ש"ך על יורה דעה פט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) אפילו של חיה ועוף. כלומר שהם מדרבנן וכמ"ש בסימן פ"ז:
(ב) עד שישהה כו'. ז"ל הטור ובתוך השש שעות אפי' אין בשר בין השינים אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפ"ז הטעם אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק א"צ להמתין דכיון שלא אכלו אינו מוצא טעם והרמב"ם נתן טעם לשהייה משום בשר שבין השינים והלועס לתינוק צריך להמתין וטוב לאחוז כחומרי שני הטעמים עכ"ל ונתבארו דברי המחבר והעט"ז כתב בתוך הזמן אפילו אין בשר בין השינים אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומוציא טעם עד זמן ארוך ולפיכך אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק צריך להמתין אע"ג שלא אכלו מ"מ טעם הבשר נשאר לו בפיו ומשך לו טעם שומן כאלו אכל עכ"ל ודבריו תמוהין:
(ג) ומסירו. כתב הר"ן) דא"צ שהייה ו' שעות מאותו זמן שמסירו אלא מאכילה וכתוב בת"ח כלל ע"ו דין א' דה"ה לענין המנהג בהמתנת שעה:
(ד) צריך להדיח פיו. והר"ן כתב שצריך קנוח הפה ולא הזכיר הדחת הפה וכן העתיק בב"י בא"ח שם ובת"ח והיינו דאזיל לטעמיה דס"ל בעלמא דלא בעינן הדחת הפה אבל לדידן דבעינן הדחת הפה וכמ"ש הט"ו בסעיף ב' ה"ה הכא ולזה כתב הרב צריך להדיח פיו ופשיטא דבעי נמי קנוח אלא שקיצר בלשון. נ"ל:
(ה) וי"א כו'. טעם פלוגתתן דאיתא בש"ס פכ"ה דאחר בשר אסור לאכול גבינה עד סעודה אחרת ודעת סברא הראשונה דהיינו מכדי זמן סעודת הבקר עד סעודת הערב שהוא ו' שעות וסברת הי"א דמיד כשסילק ובירך מיקרי סעודה אחרת וכ' מהרש"ל שם דלכ"ע אם לא סילק ובירך אפי' כל היום כולו אסור דהא בעינן סעודה אחרת והרבה בני אדם מקילין בזה וטעות הוא בידם עכ"ל ומ"ש הרב בהג"ה אבל בלא ברכת המזון לא מהני המתנת שעה הוא לאו דוקא דאה"נ דכל היום כולו אסור עד שסילק ובירך:
(ו) ובירך ברכת המזון. נראה דאם אכל בשר בלא סעודה צריך לברך ברכה אחרונה מקודם ובלאו הכי לא הוה סילוק:
(ז) צריך לנקרו ולהסירו. וכבר נתבאר בס"ק ד' דצריך הדחה וקינוח הפה אבל ודאי אם לא מצא בשר בין שיניו דהמנהג בהמתנת שעה סגי אפי' בלא קינוח והדחה וכ"כ באו"ה שם ד"ד ומביאו בת"ח לפסק הלכה וכ"נ ומ"ש הרב די"א מיד אם סילק ובירך מותר ע"י קינוח והדחה משמע דקינוח והדחה מיהא בעי היינו אם בא לאכול מיד אחר שסילק ובירך ודברי הל"ח (דף רי"ח ע"א) אינם מובנים לי בזה:
(ח) וכן נכון לעשות. וכ"כ מהרש"ל דכן ראוי לעשות לכל מי שיש בו ריח תורה ע"ש:
סעיף ב
עריכה(ט) ובלבד שיעיין ידיו. וכתב רי"ו דה"ה בלילה אם יש לו נר יפה א"צ נטילה ומביאו ב"י בא"ח שם ונראה דדוקא נקט נר יפה אבל בסתם נר צריך נטילה כדמשמע בש"ס ופוסקים ומהרש"ל שם סי' י' פי' יותר נר יפה כעין אבוקה מיהו הטור כתב בשם הר"ף שיש לרחצם אף ביום לפי שלפעמים הגבינה שמינה ונדבקת בלחלוחית הידים ולאו אדעתיה וכן דעת האחרונים וכ"כ העט"ז דכן נוהגין:
(י) צריך לרחצם. וכתב ב"י בא"ח סימן קע"ג וז"ל כתוב בספר א"ח בשם הראב"ד דכל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעים שבין גבינה לתבשיל בין להקל בין להחמיר חוץ משפשוף בגופו או בכותל או בהיסח הדעת שפוסלים באמצעים ואינם פוסלים באחרונים מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכות שימור וחוץ מניגוב הידים שאף האמצעים צריכין ניגוב כראשונים וחוץ משאר משקים שאינם כשרים לאמצעים מפני שהן שמנים וצחים ואינם מנקין את השומן ואת המאכל עכ"ל וכ"כ בת"ח שם אבל מהרש"ל שם חלק וכתב מאחר שכל המשקים כשרים למים אחרונים לנקות הזוהמא כ"ש שמנקין ומעבירין לחלוחית המאכל עכ"ל. ואין כדאי בסברא זו לדחות דברי הראב"ד והנמשכים אליו ובפרט להקל בדבר שאין בו טורח כלל. ודין מים אחרונים עיין בא"ח סימן קפ"א:
(יא) וצריך לקנח פיו ולהדיחו. וכתבו הגה"מ בשם מהר"מ שא"צ לדקדק בקנוח פה והדחה אלא איזה מהם שירצה יקדים ע"כ ומביאו ב"י שם:
(יב) חוץ מקימחא כ"כ הטור ומשמע דבכל קימחא לא הוי קינוח וכן משמע באשיר"י וכל הפוסקים ותימא על מ"ש בטא"ח חוץ מקימחא דשערי ועוד דבש"ס ר"פ כ"ה (דף ק"ה ע"א) משמע להדיא דבכל קימחא אסור ע"ש והדבר פשוט שט"ס הוא בטור שם ובלבוש שם לא הרגיש בזה וכתב כלשון הטור שם:
(יג) ואח"כ ידיח פיו. לאו דוקא דה"ה אם מקדים ההדחה וכמ"ש בס"ק י"א וכ"כ הב"י עצמו בא"ח שם על לשון הטור שהוא כלשון המחבר:
(יד) בבשר בהמה והיה. ואף על גב דחיה מדרבנן כיון שבשרה דומה לשל בהמה החמירו בה:
(טו) שכל שהגבינה קשה. ומן הסתם אם היא ישנה ו' חדשים חשיבה קשה והכי איתא בת"ח שם די"ב:
(טז) אין אוכלין כו'. וכתוב בספר מצרף לחכמה דף כ"ז ע"א דלפי מה שנתבאר בסעיף ח' דאחר אכילת בשר נוהגין להמתין שעה א' א"כ אפשר דגם הזוהר מודה שלא אסר רק בסעודה חדא ובשעתא חדא ודוק עכ"ל ולישנא דהזוהר פרשת משפטי' הכי משמע ע"ש:
(יז) מיהו טוב להחמיר. ומהרש"ל שם קרא תגר על המחמירים שהוא כמו מינות ואמר דוקא מהר"מ שבא מכשול לידו פעם א' החמיר אבל מי שלא בא לידו תקלה לא יכול להחמיר ע"ש שאין דבריו מוכרחים ואדרבה בדברי מהר"מ שם משמע איפכא ע"ש ודוק:
סעיף ג
עריכה(יח) ושומן של בשר וכו'. ואפילו שומן של עוף דינו כשומן ממש כ"כ בת"ח שם ד"ד בשם המרדכי והגהת ש"ד וכ"פ בסימני ת"ח שם:
(יט) מיהו אם אין בשר כו' מותר. לקמן ריש סי' צ"ה יתבאר דאפי' לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ"ט בר נ"ט ונראה דהא דאשמועינן הכא דמותר לאכול גבינה אחר כך היינו אפילו נתבשל בקדרה שלא הודחה יפה דהוי קצת ממשות של איסור דבכה"ג אסור לאכלו עם גבינה כמבואר לשם ושרי הכא:
(כ) מיהו יש ליטול ידיו ביניהם. אף ביום לכ"ע דיותר נדבק בידים מגבינה עצמה כן הסכימו הפוסקים כמ"ש בת"ח שם דין ג':
(כא) שמש המשמש כו'. כ"כ גם הב"י בשם רש"י פ' כ"ה (דף ק"ז ע"ב) ובאמת לא דקדקו כלל דרש"י לא איירי התם אלא לענין נ"י הראשונים לאכילה והוא פשוט בש"ס שם ומוסכם מכל הפוסקים כמו שנתבאר בא"ח סימן קס"ג שאין המאכיל צריך נ"י אע"פ שנוגע אבל מים אמצעים בין תבשיל לגבינה או איפכא דטעמא הוא דנדבק בידים פשיטא דאין חילוק בין אוכל לנוגע ולא לישתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי:
סעיף ד
עריכה(כב) מיהו ע"י נעיצה בקרקע קשה שרי. משמע דאם נעצו בקרקע קשה מותר לכתחלה לחתוך בו פת לאכול עם גבינה וכן משמע מדברי הא"ח והכל בו שם וכ"כ בת"ח שם ד"ז להדיא ומהרש"ל פ' כ"ה סימן ח' אוסר לחתוך בו פת לאכול עם גבינה אף אם נעצו דלא התירו נעיצה אלא אם אירע במקרה שחתכו בסכין בשר או איפכא שצריך נעיצה להכשירו מן האיסור משא"כ בכה"ג עכ"ד וקשה דהא קי"ל דאם חתך לפת בסכין של בשר שנתבטל טעמו בלפת שמותר לחתוך בו אפילו צנון לאוכלו בכותח כדלקמן ס"ס צ"ו וכמ"ש מהרש"ל עצמו שם סימן ס"א וכ"ש שאר דברים שאינם חריפים והא ודאי דנעיצה עדיף טפי מחתיכת לפת וע"ק שהרי בש"ס סוף עבודת כוכבים ובכל הפוסקים איתא להדיא דאפילו בסכין של עובד כוכבים מותר לאכול צונן לכתחלה ע"י נעיצה ולקמן ס"ס קכ"א מבואר דאפילו לחתוך בו דבר חריף סגי בהכי מיהו י"ל בזה דכיון דהסכין הוא של עובד כוכבים שנאסר כבר א"כ הנעיצה מיחשב להכשירו מן האיסור וכל זה מדינא אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם ב' סכינים וכמ"ש הרב בהג"ה ובשעת הדחק שאין לו סכין אחר מוקמינן לה אדינא ועמ"ש הב"ח בזה ולפעד"נ כמ"ש: