היה וסתה כל היום ודאי דאשה שוסתה כל היום צריכה לפרוש כל לילה שלפניו ובהכי מיירי הא"ז ובזה מיושב שפיר מה שהקשה הב"י דהא"ז הוא נגד הש"ס ולפעד"נ להוציא מן הש"ס כמ"ש ודו"ק גם הב"ח כתב שמשמע שהירא דבר ה' נוהג כהא"ז וגם בהגהת ש"ד סימן ז' הביא דברי הא"ז במסקנא וכ"כ בא"ו של מהרי"ל בשם מהרי"ל:


(ח) אבל לא בוסת התלוי בשינוי הגוף. לבד דא"צ לפרוש אלא זמן הוסת אם אינו בא לזמן ידוע כדלקמן סי' קפ"ט סכ"ד וכ"ה:


(ט) ואשה שמשנית כו'. ע"ל סימן קפ"ט ס"ק ל"ט מ"ש בזה:


סעיף געריכה


(י) שלא הגיעה לימי הנעורים. היינו י"ב שנים ויום א' כדלקמן סימן קפ"ט ס"ק ס"ג:


(יא) ולא הביאה כו'. וי"ו מחלקת היא כלומר או לא הביאה סימנים כ"כ הפרישה והב"ח וכן הוא לקמן סימן קפ"ט סכ"ז:


(יב) סמוך כו'. ע"ל ס"ק כ':


סעיף דעריכה


(יג) אינה אסורה אלא ביום. דכיון דוסתות מדרבנן ה"ל ספק דרבנן לקולא וא"צ לפרוש אלא ביום שהיה ודאי בימי נדתה. הרא"ש. ר"ל דאפילו ראתה קודם הנץ החמה מ"מ היום היה ודאי בימי נדתה משא"כ הלילה היה בספק וכן פירשו האחרונים ולפ"ז אם רגילה לראות בין השמשות ולא קים לן אי קודם או לאחר הלילה אינה אסורה אלא בלילה:


(יד) אלא ביום. והב"ח כתב דראוי להחמיר מכח ספק לאסור ביום ובלילה ולפמ"ש לעיל ס"ק ז' כ"ש הכא:


סעיף העריכה


(טו) אסורה בלילה כו'. דבתר תחלת הוסת אזלינן כ"כ הפוסקים ולפ"ז אם רגילה לראות מקודם הלילה עד הלילה אסורה כל היום ובלילה כשיעור הנמשך בו ולפמ"ש לעיל ס"ק ז' א"כ (בהנץ) [בקודם הנץ] החמה אסורה כאן כל הלילה וכל היום [שלפניו] וביום שאחריה כשיעור הנמשך בו ובקודם הלילה אסורה כל היום וכל הלילה שלפניו ובלילה שאחריו כשיעור הנמשך בו ודו"ק:


סעיף ועריכה


(טז) א"צ לפרוש כו'. ול"ד לסעיף ה' דצריכה לפרוש ביום כשיעור הנמשך בו דהתם רואה ראיה מרובה מסוף הנץ החמה עד תוך היום אבל כאן אינה ראיה אחת אלא הראיה שרואה בראשונה היא תחילת הוסת וכל מה שרואה אח"כ דמים יתירים הוא דאתוספו בה כ"כ הב"ח והפרישה כתב דדוקא לעיל דהמשך הוא דבר מועט סברא לומר דגם הוא מצטרף משא"כ כשהוא ב' או ג' ימים וכיוצא בזה כתב העט"ז ע"ש:


סעיף זעריכה


(יז) משהוכר עוברה כו'. בסימן קפ"ט יתבאר כמה זמן שיעור הכרת עובר:


(יח) כ"ד חדשים. עי' בא"ע סי' י"ג סי"א דאין חדש העיבור עולה למנין:


(יט) א"צ לפרוש כו'. מצאתי בהגהת מהרש"ל לטור וז"ל ונ"ל דמיירי) שלא קבעה וסת שלש פעמים בימי עיבורה או בימי מניקתה אלא שחושש לוסתה הראשונה ודו"ק עכ"ל וכ"כ בהגד"ר סעיף ט"ו וע"ל סימן קפ"ט סל"ג:


(כ) סמוך כו'. כתב הפרישה משמע דוקא סמוך אבל בזמן וסתה עצמו צריך לפרוש וכן לעיל ס"ק י"ב גבי קטנה ומיהו אין זה דיוק גמור כו' וכ"נ ממ"ש המחבר והעט"ז אפי' בתוך וסתה מותר בלא בדיקה וכ"מ מדברי הרא"ש ושאר פוסקים:


סעיף חעריכה


(כא) אבל לכתחלה כו'. ול"ד למעוברת ומניקה דבסמוך דאפילו לכתחלה א"צ בדיקה דמעוברות ומניקות חזינן דדמיהן מסולקים אבל היתה במחבא לא ברי לן כולי האי דתהא מסולקת דמים דהא חזינן כמה נשים אף על גב דהוו במחבא לא שינו את תפקידם. בית יוסף והאחרונים:


סעיף טעריכה


(כב) שאר נשים. דעלמא שאינן מעוברות ומיניקות או במחבא:


(כג) עד שתבדוק. כתב בית יוסף ממשמעות הפוסקים דאפילו איחרה זמן מה אחר הוסת כיון שבדקה ומצאה טהורה טהורה והב"ח פסק דיש להחמיר כמסקנת המרדכי בשם רא"מ וכסה"ת וכהגהת ש"ד בשם סמ"ק דדוקא בבדקה עצמה מיד לאחר וסתה תוך שיעור וסתה אבל לא בדקה תוך הזמן אף על פי שלאח"כ בדקה עצמה ומצאה טהורה טמאה דחזקה אורח בזמנו בא ונפל לארץ ע"כ ולקמן סי' ק"צ סנ"א נתבאר איזה שיעור וסתה ע"ש:


(כד) וכן הוא לקמן סימן קפ"ט. ס"ד וע"ש:


סעיף יעריכה


(כה) ומ"מ כו'. ובא"ח סימן רמ"ו סט"ז כתב הט"ו מדברי הרמב"ם דלא יבעול לא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך שקשה לו ועיין בלבוש שם ובתשובת הרב קל"ב סימן ב' ועיין בפרישה בא"ע סימן כ"ה ס"י ובב"ח שם סעיף ג':


(כו) המחמיר כו'. סמוך לוסתה ובעט"ז כ' ג"כ כדברי הרב ובא"ח סימן רמ"ו סט"ז כתב דבלילה קודם שיצא לדרך מצוה לבעול אפילו סמוך לוסתה כמ"ש בי"ד סימן קפ"ד ע"כ ודבריו סותרים זא"ז והעיקר כדברי הרב כאן:


(כז) דכל מיני קורבה. אפילו חיבוק ונישוק ואע"ג דכתבתי לעיל ס"ק ו' בשם הב"ח דהמחמיר בחיבוק ונישוק תבא עליו ברכה נראה דהכא אין להחמיר כלל כיון די"א דאפי' בתשמיש חיוב ומצוה איכא:


(כח) תוך עונה א'. דהיינו יום או לילה כדאיתא בש"ס ונ"י שם והיינו י"ב שעות כדלעיל ס"ק ז' ודו"ק:


(כט) צריך להמתין. מיהו אם הולך לדבר מצוה א"צ להמתין כדאיתא בנ"י שם וכ"כ העט"ז ופשוט הוא ואף לדבר הרשות אם הולך לצורך גדול נראה דאין צריך להמתין משום דהנ"י מפרש כן הש"ס דס"פ הבא על יבמתו ואין פירושו מחוור וגם כל הפוסקים לא פירשו כן:


סעיף יאעריכה


(ל) והגיע שעת וסתה. אבל קודם שעת וסתה וכן באין לה וסת קודם ל' א"צ שישאלנה:


(לא) וא"צ כו'. בין אם היא ערה או ישנה בין קטנה בין גדולה טור מהש"ס וכתבו התוספות דלא לגמרי ישנה אלא אינה ערה כ"כ שיודעת להשיב שהיא טהורה אבל בישנה לגמרי נהי דליכא איסור נדה מ"מ אסור לבא על הישנה כדאיתא בנדרים והביאו האחרונים:


סעיף יבעריכה


(לב) מוסתות הגוף כו' וכיוצא בה. דברים אלו הם ע"פ מ"ש בב"י אבל באמת דבריו צל"ע דודאי אם יש לה וסת לימים ולוסת מוסתות הגוף חוששת לעולם לוסתה ולא שייך לומר אימור לא ראתה ואין צריך לחוש לעונה בינונית כיון דיש לה וסת והכי משמע לקמן סימן קפ"ט ס"ס י"ט וכ"מ בדרישה סימן קפ"ט סעיף כ"ט דביש לה וסת לימים ולוסתות הגוף שוב אינה חוששת כלל רק לוסתה ע"ש וכ"ש לפי מה שכתב שם בס"ק ל' דעונה בינונית היינו מחדש לחדש א"כ הא כתבו שם הט"ו להדיא דביש לה וסת לימים ולוסת הגוף אין צריך לחוש שוב לוסת החדש והכי משמע פשט דברי הפוסקים בסימן קפ"ט דביש לה וסת הגוף לימים ידועים דינה ממש כיש לה וסת לימים בלא וסת הגוף כן משמע ברשב"א וטור גופיה שלא כתבו דין זה אלא גבי קפיצה וז"ל דכיון דוסתה תלוי במעשה ואימור לא קפצה ולא ראתה מחמת קפיצה א"כ אני חושש שמא בא האורח בעונה בינונית כו' עכ"ל אלמא דוקא גבי קפיצה כיון דהוא תלוי במעשה דידה דאי בעית קפצה ואי בעית לא קפצה אמרינן הכי אבל לא בוסתות הגוף וכן משמע בת"ה ובטור סימן קפ"ט שכתבו מתחלה וסת הקפיצות ואח"כ וסתות הגוף ואחר כך כתבו חומרא בוסת הקפיצות מבשאר וסתות שוסת הקפיצות בין שהוא קרוב יותר מעונה בינונית בין שהוא רחוק יותר חוששת לעולם לעונה בינונית כו' אלמא דוקא בוסת הקפיצות אמרינן הכי ולא בוסתות הגוף ועוד מדכתב הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י וכן אם וסת הקפיצות מובלע בתוך ימי העונה ולא קפצה ולא ראתה הרי זה חוששת ליום העונה עכ"ל משמע להדיא אם קפצה וראתה אין חוששת ליום העונה כיון דכבר ראתה וכן כתב הב"ח להדיא בסימן קפ"ט סל"ה והוא פשוט ואם כן כשיש לה וסת לוסתות הגוף ולימים נמי כיון דיש לה וסת ודאי ראתה אמאי תיחוש לעונה בינונית וכן מוכח מדברי הרמב"ן שבהגהת מיי' פ"ד מהל' א"ב וז"ל אשה שיש לה וסת ה"ז מחשב ימי וסתה אם הגיע שעתה הרי היא בחזקת טמאה היה לה וסת הגוף ולא וסת יום קבוע הרי היא טהורה עד העונה כמי שאין לה וסת ע"כ משמע הא אם היה לה וסת הגוף ליום קבוע דינה כיש לה וסת לימים לחוד והב"י כתב וז"ל ומשמע דה"ק (הרמב"ן) אם היה לה וסת הגוף כגון קפיצה וכיוצא בזה אע"פ שהוא ביום ידוע הואיל ואין לה וסת יום קבוע שלא יהא עמו וסת הגוף כלל הרי היא טהורה עד העונה בינונית וכדברי הרשב"א ואע"פ שהרשב"א לא כתב כן אלא גבי קפיצה והרמב"ן כתב כן גבי וסת הגוף וכל א' מוסתות הגוף בכלל נראה דהרשב"א קפיצה דנקיט לאו דוקא אלא חד מוסת הגוף נקיט וה"ה לאיזה משאר וסתות הגוף עכ"ל וקשה דא"כ לאיזה צורך כתב הרמב"ן ואין לה וסת יום קבוע פשיטא דביש לה וסת יום קבוע לימים לחוד דא"צ לחוש לעונה בינונית ומה ענינו לכאן אטו עד השתא לא ידעינן להא ועוד דביש לה וסת לימים לחוד הא כתבו ברישא אשה שיש לה וסת ע"ז מחשב כו' ועוד דברישא נקיט לישנא דהיה לה וסת וכאן נקיט ולא וסת יום קבוע משמע דאוסת הגוף קאי דאינו ליום קבוע ועוד היכן נזכר בדברי הרמב"ן קפיצה ועוד הרשב"א דוקא קפיצה נקט וכמ"ש לעיל ואולי גם הב"י מודה דבוסתות הגוף אם קבעה לימים דינו כקבעה לימים לחוד ולא מיירי אלא בוסתות הגוף דבאין ע"י מעשה דידה דומיא דקפיצה וכדנקט כיון שהוסת תלוי במעשה אימור לא קפצה ולא ראתה כו' אבל לא בשאר וסתות הגוף כגון פיהוק ועיטוש ודכותייהו ודוחק דפשט דבריו משמע דבכל וסתות הגוף איירי ועוד לא מצינו בש"ס ופוסקים שום וסת הגוף על ידי מעשה רק קפיצה וגם בלשון הפוסקים וט"ו וסת הגוף הוא פיהוק ועיטוש ודכוותייהו כדלקמן סימן קפ"ט ע"ש:


(לג) אימור לא קפצה כו'. וא"צ שישאלנה אפילו לא שהתה שיעור שתספור ותטבול:


(לד) אבל חוששת כו'. ואסור לבא עליה אחר העונה בינונית עד שישאלנה או ששהתה שיעור שתוכל לספור ולטבול: