ש"ך על יורה דעה פב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף ב
עריכה(א) עוף זה התיר לי רבי הצייד. אבל אינו נאמן לומר עוף זה התיר לי ר' חכם הכי איתא בש"ס פא"ט סוף דף ס"ג וכתב מהרש"ל שם סי' קט"ו ומ"מ אם ת"ח מעיד על עוף שמקובל הוא שטהור נאמן ובפרט האידנא שאין לנו צייד אלא מסורת ע"כ:
(ב) והוא שיוחזק אותו צייד. כלומר אותו רבו צייד:
(ג) שהוא דורס ואוכל. פי' שנועץ צפרניו בבעלי חיים ודורסן וכעין דרוסת הנץ ושאר עופות לעיל סימן נ"ז כ"כ הר"ן והרב המגיד בשם הרמב"ם ונראה שם שכן דעתם וכ"כ הרא"ה בספר בדק הבית דף ס"א ע"ב גם הרשב"א במשמרת הבית שם לא השיג עליו בזה וכ"נ מסקנת ב"י וכ"נ דעתו כאן שלא כתב שום פי' אלא ודאי משום שסמך עצמו אסתם דריסה שהוזכרה למעל' סימן נ"ז וכ"פ מהרש"ל שם סי' קי"ד ופירוש דורס ואוכל אינו אוכל ממש אלא דורס כדי לאכול אפילו אינו אוכל מחיים ודלא כהעט"ז שפסק כר"ת וסייעתו שדורס ואוכל היינו שדורס העוף ואוכלו מחיים:
(ד) יש ג' סימני טהרה כו'. כלומר שיש בש"ס ופוסקים ג' סימני טהרה ומדינא שרי בג' סימני' הללו אפילו אינו ידוע אם דורס אם לאו וכן אפי' בסי' א' כשידוע שאינו דורס ולדעת קצת פוסקים צריך שיהא אותו הסימן שקורקבנו נקלף כמבואר כ"ז בדברי הפוסקים והמחבר קיצר בדבר ולא בא אלא לומר שיש ג' סימני טהרה ואפ"ה אנו נוהגים לאסור אף שאינו דורס מ"מ איכא למיחש שמא ידרוס פעם אחרת אא"כ חרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז ויש לו עוד ג' סימני טהרה אז סמכינן דלא דריס וטהור ודו"ק:
(ה) אצבע יתירה. פרש"י אצבע שאחורי האצבעות והר"ן פירש האצבע שלפניו גדולה ויתירה מחברותיה קרוי אצבע יתירה:
(ו) אא"כ יש להם מסורת. ונראה דאם יש להם מסורת שוב א"צ לבדוק אחר שום סי' מיהו ודאי אי אשתכח דדריס או שחולק את רגליו אין לסמוך על המסורת וקבלה בטעות הוא וכ"כ מהרש"ל שם סי' קט"ו וכ"כ העט"ז אבל אם אינו ידוע אם דורס נראה דאפי' ידוע שאין לו סי' מהג' סימנים דהיינו שידוע שאין לו זפק ולא אצבע יתירה ולא קורקבנו נקלף מותר במסורת דהא יכול להיות שהוא טהור רק שצריך להכיר כל הכ"ד עופות וכיון שיש מסורת ודאי מתחלה הכירו שאינו מהכ"ד עופות והלכך נהי דמחמרינן דאף ג' סימנים לא מהני היינו משום דשמא ידרוס לאחר מיכן אבל מ"מ ודאי במסורת מותר כל כמה דלא חזינן דדרס ודין זה אמת לכל השיטות אפילו לשיטת רש"י דהא לכל השיטות אם אינו ידוע אם דורס אע"פ שאין לו סי' כלל בגופו יכול להיות שהוא טהור אם מכיר הכ"ד עופות וכיון שיש מסורת הוי כמכיר והיינו דכתבו מהרש"ל והעט"ז דוקא דאם חזינן דדרס לא מהני מסורת ודו"ק היטב וע' בס"ק ט':
סעיף ג
עריכה(ז) וכף רגלו רחבה. משמע דתרווייהו בעי חרטומו רחב וכף רגלו רחב וכן נראה מסקנתו בב"י וכן הסכימו האחרונים:
(ח) אם יש לו ג' סימנים בגופו. ומהרש"ל שם פסק דלעולם מהני ג' סימנים לחוד דאז ידוע שאינו דורס וא"צ לחזור שוב אחר שום סי' אפילו האידנא רק שידקדקו היטב בהג' סימנים דהיינו שיהיה לו זפק כצורת שאר זפקים ולא יהא משונה בתוארו אבל אין לדקדק בקטנותו דמ"מ זפק הוי ואז אפי' ראינו שדורס אינו כלום דאמרי' שינוי הוא עכ"ד ולפע"ד אין להקל כ"כ:
(ט) ואין לאכול שום עוף אלא כמסורת כו'. פירוש ואז מותר אפילו בלא בדיקה כלל וכן מפורש באו"ה שם עוד כ' באו"ה שם דאף במסורת בעי ג' סימנים והוא תמוה בעיני כדכתבתי בס"ק ו' דבמסורת אפילו אין בו שום סימן מותר כל כמה דלא חזינן דדרס ונראה שמטעם זה השמיט הר"ב זה שכתב האו"ה:
סעיף ד
עריכה(י) יכול לאכלו במקום שהלך שם. ואע"ג דקי"ל נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם כדאיתא בא"ח סי' תס"ד שאני הכא שהרי מה שאין אוכלין אותו אינו בשביל שהם אומרים שהוא אסור אלא בשביל חסרון קבלה שלא קבלו בו היתר מאבותיהם לכן ראוי לסמוך על קבלתם ולאכלו בכל המקומות כל זמן שאין יכולין לברר איסור כ"כ הרא"ש:
סעיף ה
עריכה(יא) יש מי שאוסר ויש מי שמתיר כו'. לא מצאתי מחלוקת בזה בפירוש רק שאחר שהביא בב"י דברי הרא"ש שהבאתי בס"ק שלפני זה כתב וז"ל והרשב"א כתב בת"ה וז"ל היו נאכלין במקצת מקומות ובמקצת מקומות אין נאכלין יראה לי שאומרים על המקצת מקומות שפשט בהן היתר שאלמלא קבלו כן מהאבות הראשונים הבקיאים בהם לא היו נוהגים היתר ואפשר דלאותן שנהגו בהם איסור אוסרים שאני אומר מותרים הם אלא שנהגו איסור מפני עופות טמאים הדומים לאלו הנמצאים בקצת מקומות עכ"ל. ודעת המחבר שהרשב"א חולק על הרא"ש ולפעד"נ דאין מחלוקת ביניהם דהרא"ש איירי במקומות שלא קבלו בו היתר אבל מ"מ לא נהגו בו איסור וכדדייק לישנא והרשב"א איירי להדיא במקומות שנוהגים בו איסור וכן נראה להדיא דעת מהרש"ל שם סימן קט"ו וכ"נ דעת הדרישה ע"ש ומ"מ מה שנראה מדברי המחבר דאפי' לסברת היש מי שאוסר היוצא ממקום שנוהגים היתר למקום שנוהגין איסור בודאי מותר לאכול אפי' אין דעתו לחזור הוא אמת וכ"נ דעת מהרש"ל והדרישה להדיא דלא כהעט"ז שאוסר בזה לסברת היש מי שאוסר מפני שגם בו יש לחוש שיטעה דליתא דאטו אנן יודעים בודאי טעם האוסרים אלא דחיישינן שמא נהגו איסור מימי קדם שהיו עופות טמאים דומים לאלו ואפשר לומר נמי שלא קבלו בו היתר לכך נהגו איסור לכך כתב הרשב"א ואפשר כו' שאני אומר כו' והלכך נהי דאין להתיר להן לשנות מנהגן מכל מקום אין לאסור מטעם זה לאותו שהוא ממקום שנוהגים בו היתר ומקובל בהיתר וכן מי שהוא ממקום שנוהגים בו איסור בודאי והלך למקום שנהגו בו היתר מותר לו לאכול אפי' דעתו לחזור מטעמא דפרישת אפי' לסברת היש מי שאוסר וגם העט"ז כתב כן אלא שכתב הטעם שאם נאסור לו הוי גזירה לגזירה עכ"ל ואין זה נכון דהא קי"ל ההולך ממקום שאין עושין מלאכה בע"פ קודם חצות למקום שעושין שנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וכדאיתא בא"ח סי' תס"ד אע"ג דבמקום שאין עושין נמי ליכא אלא משום גזירה בעלמא כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ותיקון מצה וכדפרש"י ר"פ מקום שנהגו אלא ודאי כיון שכבר נהגו לאסור אין כאן גזרה לגזירה אלא הטעם כדפי'. ועיין בתשובת מהרי"ל סי' ק' ועיין בס"ס קט"ו ובמה שכתבתי שם ובס"ס רי"ד: