ש"ך על יורה דעה לג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) ניטל הלחי התחתון כשרה. היינו בענין דליכא משום עיקור סימנים וכדלעיל סימן כ"ד סט"ו וט"ז:
(ב) ע"י המראה והלעטה. עיין בטור א"ח סימן שכ"ו:
סעיף ב
עריכה(ג) להרמב"ם טריפה. ונתן טעם לדבר שהלחי העליון נברא בבעלי חיים לכסות פי הקנה שלא תכנס בו נשימת הרוח הקר פתאום לריאה ויקרר אותה וימות פתאום החי אם יכנס לריאה:
סעיף ג
עריכה(ד) וושט כו'. ז"ל הרמב"ם פ"ג מה"ש די"ט אם נשברה מפרקת ורוב בשר עמה או שנקרעת מגבה כדג או שנפסק רוב הקנה או שניקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה הרי זה נבילה מחיים ע"כ לשונו. ומשמע בהדי' מדבריו דנקיבת הושט הוי נבלה מחיים אפי' קודם שנשחטה וכן משמע דעת המחבר אכן צריך עיון דבפ' השוחט (דף ל"ב ע"ב) פריך אהא דמשני רבא דמתני' דאלו טרפות אלו אסורות קתני ויש מהן נבילות (כלומר נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ברובו נבילה) ויש מהן טריפות וליחשוב נמי דחזקיה דעשאה גיסטרא נבלה ומשני כי קתני נבלה דלא מטמא מחיים דמטמא מחיים לא קתני אלמא דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת לא הוה נבלה מחיים אלא דאם שחטה אע"ג דשחט במקום שחיטה נפסלה בשחיטה קרינן בהו ואע"ג דמשמע התם דשנויא דרבא לא קיימא במסקנא מ"מ משמע התם דהאי דינא דהוי סתמא דש"ס דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת לא הוה נבלה מחיים קושטא הוא וכן משמע מפרש"י לשם וכן משמע בסמ"ג שכתב דנקובת הושט טרפה וע"כ מיירי מחיים דלא הוי אלא טרפה בלחוד אע"ג דדעת הרשב"א בת"ה הארוך דף כ"ז ע"ב וג' דפסוקת הגרגרת ברובא לא הוי אפילו טריפה מחיים לרבא דבריו צל"ע וע"ל סי' ל"ד ס"ק ג':
(ה) או תורבץ הושט כו' נבלה. תימה דלא אשכחן בשום מקום דנקיבת תורבץ הושט נבלה אלא בש"ס ופוסקים משמע דטריפה בלחוד הוא דהוי וכן משמע מהרמב"ם שהבאתי בס"ק שלפני זה וכן כשמנה הע' טריפות בפ"י לא מנה מה דהוי נבלה ומנה נקיבת תורבץ הושט מכלל דלאו נבלה הוי וגם המחבר עצמו תמה בכ"מ על הרמב"ם שכתב בפ"ג בשחט בתורבץ הושט נבלה דהלא תורבץ הושט שניקב טרפה הוא ולא נבלה אף שכתבתי בסי' כ' ס"ק ה' דלא דק בזה דודאי אע"ג שנקיבת תורבץ הושט לא הוי אלא טרפה מ"מ כיון דשחט בתורבץ נפסלה בשחיטה ואין לך נבלה גדולה מזה מ"מ מבואר שדעתו דנקיבת תורבץ הושט לא הוי אלא טרפה וכאן כתב דהוי נבלה ואע"ג דדרך הט"ו בכמה מקומות לכתוב טריפה במאי דהוי נבילה היינו משום דנבלה עכ"פ טרפה הוי אבל טרפה ודאי נבלה לא הוי ומכ"ש שהמחבר עצמו בכ"מ דקדק בזה גם יש כמה נפקותות בין טריפה לנבילה אף בזמן הזה וצ"ע:
סעיף ד
עריכה(ו) ואפי' נקבו זה שלא כנגד זה. ול"ד לקרקבן לקמן סי' מ"ט דניקב זה שלא כנגד זה כשר דהקרקבן מינח נייח וכדקאי קאי אבל ושט כיון דאוכלין ומשקין תדיר שם וגם היא מנשמת פעמים שהנקבים מתכוונים זה כנגד זה והוי כניקב ממש. ש"ס:
(ז) וכל זה לא מיירי כו' אפילו לא ניקב רק הפנימי כו'. פי' אמ"ש בסמוך דניקב א' מהן כשרה דמשמע איזו מהן שניקב בין פנימי בין חיצון כשרה עלה קאי הר"ב וקאמר דהיינו דוקא דניקב ע"י חולי אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ או מחט אפי' לא ניקב רק הפנימי לחוד טריפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ אבל כשניקב רק החיצון משכחת לה שפיר דכשר ע"י בדיקה מבפנים וכדלקמן סעיף ז' וזה שאמר הר"ב דחיישינן שמא ניקב וושט אין לו בדיקה מבחוץ משמע הא מבפנים יש לו בדיקה וכן מוכח מתוס' והרא"ש שמהם הוציא הר"ב דין זה ע"ש וכן משמע בד"מ וכ"כ בעט"ז והב"ח הבין שמ"ש הר"ב אפי' לא ניקב רק הפנימי טרפה ר"ל דאצ"ל ניקב רק החיצון טרפה ולכן נכנס בדוחקים ליישב דעת הר"ב בזה והדבר פשוט כמ"ש ואין להאריך ואין להקשות לפ"ז דהרי בסימן זה וכן בסוף סעיף ח' וכן בסי' ל"ד סוף סעי' ט' כתב הר"ב דאם נעשה מחמת קוץ או מחט לדידן דלא בקיאינן בבדיקת הושט טרפה בכל ענין ולא מהני בדיקה מבפנים י"ל דדוקא כשניקב ע"י מחט או קוץ במקום שאינו ידוע הוא דא"א בקיאין בבדיקה אף מבפנים ובהכי מיירי בס"ס כ"ג ובסוף סי' ח' וכן בסי' ל"ד ס"ט אבל אם תחב קוץ או מחט בושט מבחוץ במקום ידוע מהני בדיקת הושט מצד פנים דלא גרע מבית הכוסות שניקב מצד פנים במחט כשרה כדלקמן סי' מ"ח והיכא דנמצא מחט בחלל הגוף טרפה דחיישינן שמא ניקבו א' מהאברים שנקובתן במשהו ואין להן בדיקה וכדלקמן בסימן נ"א אלא ודאי כיון שהנקב בבית הכוסות הוא במקום ידוע יש לו בדיקה והכי נמי בושט והשתא א"ש הא דכתב המחבר בסעיף ז' דלענין נקב נמי אין לושט בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ובסימן נ"א כתב דמחט שנמצא בחלל הגוף חיישינן שמא ניקב א' מהמקומות שנקובתן במשהו וטרפה ולא מהני בדיקה וכאן כתב דאפילו בנקב משהו יש בדיקה לושט מבפנים אלא ודאי כאן מיירי שהנקב במקום ידוע (ובס"ק י"ד יתבאר דהיכא דצואר מלוכלך בדם מיחשב להמחבר מקום ידוע ולהר"ב מקום שאינו ידוע ע"ש) וכ"פ הב"ח דכשהנקב במקום ידוע מהני לושט בדיקה מבפנים אפילו לדידן יש להקל אלא היכא שהצואר מלוכלך לא חשיב מקום ידוע:
(ח) אבל אם יש לחוש כו'. ר"ל ל"מ היכא דידוע שניקב ע"י קוץ אלא אפילו רק יש לחוש שניקב ע"י קוץ ערפה וכן משמע בפוסקים דבעינן שיהא ניכר שבא ע"י חולי הא לאו הכי מסתמא בא ע"י קוץ:
סעיף ה
עריכה(ט) ואם נתחלפו כו'. כתב מהרש"ל הא דהרא"ש אוסר בשניהם אדומים או שניהם לבנים פי' בכולו אדום או בכולו לבן אבל במקצת לית לן בה ואם נתחלפו ברובה צ"ע ע"כ ומל' הרא"ש שכתב אבל כאן דכולו לקוי אין מתקיים ע"י השני ודאי משמע דוקא כולו אבל לא מקצתו מיהו ברובו ה"ל ככולו כמו בכל התורה. ב"ח:
(י) וכ"ש אם יש לו ב' ושטים או ב' קנים כו'. הטעם מפורש בתשובת הרא"ש דכל יתר כנטול דמי וה"ל כאילו נטלו ב' הוושטים או הקנים וכמ"ש הט"ו בס"ס מ"א דאם נמצאו ב' כבדים דטריפה מה"ט וע"ש:
סעיף ו
עריכה(יא) אם עוף הוא כו'. שהכשרו בסימן אחד ואע"ג דלכתחלה צריך לשחוט ב' סימנים אף בעוף וכדלעיל סי' כ"א הכא כיון שאין לו היתר אלא בסימן אחד כדיעבד דמי כ"כ הפוסקים:
(יב) ולדידן דאין אנו בקיאין. בבדיקת דרוסה לעולם וכמו שיתבאר בסי' נ"ז ועמ"ש שם:
סעיף ח
עריכה(יג) אין חוששין לספק דרוסה כו'. עיין בסי' נ"ז סי"ג ובמש"כ שם:
(יד) אבל חוששין לספק נקובה כו'. משמע דעת המחבר דאפילו הנקב במקום שאין ידוע יש לו בדיקה מבפנים ול"ד למ"ש בסי' נ"א דמחט שנמצא בחלל הגוף טרפה דחיישי' שמא ניקבו אחד מהאברים שנקובתן במשהו ואין להם בדיקה דהתם לא ידעינן כלל היכן ניקבו ונקב משהו לא מינכר אבל הכא עכ"פ ידעינן שכנגד מקום המלוכלך ניקב ויש לבדוק נגד מקום המלוכלך ודעת הר"ב דאפילו בכה"ג אין בדיקה לנקב משהו אבל כשתחב קוץ או מחט בושט במקום ידוע גם להר"ב כשר וכמ"ש בס"ק ז' אלא דזה מקרי אינו ידוע כיון שצריך לבדוק כנגד כל אורך ורוחב מקום המלוכלך:
(טו) לבדוק מקום המלוכלך. פי' מבפנים כנגד מקום המלוכלך דאלו מבחוץ הא נתבאר בסעיף ז' דגם לענין נקב אין לושט בדיקה מבחוץ והמחבר אזיל לטעמיה שהביא בב"י הגהת אשר"י בשם א"ז דהאידנא אין אנו בקיאין בבדיקה וכל עוף דאתי לקמן ומלוכלך צוארו בדם אני אוסרו ע"כ וכתב עלה ונ"ל דהיינו לדעת בה"ג אבל לדעת רש"י שיתבאר בסימן נ"ז (פי' דדרוסה אית לה בדיקה אפילו בזמן הזה) האידנא נמי אית לה בדיקה עכ"ל ובסימן נ"ז סוף ס"ח פסק כרש"י וכמ"ש כאן בסתם בס"ו ולכן כתב ג"כ כאן בסתם דבודק מקום המלוכלך ואע"ג דרש"י והמחבר ס"ל דנקב אין לו בדיקה בושט היינו מבחוץ שהוא אדום אבל מבפנים פשיטא דס"ל דמהני בדיקה וזה פשוט אלא שבדרישה ס"א אגב חורפיה לא עיין שפיר בזה ע"ש והר"ב נמי אזיל לטעמיה שכתב בסימן נ"ז וכאן דא"א בקיאין בבדיקת דרוסה ולכן כתב כאן כדברי הג"א בשם הא"ז ושכן המנהג וק"ל:
סעיף ט
עריכה(טז) לארכו או רחבו ואינו תחוב בו כשירה. כ"כ הטור וכן הוא בהג"א מא"ז וכ"כ האו"ה כלל כ"א דין כ"ד והטעם איתא בש"ס דדרך הבהמות לאכול קוצים והלכך כל כמה דאינו תחוב בו לא מחזקינן ריעותא ובכ"מ פ"ג מה"ש דין כ"א כתב דדוקא כשנמצא הקוץ לארכו והיינו דרך אכילה אבל לרחבו חיישינן וצ"ל דמיירי בסתם שנמצא ולא ידעינן אי היה תחוב בו או לא דאמרינן מסתמא היה תחוב וכן משמע מדברי ר' ירוחם נתיב ט"ו אות ה' ח"ג ובאו"ה שם:
(יז) אם אין עליו קורט דם) מבחוץ. מה שנרשם כאן בש"ע טור הוא טעות אלא בד"מ כתוב כן ע"ש הגהמי"י פ"ג מה"ש ומ"מ צ"ע דגם בהגהמי"י לא מכרע מילתא דז"ל הגהמי"י שם כתב ר"י שאם יש קורט דם מבחוץ ודאי ניקב החיצון מסה"ת עכ"ל ודעת הרב שם (בד"מ) דקאי אנמצא וכמו שנרשם לשם בדפוס אבל קשה לפ"ז דלא נמצא כן בסה"ת לכן נראה דקאי אתחוב וכן משמע לשון של ודאי ניקב החיצון דאל"כ הל"ל ודאי ניקב הושט ודוק וקמ"ל דביש קורט דם מבחוץ ודאי חיישינן וליכא ספיקא כלל אפילו למאן דפסק דלא חיישינן בתחוב והכי איתא בסה"ת ס"ס י"ד ובתוספות (דף מ"ג ע"ב) דבור המתחיל ישב עיין שם וצריך עיון:
(יח) אבל אם הוא תחוב בו כו'. כתב הסמ"ק סי' ר"א וז"ל פי' שנתחב קצת בתוך עור דופני הושט אע"פ שהוא שלם מבחוץ עכ"ל ומשמע מלשונו דאפי' נתחב ולא ניקב עור הפנימי משני צדדין מקרי תחוב בו וכ"כ הב"ח:
(יט) אפי' אין שם קורט דם. כלומר לא מבפנים ולא מבחוץ וכן מוכח ממה שפסק בית יוסף כהרשב"א וסייעתו ול"ד לבית הכוסות דהיכא דאין שם ק"ד לא חיישי' כדלקמן סי' מ"ח דושט שאני דמתוך שאוכלין ומשקין תדיר שם עוברים ושוטפים הם אבל בבית הכוסות דאוכלים ומשקין מינח נייחי התם אם איתא דמחיים הוה היה קורט דם נמצא עכ"ל הר"ן וכך כתב הרשב"א בתה"א דף ל' ע"א ורבינו ירוחם ושאר פוסקים:
(כ) דחיישי' שמא ניקב הושט והבריא ונתרפא. ל' הטור י"מ הבריא ניקב וצריך בדיקה למ"ד ושט יש לו בדיקה וי"מ הבריא מלשון בריא שמא ניקב ונתרפא ולא מהני בדיקה לכ"ע עד כאן ולכאורה קשה למה הוצרך המחבר לטעם דונתרפא כיון דפסק בסעיף ז' דאין בדיקה לושט מבחוץ אם כן שפיר המ"ל דחיישינן שמא ניקב אע"ג דלא נתרפא דאין לושט בדיקה מבחוץ ונראה דמ"מ הוצרך לטעם דונתרפא דאל"כ תיהני ליה בדיקה כשמפרידים ב' העורות ורואין שגם הפנימי לא ניקב מעבר לעבר דאז פשיטא שהחיצון לא ניקב כלל אבל אי חיישינן שמא נתרפא טרפה וכן מוכח ברבינו ירוחם ע"ש ודוק:
(כא) ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ. פי' אע"ג דיש קורט דם מבפנים דקורט דם בפנים לא מעלה ולא מוריד ועיין בב"י בד"ה ומ"ש רבינו ואפי' לדבריו כו' אבל קשה דהרי כתב הר"ב סס"ד דאם יש לחוש שניקב רק הפנימי ע"י קוץ טרפה דחיישי' שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ וי"ל דהתם כתב לדעת המחבר דחוששין שמא הבריא וכ"ד הר"ב עצמו וכמ"ש בס"ק כ"ג ולא כתב דעת היש מכשירין אלא להורות דעליהם סמכו הנוהגין להלעיט האווזות מיהו קשה למה נתן לעיל טעם דחיישינן שמא ניקב וושט אין לו בדיקה מבחוץ הלא אפילו אי הוה ליה בדיקה הוי חיישינן שמא נתרפא וכמ"ש המחבר כאן וי"ל דס"ל להר"ב דהאי חששא דשמא נתרפא חששא רחוקה היא ולא חיישינן לה אלא בניקב פנימי דכיון דאיכא למימר שניקב גם החיצון דאין לושט בדיקה מבחוץ הלכך אפילו ליכא קורט דם מבפנים מהני לן טעמא דשמא נתרפא דטרפה לדעת המחבר וכמ"ש בס"ק הקודם אבל אי הוה בדיקה לושט מבחוץ לא הוי חיישינן לשמא נתרפא כיון שהוא אינו נקוב לפנינו והלכך כתב לעיל טעמא דאין לושט בדיקה מבחוץ דנ"מ דאם ניקב החיצון לבד ע"י קוץ או מחט במקום ידוע דכשר ע"י בדיקה מבפנים וכמ"ש בס"ק ז' דלא חיישינן שמא נתרפא כיון דיש בדיקה לפנים שעור הפנימי הוא לבן ונקב משהו ניכר בו ודוק ועוד יש לתרץ קושיא הראשונה דדוקא הכא שנמצא קוץ תחוב בושט הוא דיש מכשירין אם אין ק"ד מבחוץ דאם איתא דניקב גם החיצון היה ניכר הלכך לא חיישינן שמא ניקב אבל כשנמצא נקב ואין שם קוץ אלא דיש לחוש שניקב ע"י קוץ גרע טפי דחיישינן אלו היה הקוץ לפנינו הי' ניקב לחוץ וע"כ צריך אתה לחלק בכה"ג שהרי בס"ס כ"ג וכן בסי' זה סס"ח ובסי' ל"ד סס"ד חייש הר"ב דשמא ניקב הושט מצד חוץ לפנים ולא מהני בדיקה מבפנים וכאן מהני בדיקה אפי' מבחוץ אף על גב דקיי"ל אין לושט בדיקה מבחוץ שאין נקב ניכר בו כיון שהוא אדום אלא ודאי) הכא כיון שנמצא קוץ תחוב עדיף טפי דאלו היה ניקב היה ניכר מבחוץ ומן הדין היה ראוי להיות מותר בלא בדיקה דלא חיישינן שמא ניקב כיון דהקוץ תחוב בושט לפנינו אלא להחמיר הוא דמצריך בדיקה ודמי לדלעיל ס"ס כ"ד דאם נמצא הסימן השחוט שמוט ולא תפס הסימנים בידו דכשר ע"י בדיקה דא"א לשמוטה שתעשה שחוטה וכה"ג מצינו כ"פ דהבדיקה אינה אלא חומרא וע"ל סי' מ"ח ס"ק ל"ב ול"ג:
(כב) אם אינו נקוב מב' צדדים או שאין קורט דם וכו'. פשוט הוא דט"ס הוא וצ"ל אם אינו נקוב מב' צדדים וגם אין ק"ד מבחוץ וכ"כ בד"מ בהדיא וכ"כ הב"ח:
(כג) ויותר היה טוב כו'. פי' הר"ב מדבר על הנוהגים להלעיט האווזות ולהקל בישב להם קוץ שיש לדקדק בזה הרבה ואין להקל דהעיקר כדעת המחבר וסייעתו דאפילו לא נמצא קורט דם אפילו מבפנים טרפה כשהקוץ תחוב בו ואם כן יותר היה טוב להם שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא משהם מקילים כשנמצא תחוב בושט להדיא אם אינו נקוב משני צדדין ואין קורט דם בחוץ דזהו קולא יותר גדולה ויש כאן ודאי איסור דרוב הפוסקים ס"ל כהמחבר דאפי' היכא דליכא קורט דם לא מבחוץ ולא מבפנים טרפה וכ"פ מהרש"ל פא"ט סימן ה' אבל דעת) א"נ הכא כיון שהקוץ תחוב בו לפנינו מקרי מקו' ידוע אבל לעיל מיירי שיש לחוש שניקב במקום שאינו ידוע וכמו שכתב שם ואף על גב דרי"ו כתב דנמצא קוץ תחוב לא מקרי מקום ידוע דשמא הקוץ נקב למעלה והאוכלין ומשקין הורידוהו למטה ושמא הנקב אינו במקום שהקוץ עומד שם ומביאו ב"י ואפש' דהר"ב לא חייש להא וס"ל דזה מקרי מקום ידוע:
הר"ב דזה וזה לא יכשר ומה שהביא היש מכשירים היינו להורות שעליהם סמכו הנוהגים להלעיט אבל דעתו כיון דשכיח יותר מסרכות הריאה א"כ אין לסמוך ארובא וצריך בדיקה וכדלקמן ר"ס ל"ט גבי ריאה והיכא דנמצא הקוץ תחוב בושט הדין מוסכם להמחבר וכמ"ש בס"ק כ"א וכן משמע להדיא בד"מ כדפי' וכן בעט"ז לא הביא אלא דברי המחבר וכן הב"ח צוח ככרוכיא על המנהג שמלעיטים האווזות כו' ע"ש ובתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"א בצבור שעשו תקנה לבדוק הושטות ואח"כ אירע שהשליכו הראשים ולא בדקו הושטות כשר בדיעבד ועיין שם שהאריך: