ש"ך על חושן משפט פה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א
עריכה(א) ושמעון הוצי' שטר כו'. דוקא כשמוצי' שטר או מברר בעדים הא לאו הכי נאמן ראובן במגו דלא מכרתי לך ולא קבלתי ממך מעות כדלקמן סעיף ג' בהג"ה והוא מהמרדכי והגהת אשר"י פרק שני דייני גזירות וכן מוכח במרדכי פרק האשה שנפלו בדברי ראבי"ה שהביא שם שכתב וז"ל כל היכא דיהבי זוזי והדר שקלי אפי' רבנן מודו כו' ואם נפשך לומר הני מילי כשיש שטר או עדים שהחזיר לו את שלו ושמכר לו השדה אבל כי ליכא עדים יהא נאמן לומר עדיין חייב לי במגו הכא ליכא מגו דהוי מגו במקום סהדי שהרי הודה כשרצו לגזור חרם כו' ע"כ וע"ש:
(ב) אחר שהגיע זמן פרעון של שטרו. וכתב ב"י סי' ע"ה מחודש ב' בשם תשובת רשב"א שמעון שהוצי' שטר על ראובן שחייב לו מנה וטען ראובן שהוא פרוע והראיה שלא כתב חוב זה במזכרת נכסיו כשנשבע לתת מזכרת נכסיו לגבאי המס והשיב שהדין עם שמעון ואין ראיה במה שלא כתבו במזכרת המס דשמא שכחו ע"כ ומביאו ד"מ שם וכן בסמ"ע לעיל סי' פ"ב ס"ק מ"ז ואע"ג דלעיל סי' פ"א סכ"ח אינו יכול לטעון שכחתי כשנשבע שאני הכא שנשבע על כלל אמרינן שכח מהשאין כן התם שנשבע על דבר מיוחד ועוד יש לחלק בין שכח דבר גדול לדבר קטן כדאית' בתשובת הרא"ש שהבי' הטור סי' צ"ט סעיף ו' ע"ש:
(ג) ואפי' שיש בו נאמנות. כתב הסמ"ע ואפי' האמינו כבי תרי נראה דלא מהני נגד חזקה זו דאנן סהדי דלא לכל ענין מהני נאמנות כבי תרי כמ"ש לעיל ר"ס ע"א עכ"ל ואף שכתבתי לעיל ס"ק א' דהיכ' דאית לי' מגו נאמן הכא לא שייך מגו דאי הוה אמר לא מכרתי לך הי' מכחיש עידי שטר המכיר' ולא הי' נאמן דאע"ג דהימני' כבי תרי היינו אלו היו עדים שפרעו והי מכחישם אבל להכחיש עדי' שיעידו על ד"א בזה לא הימני' וק"ל:
(ד) וי"א שהוא נאמן. ולי נרא' דליכ' מאן דפליג בהא דחליצה לפסול שטר מקוים בטענת מזוייף משום הוכחה מה שאנו רואין בעין שאינו כן ומ"ש רש"י והר"ן והלה מוציא שטר מכירה ואומר שטרך מזוייף או פרוע שאלו הייתי חייב לך היה לך לגבות חובך כו' ר"ל שטרך איני יודע מה טיבו שבודאי איני חייב לך ושטרך מזוייף או פרוע הוא שאלו הייתי חייב לך כו' אבל אם טוען רק מזוייף לחוד פשיטא דאינו נאמן כיון שהוא מקוים ובעיר שושן כתב להי"א דנאמן לומר מזויף במגו דפרעתי וגם זה אינו נכון דכיון דהוא מקויים ה"ל כמגו במקום עדים ובספר גידולי תרומה שער ל"ד ריש ח"ג כתב דלרש"י לאו במקויים עסקינן דלא משמע ליה דבשטר שנתקיים בחותמיו תיהני טענה חלושה דמכר לו השדה לבטלו אלא בשאינו מקוים דדינא דשבקינא ליה בידו דהמלוה שאם ימצא אח"כ לקיימו יגבה בו אבל הכא דטוען הלוה ודאי מזוייף או פרוע הוא ושצריך לקרעו דמוכחא מילתא ממה שמכר לו השדה דאלו היה חייב לו ה"ל ליפרע את שלו ואהניא הך טענה למקרעי' כיון דאינו מקוים עכ"ל. וגם זה לא נהירא דהיכן נזכר זה בדברי רש"י שמבקש לקרוע השטר ועוד דנראה דרש"י מודה דאף במקויים יכול לטעון פרוע. וגם הדין שכתב שצריך לקרוע השטר כשטוען מזוייף אינו אמת דכיון שזה עומד ורוצה לקיים השטר שבקינן ליה בידיה וכשיקיימנו אח"כ יתברר שטענת הלוה לא היה כלום אלא העיקר בכוונת רש"י והר"ן כמ"ש ודו"ק:
(ה) ואם עדיין לא הגיע זמן פרעון שטרו ובסעיף ג' יתבאר אפי' היה ביומא דמשלם זמניה מ"מ לא היה יכול לכופו לפרוע לי אז ביומו כ"כ הסמ"ע ואף שיש לחלק דהתם טעמא הוא כדאמרי' בש"ס דעביד אינש דיזיף ליומא אבל מאן לימא לן שמוכר אדם שדה ליומא מ"מ נראה עיקר כהסמ"ע ודו"ק ועיין מ"ש לקמן ס"ק י"ז:
סעיף ב
עריכה(ו) אפי' במקום כו'. כ"כ הטור ויגעתי למצוא מקור לדין זה ולא מצאתי וגם הוא תמוה מאד בעיני שהיאך יאמר היה לך לטרוף כו' שהרי היה יכול לסלקו במעות וא"כ יכול המלוה לומר אלו הייתי נוגשך היית מסלקני במעות כי אולי יש לך מעות או היית מוכר השדה לאחר והיית משלם לי ולא היית מוכר לי כלל לכך הוצרכתי לפייסך שתמכור לי והייתי מוכרח ליתן לך המעות מתחל' כיון שהוא מקום שנותנים המעות ואח"כ כותבים השטר ושאלתי לכמה חכמים ואמרו שהשכל נותן כן שהמלו' יוכל לטעון כן ואין לפסול שטרא מעלי' בסבר' זו דהיה לך לטרוף השדה כו'. וראי' לדברי מתשובת ריצב"א שבתשובת מיימוני לספר משפטים סי' ל"ד על התובע מחבירו שחייב לו והלה אומר פרעתי וקנית ממני מעיל ולא רציתי להקיף לך כ"א ע"י ערב ואלו הייתי חייב לך ה' ללו' תנהו לי ברובי אפי' יש עדים במכר לו ולא א"ל תנהו לי בחובי אין כחו נגרע בכך ולא דמי לההיא דפ"ב דכתובות דמצי למימר לכ"ע היכי דיהבי זוזי והדר כתבי אלו הייתי חייב לך היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה דהתם למה לו למכור שדהו כיון שקבל המעות שהוא חייב לו אבל כאן אם אמר תנהו לי בחובי הי' ירא שלא ימכור לו כלום עכ"ל ומביאו ב"י בקצר' במחודש א' ואף על פי שמדברי הרב בהג"ה נראה דס"ל דתשובת מיי' איירי דוקא במטלטלים ומטעם שהיה מבריחם אין נ"ל כן דא"כ הל"ל היה ירא שיבריחם ומדכתב היה ירא שלא ימכור לו כלום משמע דר"ל אפי' לא יבריחם לא ירצה למכור לו כלים וה"ט שייך נמי בקרקע וכמ"ש:
וראיתי בב"ח שכתב ג"כ על דברי הטור אבל במטלטלים לא מצי טעין לוה הכי כי יאמר לו מלוה חששתי שתבריח המטלטלים וכ"כ בתשו' מיי' ומביאו ב"י ונ"ל ראי' ברור' לזה מהא דתנן בפרק בתרא דכתובות עשאה סימן לאחר איבד את זכותו וקאמר עלה אביי לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא אבד זכותו דאמר אי לא עבדי הכי לא הוי מזבין לה ניהלי עכ"ל ומ"ש לחלק בין קרקע למטלטלים כבר כתבתי דאין נ"ל כן גם מ"ש ונ"ל ראיה ברורה לזה כו' דבריו תמוהין דהא התם גבי עשאה סי' לאחר בקרקע מיירי וא"כ לפי דבריו שהוא ראיה ברורה מביא ראי' לסתור את דבריו ובאמת יש לדחות ראיה זו ע"ש וק"ל מיהו לענין דינא נראה עיקר כמו שכתבתי ודו"ק. מיהו במקום שכותבים השטר ואח"כ נותנים המעות הדין אמת כמ"ש הטור והמחבר דיכול הלוה לומר אלו הייתי חייב לך איבעי לך לעכובי זוזא בפרעון חובך שהרי כבר היה שטר מכירה בידך:
סעיף ג
עריכה(ז) ראובן כו'. לפי שהטור והמחבר נמשכו בדינים אלו אחרי דברי בעה"ת והרמב"ן ודברי הרמב"ן הם בחדושיו ובספר המלחמות ואין דבריהם נראין לפע"ד על פי סוגית הש"ס לכן מוכרח אני להאריך ולהציע לפניך סוגי' הש"ס גם לברר שהרבה גדולי הפוסקים חולקים עליהם ולבאר הדברים על נכון. תנן בפרק בתרא דכתובות (דף ק"י ע"א) המוציא שט"ח על חבירו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר יכול הוא שיאמר אלו הייתי חייב לך היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה וחכמים אומרים זה הי' פקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו ש"ס. שפיר קאמר אדמון באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כ"ע לא פליגי דמצי א"ל היה לך לפרוע את שלך כשמכרת לי את השדה כי פליגי באתרא דכתב שטרא והדר יהבי זוזי אדמון סבר איבעי ליה לממסר מודעי ורבנן סברי חברי חברי א"ל וחברא דחברך חברא א"ל מתני' שנים שהוציאו ש"ח זה על זה אדמון אומר אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכמים אומרים זה גובה שט"ח וזה גובה שט"ח. ש"ס אתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה ורב ששת אמר הפוכי מטרת' למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו דכ"ע עידית ועידית בינונית ובינונית זבורית וזבורית הפוכי מטרת' הוא כי פליגי דאית ליה לחד בינונית ולחד זיבורית רב נחמן סבר זה גובה וזה גובה קסבר בשלו הן שמין אתי בעל זיבורית וגבי' ליה לבינוני' דהוי גבי' עידית ואתי ההוא ושקיל זיבורית ורב ששת אמר הפוכי מטרת' למה לי קסבר בשל כל אדם הן שמין סוף סוף כי אתא ההוא בינונית דנפשי' קשקיל ולרב נחמן מאי חזית דאתי בעל זבורית בריש' ליתי בעל בינונית וליגבי זבורית וליגבי ניהליה דקדים תבעי' סוף סוף כי אתי למגבי' בהדי הדדי קאתו אלא לא צריכ' דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית לי' לחד זבורית מר סבר בשלו הן שמין ומר סבר בשל כל אדם הן שמין תנן וחכמים אומרים זה גובה וזה גובה תרגמה רב נחמן אליב' דרב ששת כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש היכי דמי אילימ' ראשון לעשר ושני לחמש בהא לימא אדמון אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני הא לא מטי זמניה אלא ראשון לחמש ושני לעשר היכי דמי אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זמניה מ"ט דאדמון לא צריכ' דאת' בההוא יומא דמשלם חמש מר סבר עביד איניש דיזיף ליומא ומר סבר לא עביד איניש דיזיף ליומא רמי בר חמא אמר הכא ביתמי עסקינן דיתמי מיגבי גבי אגבוי לא מגבינן מנייהו כו' עד כאן סוגית הש"ס. וז"ל הבעל המאור עביד איניש דיזיף ליומ' ולמחר גבי האי דמט' זמני' ולכי מטי עשר שנין גבי נמי אידך ועשר שנין לאו דוק' דהוא הדין נמי בכי האי גוונא בזה לחמש וזה לחמש ושנויין אליב' דרב ששת אבל אליב' דרב נחמן אע"פ שהגיע זמן פרעון הראשון קודם הלואת האחרון לא הפסיד המלוה הראשון לפי שיוכל לומר לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זבורית והרי זה זריז ונשכר עד כאן לשונו. פירוש דפשיט' דהא דפריך היכי דמי אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן כו' ואיצטריך לשנויי לא צריכ' כו' עביד אינש דיזיף ליומ'. והיינו דוק' לרב ששת אבל לרב נחמן אינו מוכרח דבלאו הכי לא קשה מידי ולא אצטריך להאי שנוי' דל"ל דהא דפריך היכי דמי אי דמטא זמניה כו' מגופ' דמתניתין פריך דא"כ הוה לי' להש"ס לקבוע האי קושי' לעיל מיניה מיד אחר המשנה ועוד מדקאמר היכי דמי אילימ' ראשון לעשר ושני לחמש כו' אלא ראשון לחמש ושני לעשר היכי דמי אי דמט' זימני' כו' משמע להדי' דדוק' אליב' דרב ששת דמוקמינן לה שלוה זה לעשר וזה לחמש פריך היכי דמי אי דמט' זימני' כו' ועוד מדקא' בתר הכי רמי בר חמא אמר הכי ביתמי עסקינן כו' משמע דהא דפריך היכי דמי אי דמט' זימני' כו' לא פריך אלא לרב ששת דאל"כ הל"ל מעיקר' רמי בר חמא אמר כו' ובתר הכי היכי דמי אי דמט' זמני' כו' (ואין לו' דהא דפריך אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן פריך בין לרב נחמן בין לרב ששת והא דלא פריך היכי דמי לרב נחמן משום דלרב נחמן מיירי מתני' בלא מטה זמניה ולא קשי' לדידי' מ"ט דאדמון אבל לרב ששת פריך מ"ט דאדמון הא ודאי לית' וכמ"ש בחדושי כתובות שלי דאי אפשר כלל לומר כן) אלא ודאי הא דפריך אי דמט' זימני' מ"ט דרבנן פריך דוק' לרב ששת אבל לרב נחמן ניח' וא"כ צריך לפרש מ"ט ניחא לרב נחמן לכך כתב הבעל המאור אבל אליב' דרב נחמן כו' לפי שיכול לומר לכך לויתי ממך שאגב' ממך בינונית ואגבה אותך זבורית כו':
וראיתי בס' גי"ת ריש שער ל"ד דף קמ"ו ע"א שהי' תופס בפשיטות דהא דפריך היכי דמי אי דמט' זמניה פריך בין לרב ששת בין לרב נחמן והאריך בזה והקשה על הרמב"ם למה לא כתב דהיינו דוק' ביומ' דמשלם זמני' ע"ש ולא דק כלל ולא הרגיש בכל מ"ש דפשיט' דמוכח בש"ס דלא פריך אלא לרב ששת וכמ"ש וזה פשוט בין לבעל המאור ובין להרמב"ן וכמו שאבי' לשונו מיד אח"כ וכן הוא בדברי הריטב"א שהבאתי לקמן וכן הוא בחידושי מהרש"א והוא פשוט ול"ק מידי על הרמב"ם ודבריו נכונים וברורים וכמו שכתבתי לקמן. וז"ל הרמב"ן בספר המלחמות ושנויין אליב' דרב ששת אבל אליב' דרב נחמן כו'. לפי שיכול לומר לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זבורית. אמר הכותב זאת הטענה כמה היא חלושה שהרי אף על פי שלא לוה ממנו הי' גובה בינונית שלו ואם לוה כדי להגבותו זבורית אין דרכן של בני אדם ללות כדי למכור נכסיהן לא זבורית ולא בינונית דאי לא תימא הכי מכר לו השדה באתר' דיהבא זוזי והדר כתבי שטרא היאך יכול לו' הי' לך לפרוע את שלך לימא לי' רצוני למכור לך אותו שדה זבורית שהי' לי כשאפרע ממך במעות או בבינונית בשיש לו כולן ולא למשכנו עליו נתכוין ועוד שאף מאיש אחר הי' לו ללוה להגבותו זבורית שלו כיון שאין לו עידי'. ועוד דלרב ששת נמי יכול לו' מתחלה כשלויתי ממך לכך היתה כונתי שאגבה בינונית ואמכור אותם בדמים מרובים קודם זמן פרעון הלואתך ואח"כ אגבה אותך זבורית שלי ולמה יפסיד ועוד דאי הכי לרב ששת נמי משכחת לה כגון דאית לשני עדית ואית ליה להראשון זבורית דאמר ליה לכך לויתי ממך כדי שאגבה ממך עידית מעתה שהרי הגיע זמני ואגבה אותך זבורית שלי לכשיגיע זמנך והרי זה זריז ונשכר וגובה עכשיו עידית ומגבהו לאחר זמן זבורית ולימא דטעמ' דאדמון משום דכיון דמהשת' יכול לגבותו עידית מעולם לא לוה כדי להגבותו זבורית שאין אדם עשוי ללות כדי למכור את שלו ומסתייה לאדמון בהאי טעמא ולמה לי' לרב נחמן לתרוצי בשלוה זה לעשרה וזה לחמשה דליכ' רווחא אלא משום אקדומי פרעונא אלא ש"מ שאין טענה זו כלום ושנוין אליב' דרב ששת הוא ודאי דלרב נחמן סיפא דמתני' כרישא דאוקימנ' באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ובין הגיע זמן ובין לא הגיע זמן יכול הראשון לומר לכך לויתי ממנו שאוכל למשכנו באותו הלואה שלויתי ממנו ומ"מזה גובה וזה גובה הואיל ולשם הלואה קיבל דומיא דמכר לו השדה שמכירתו קיימת אע"פ שאותה מכיר' היתה כדי למשכנו עלה הואיל ולא מסר מודעא ואם תאמר א"כ לרב ששת נמי לוקמא בדמטא זמניה ובאתר' דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי בשלוה זה לעשר וזה לחמש א"כ מאי קמ"ל היינו רישא אבל לרב נחמן קמ"ל בשלו הן שמין ולפיכך השמיט רבינו הגדול (הוא הרי"ף) ז"ל הך אוקמת' דרב ששת וכתבה למתניתין סתמא דמתוקמ' כי ריש' באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ואי באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ומטא זימני' כולי עלמ' לא פליגי דיכול לומר היה לך לפרוע את שלך וכיון שכתבה לההוא מילת' בריש' תו לא אצטרך למכתב בסיפא אבל לוה מני' ביומו דמשלם זימני' צריך תלמוד לפי שלא כתבו רבינו הגדול ז"ל משום דאליב' דרב ששת אתמר עד כאן לשון הרמב"ן. ואחריו נמשכו הר"ן והבעה"ת שער ל"ד והטור והמחבר:
(הגה ומ"ש הר"ן שם וכמ"ש בעה"מ קאי אלעיל ור"ל דלא מצי אמר לכך נתכוין וכמ"ש הבעל המאור כו' ולא כב"י שהבין דקאי אלמט' שכ' על דברי הטור כ"כ הר"ן בשם בעה"מ כו' ולא דק דאדרב' דעת בעה"מ הוא להיפך וע"ש ע"כ הגה):
ולפי ע"ד דברי בעל המאור מוכרחים ועיקר ודברי הרמב"ם אינם נראין לפע"ד ובתחלה אשיב דהא גם הרמב"ן מוכרח להודות דהא דפריך היכי דמי אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן דוק' לרב ששת פריך הכי אבל לרב נחמן ניחא ליה וכמו שהוכחתי למעל' וכמו שכתב הרמב"ן גופיה בסוף דבריו ושנויין אליב' דרב ששת הוא ודאי כו' וא"כ מה שפירש הרמב"ן בזה דהא פריך לרב ששת ולא לרב נחמן היינו משום דלר"נ סיפ' דמתני' כריש' דאוקימנ' באתר' דכתבי שטרא כו' אבל לרב נחמן קמשמע לן בשלו הן שמין כו' לא נהיר' מכמה טעמים חדא דהיאך אפשר דכול' מתניתין דסיפ' לא אצטריך אלא כדי לאשמועי' דבשלו הן שמין דהא לא תלי' כלל בפלוגת' דאדמון ורבנן ומה ענין בשלו הן שמין לפלוגתייהו דאדמון ורבנן ועוד דלא הוה ליה למיתני פלוגת' דאדמון ורבנן כלל בסיפ' אלא הוה לי' לאשמועי' האי דינ' דבשלו הן שמין לחוד ועוד דעיקר החידוש שהוא בשלו הן שמין לא ביאר התנ' בשלמ' אי עיקר מילת' דמתניתין היא לאשמועי' רבות' בפלוגת' דאדמון ורבנן ניחא הא דלא ביאר התנ' דבשלו הן שמין דלא עסיק בהכי ודין זה פשוט לו בלאו הכי אבל אי נימ' דעיקר מילתי' דתנא משום הכי הוא תיקשי דהוה ליה לפרושי בהדי' דבשלו הן שמין ולא לכתוב דין זה ברמז בלישנ' דזה גובה וזה גובה:
ועוד דלדברי הרמב"ן הא דפריך אי דמטא זמניה מאי טעמ' דרבנן היינו משום דיהבי זוזי איבעי' ליה לעכובי זוזי ופשט' דמלת' לא משמע הכי אלא משמע דפריך דאף שלא קבל המעות הי' לו לתובעו כיון דמטא זמני' וכן פירש"י להדי' וז"ל מאי טעמ' דרבנן דמכשרי שטרו של מלוה ראשון הרי הגיע זמנו והי' לו לתובעו ולא ללות דעבד לוה לאיש מלוה עכ"ל וכן הוא להדי' דעת הרמ"ה שהבי' הטור וכמו שכתבתי לקמן ועוד אוכיח כן לקמן בראיות וא"כ הדרא קושי' לדוכת' דאמאי לא פריך הכי אף לרב נחמן דאפי' תימ' דמיירי מתני' באתר' דכתבי והדר יהבי מ"מ מאי טעמ' דרבנן הי' לו לתובעו כיון דמט' זמניה וא"כ בעל כרחך צריך לפרש כמו שכתב הבעל המאור דלרב נחמן לא קשיא לפי שיכול לו' לכך לויתי ממך שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זבורית כו'. ופשט' דסוגיא מוכח' הכי דלפי דברי הרמב"ן חסר פלפול ארוך מן הש"ס דלרב נחמן מיירי מתני' באתרא דכתב. ברישא ואתא לאשמועי' בשלו הן שמין אבל לרב ששת מאי קמשמע לן אלא ודאי מיירי באתר' דיהבי וקשיא מאי טעמא דרבנן וכל זה אינו במשמעות הסוגיא כלל אלא ודאי העיקר כהבעל המאור. וכן ראיתי בהריטב"א פרק שני דייני גזרות שכתב וז"ל ואי דמט' זמניה כו' מאי טעמא דרבנן דבשלמא לרב נחמן כיון דסבירא ליה זה גובה וזה גובה טעמא דרבנן דיכול לומר כי בשביל כך לוה ממנו שיגבה ממנו בינונית והוא לא יתן לו אלא זבורית שלו כו':
ומעתה כיון שהוכחתי שדברי בעל המאור הם פשוטים ומוכרחים בסוגיא מעתה כל מה שהקשה עליו הרמב"ן לא על הבעל המאור תלונה זו אלא על הש"ס עצמו אכן נלפע"ד ליישב כל מה שהקשה הרמב"ן בטוב טעם ודעת ועתה אשיב על דבריו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. מ"ש הרמב"ן זאת הטענה כמה היא חלושה כו' הלא זאת הטענה מוכרחת בש"ס וכמ"ש ואיך נאמר שהיא חלושה. ומ"ש שהרי אע"פ שלא לוה ממנו הי' גובה בינונית שלו כו' לאו מילתא הוא לפע"ד דאנן הכי קאמרי' דלא תימא דזה יפסיד שטרו משום שלוה ממנו ואלו הי' חייב לו הי' לו ליפרע ממנו ואהא קאמרינן דלכך לא נפרע ממנו משום דעד השתא שעבודא אית לי' עלה דבינונית דיליה ואלו הי' נפרע ממנו לא הי' יכול לגבות ממנו כלום ולכך לא רצה להפרע ממנו כדי שיהיה שעבודו על בינונית קיים והוא יגבה ממנו זבורית בעד הלואתו דהשתא לית ליה פסיד' דסוף סוף מעותיו הן אצלו בידו אלא שנתן לו שטר אחר כנגדו וזה עשה בשביל שיהיה שעבודו על בינונית קיים והוא יגבהו זבורית ובזה נדח' ג"כ מ"ש דאי לא תימ' הכי מכר לו את השדה באתר' דיהבי זוזי כו' לימא ליה רצוני למכור לך אותו שדה זבורית כו' והא לאו קושיא היא דא"כ מי שיש לו שטר על חבירו וכי לעולם לא יתבע אותו כדי שיהי' שעבודו קיים על בינונית אלא ודאי לא אמרי' הכי אלא כשיש לו כנגדו מעותיו בידו וכמו שכתבתי הא לאו הכי פשיטא שיש לתובעו חובו ואין מניחים מעות ביד לוה בשביל שיהא שעבודו על בינונית קיים והתם נמי במכר לו השדה הי' לו להפרע ממנו דליכא למימר שהניח מעותיו בידו כדי שיהי' שעבודו קיים על הבינונית דכי לעולם לא יוצי' חובו ויניח מעותיו אצלו ובהא ליכ' למימר דסוף סוף מעותיו הם אצלו בידו כנגדו שהרי בעד המעות נתן לו את שדהו ויש לזה שדה כנגד המעות משא"כ בלוה ממנו דס"ס יש בידו מעות שהלוה אלא דנייר' בעלמ' מסר ליה דהיינו שט"ח על המעות ובהא שפיר אמרי' דלא רצה להפרע ממנו כדי שיהי' שעבודו קיים על הבינונית ומסר ליה שטר חוב דהוא נייר בעלמ' כדי שיגבהו אח"כ זבורית שלו. ואלו דברים ברורים הם לפי עניות דעתי:
ומה שכתב ועוד שאף מאיש אחר היה לו ללות כו' אין זה קושי' דמה לי איש אחר ומה לי הוא ועוד דזה מצוי להלוות לו יותר מאיש אחר לפי שעשה לו טובה והלוהו יעשה לו טובה ג"כ וילוהו כמו כן ועוד דמאיש אחר כשיתבע האיש אחר חובו יצטרך ליתן לו זבורית שלו בעל כרחו או לשלם לו אבל כשלוה מזה אם ירצה יחזיר לו שטרו ויצא זה כנגד זה. תדע דהא גם להרמב"ן תיקשי לרב נחמן אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן דאע"ג דמיירי באתרא דכתבי והדר יהבי ה"ל ללות כן מאיש אחר ולמה לוה מזה אלא ודאי צ"ל כמ"ש הרמב"ן גופיה בסוף דבריו דלרב נחמן סיפא דמתניתין כריש' כו' יכול הראשון לומר לכך לויתי ממנו שאוכל למשכנו באותה הלואה שלויתי ממנו כו' וא"כ ה"ה הכא יכול לו' לכך לויתי מזה ולא מאחר כדי שאוכל למשכנו באותו הלואה שלויתי ממנו כלומר שאם הייתי לוה מאחר הייתי מוכרח לשלם לו או ליתן לו זבורית שלי בעל כרחי לכך לויתי מזה כדי שיהי' הברירה בידי שאם ארצה אמשכנו בחובי ואתן לו שטר חוב שיש לי עליו ויצא זה בזה וכמ"ש אלא שאין טענה זו לבדה מספקת דמ"מ ה"ל לתבעו ולהוצי' חובו ולא להיות עבד לוה לאיש מלוה כלל וכמו שפירש"י וכ"ש באתרא דיהבי והדר כתבי דה"ל לעכובי זוזי בפרעון חובו ולא ללות כלל להיות עבד לוה לאיש מלוה בחנם אם לא מטעם דרב נחמן דזה גובה וזה גובה הלכך לא רצה להפרע ממנו כדי שיהי' שעבודו הראשון עדיין קיים על הבינונית והוא יגבהו זבורית שלו ומה שלא לוה מאיש אחר הוא כדי שיכול למשכנו בעד חובו כשירצה וכמ"ש וגם זה ברור:
ומ"ש ועוד דלרב ששת נמי יכול לומר מתחלה כשלויתי ממך לכך היתה כוונתי שאגבה בינונית ואמכור אותו כו' וכן מ"ש ועוד דאי הכי לרב ששת נמי משכחת לה כגון דאית ליה לשני עידית כו' כל זה לא קשיא מידי לפע"ד דאנן הכי קאמרינן שזה לא רצה להפרע כדי שיהיה שעבודו הראשון על הבינונית קיים כבראשונה ואף שצריך למעות הוא לוה ממנו ואינו רוצה לבטל שעבודו שאם יזדמן שיפרעו ביחד מזה ירויח בזה שנשאר שעבודו קיים שיגבה בינונית ויתן לו זבורי' אבל דניחוש לרמאי שיעש' כן שיגבה בינונית מיד בעל כרחו של זה וימכור אותם או שיגבה עידית מיד בעל כרחו של זה והוא לא יוכל לגבות ממנו עד לאחר זמן הא ודאי ליתא דאטו בשופטני עסקינן שהוא ילך עמו ברמאות והוא לא ירגיש ברמאות שלו וילוהו לעשר שנים ונמצא שזה יוכל לנגשו מיד ולהוציא ממנו שדותיו בעל כרחו והוא לא יוכל לגבות ממנו עד לאחר זמן אלא ודאי השטר הראשון הוא פרוע אבל לרב נחמן ניחא דליכ' כאן שום רמאות כלל דכמו שהי' מתחלה שעבודו על הבינונית כן הוא שעבודו עתה ואינו עושה בהלוא' זו שום רמאות שאינו רוצה לכלות את שעבודו הראשון ומכניס את עצמו בשעבוד כדי שאם יזדמן שיהי' לו בשעת הפרעון זבורית ולחברו יהיה בינונית ירויח בזה ולוה הראשון נמי ניחא ליה בהכי דהא אפשר שיהיה ג"כ להפך שיהיה לו בשעת הפרעון רק זבורית וללוה השני יהיה בינונית וירויח הוא בזה וגם זה ברור ודוק:
ומ"ש ושנויין אליבא דרב ששת כו' אבל לרב נחמן קמשמע לן בשלוהן שמין כו' כבר סתרתי דברים אלו בכמה סתירות:
ומ"ש ולפיכך השמיט רבינו הגדול ז"ל הך אוקמת' דרב ששת כו' זה לא נהירא לפענ"ד דדעת הרי"ף כדעת בעל המאור מכמה טעמים חדא זה דוחק דסמך על מה שכתב ברישא ועוד דלא נהיר' לומר דהמשנה אשמועי' בשלו הן שמין וכמו שכתבתי לעיל ובפרט שמביא הרי"ף מיד אח"כ פלוגתא דבשלו הן שמין ואיך נאמר שהרי"ף סובר שכל המשנה מיותרת ואינה אלא לאשמועי' דבשלו הן שמין ועוד דא"כ לא הו"ל להרי"ף להביא המשנה השניה כלל שהרי היא מיותרת לגמרי דמלבד הדוחק של הרמב"ן דהתנא אשמוע' בשלו הן שמין קשה על הרי"ף דבשלמא על התנא גופא יש לומר דאשמועי' הך דרב נחמן בשלו הן שמין אבל הרי"ף שכ' להדי' דקיי"ל כרב נחמן דבשלו הן שמין א"כ למה הביא המשנה כלל ועוד דא"כ הו"ל להרי"ף מ"מ להביא הך דינא דביומא דמשלם זמניה דעביד אינש דיזיף ליומא דנהי דאליב' דרב ששת אתמר מ"מ לא חזינן דפליג רב נחמן בדינא בהא ארב ששת אלא ודאי דעת הרי"ף כבעל המאור וא"כ המשנה השני' מיירי אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי דמצי אמר לויתי ממך בשביל זה גובה וזה גובה ולכך לא כתב הך דינא דביומא דמשלם זמניה דהך דינא לא שייך כלל אליב' דרב נחמן דדוק' אליב' דרב ששת דבמטא זמניה בכל ענין הפסיד שטרו משום דאמרי' היה לך ליפרע מחובך אצטריך האי דינא דביומא דמשלם זמניה לא הפסיד שטרו לרבנן מטעמ' דיזיף איניש ליומא אבל לרב נחמן דאפי' מטא זמניה לא הפסיד שטרו משום דמצי אמר עשיתי בשביל זה גובה וזה גובה א"כ כ"ש דביומא דמשלם זמניה מצי למימר הכי וגם זה ברור. ומעתה כיון שהוכחתי שדעת הרי"ף כהבעל המאור א"כ גם דעת הרא"ש מוכרח כן שהרי גם הוא כתב כדברי הרי"ף. וכבר בררתי למעלה שהעיקר כדברי בעל המאור וכן הוא דעת הריטב"א ודעת רש"י והבאתי לשונו לעיל שפי' דהא דפריך אי דמטא זמני' מ"ט דרבנן דמכשרי שטרו של מלוה ראשון הרי הגיע זמנו והיה לו לתובעו כו' אלמא דמיירי אפי' בכתבי והדר יהבי דפריך היה לו לתובעו וא"כ תיקשי דלפריך הכי לרב נחמן אלא ודאי כמ"ש הבעל המאור:
וכן מוכח דעת הרמ"ה שהביא הטור שכ' ז"ל ל"ש באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא ל"ש באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי יכול לומר לו היה לך ליפרע מחובך ולא דמי למוצי' שטר חוב על חבירו ומכר לו השדה דבאתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי שאינו יכול לומר אלו הייתי חייב לך היה לך ליפרע מחובך שיכול לומר חששתי שמא תוציא המעות ולכך מכרתי לך השדה שאוכל למשכנך אבל הכא אפי' באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי יכול לומר לו היה לך ליפרע מחובך עכ"ל והוא היש מי שאומר שהביא המחבר וא"כ לדידיה נמי תיקשי הא דפריך אי דמט' זמניה מה טעמ' דרבנן אמאי פריך הכי לרב ששת לפרוך נמי לר"נ דהשתא ליכא למימר כמ"ש הרמב"ן אלא ודאי ס"ל כמ"ש הבעל המאור:
מיהו פשיט' דהרמ"ה לא כתב כן אלא בפירוש' דסוגי' דשמעת' לרב ששת אבל לרב נחמן לא נפקא מינה בזה דנהי דאינו יכול לומר שעשיתי כדי למשכנו מכל מקום יכול לומר עשיתי בשביל זה גובה וזה גובה וכמו שכתבתי ואם כן קשה על הטור והמחבר היאך כתבו בשם הרמ"ה דבכל ענין יכול לומר הי' לך ליפרע כו' ועיין מ"ש לקמן ס"ק י':
ובאמת נראה כן עיקר ומוכרח בש"ס דאי לאו טעמ' דעשיתי בשביל זה גובה וזה גובה הי' יכול לומר הי' לך ליפרע מחובך וכסברת הרמ"ה ולא כהי"א שהביא הטור והסכים עמהם והוא הרמב"ן וסייעתו דהא במתני' קמיית' קתני טעמא דחכמים שזה הי' פקח שמכר לו את הקרקע מפני שהוא יכול למשכנו דאלמ' דאי לאו שהי' פקח שיכול למשכנו הי' לו ליפרע מחובו וא"כ הכא ליכא האי טעמ' הגם שיש לדחוק ולומר דהא דהוצרך לטעמ' שיכול למשכנו משום דלא תימ' דהי' לו למכור לאיש אחר ולא לזה מ"מ זה דוחק וגם פשט' דמתני' לא משמע הכי ועוד דמדפריך בש"ס בפשיטות ארב ששת אי דמטא זמניה מ"ט דרבנן משמע דבין יהבי והדר כתבי ובין כתבי והדר יהבי פריך וכמו שפירש"י והיינו כדעת הרמ"ה. וכן מוכח לפע"ד להדי' דעת הרמב"ם כהבעל המאור ולא כהרמב"ן וסייעתו שכתב בסוף פ' כ"ד מה' מלוה וז"ל שנים שהוציאו כל אחד משניהם שטר חוב על חברו אין האחרון יכול לומר לראשון אלו הייתי חייב לך היאך אתה לוה ממני אלא זה גובו חובו וזה גובה חובו הי' זה במאה וזה במאה ויש לזה עידית ולזה עידית או לזה בינונית ולזה בינונית או לזה זבורית ולזה זבורית אין נזקקין להן אלא כל אחד ואחד עומד בשלו הי' לזה עידית ובינונית ולזה זבורית זה גוב' מן הבינונית וזה גוב' מן הזבורית הוציא שטר חוב על חבירו והלה מוציא שמכר לו השד' אם היו במקום שנותן הלוקח המעות ואח"כ כותב לו המוכר את השטר הרי זה שטר חובו של זה בטל שהרי אומר לו אלו הייתי חייב לך הי' לך לפרוע חובך אבל במקום שכותבין ואח"כ נותנין הרי שטר החוב קיים שהרי זה אומר מכרתי לך את השד' כדי שיהי' לך נכסים ידועים שאגב' מהן חוב שלי עכ"ל. ואמת שה' המגיד כתב שם וז"ל שנים שהוציאו כל א' שט"ח על חברו כו' מחלוקת חכמים ואדמון ופסק כחכמים ומ"מ כתבו הרמב"ן והרשב"א שאם המקום שנותנים המעות ואח"כ כותבין השטר והגיע זמן פרעון הראשון קודם מלו' שני' יכול הלה לומר הי' לך ליפרע כשהלוית ממני ואפי' יש לא' עידית ובינונית ולא' זיבורית וזה לא נזכר בהלכות ולא בדברי רבינו ז"ל לפי שלעולם הוא דרך בהלוא' לכתוב השטר קודם נתינת המעות ולפיכך סתמו ז"ל עכ"ל אבל אין דבריו נראין לי דאדרב' מדסתמו ז"ל משמע דבכל גווני מיירי ובפרט הרמב"ם שמיד אח"כ גבי מכר שדהו חילק בכך ולפני זה גבי שטר חוב לא חילק ועוד מדשינה סדר המשנ' דבמשנ' קתני ברישא שטר מכר והדר קתני ש"ח והוא הפך סדר המשנ' ונקט מעיקרא שטר חוב ואח"כ שטר מכר ואם איתא דבשטר חוב נמי מיירי בכתבי והדר יהבי לא ה"ל לשנות הסדר והיינו יכולים לומר שפיר דסמך אמ"ש לפני זה דהיינו דוקא בכתבי והדר יהבי וגם לא ידעתי מנ"ל לה' המגיד הא שלעולם היא דרך בהלוא' לכתוב שטר קודם נתינת המעות אמאי נימא בהלוא' טפי הכי משטר מכר ועוד שהרי לפי שטת הרמב"ן גופי' מוכח דאינו כן דהא לדידי' מתני' מיירי לר"ש ביהבי והדר כתבי והא מתני' סתמא קתני אלמא דבסתמא נמי מוקמי' לה אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי והאיך נאמר שלכך סתמו ז"ל לפי שלעולם הוא דרך בהלוא' לכתוב השטר קודם אלא ודאי אין שטת הרמב"ם כשטת הרמב"ן אלא דעתו כדע' בעל המאור ולכך סתם הדברים ושינה סדר המשנה להורות דבשנים שהוציאו שטר חוב אין חילוק בין כתבי והדר יהבי ובין יהבי והדר כתבי לעולם זה גובה חובו וזה גובה חובו וכמ"ש לעיל ולכך כתב אח"כ המשנ' דמכר שדהו ומחלק בין יהבי והדר כתבי וטעם הדברים כתבתי לעיל דבשלמ' בשטר חוב יש לו בידו כמו חובו ולית לי' פסידא אלא ניירא בעלמ' יהיב ושפיר מצינן למימר שאע"פ שקבל ממנו המעות מתחל' לא רצה לבטל שעבודו ולכך לא נפרע ממנו והניח שטרו ונתן לו שטר אחר במקומו אבל במכר שדהו אין בידו כנגדו כמו חובו שהרי בעד המעות שקבל ממנו מסר לו שדהו וא"כ הי' לו ליפרע מחובו אם הוא באתרא דיהבי והדר כתבי כנלפענ"ד דעת הרמב"ם והוא ברור:
וראיתי בספר גי' תרומה ריש שער ל"ד דף קמ"ו שהאריך בפלפולים של הבל בעמוד א' וב' וג' ובקושי' בדברי הרמב"ם ושאר פוסקים ואין כדאי להשיב על דבריו כי לא ירד כלל להבין סוגי' הש"ס והאמת בסוגית הש"ס ובדעת הרמב"ם כמו שכתבתי והם דברים ברורים ואמיתים בלי ספק כלל:
ונראה דלדעת בעל המאור וסייעתו אפי' אין לשום א' מהן בשעת הלוא' שניה שום קרקע או שנכסיהם שוים לזה בינונית ולזה בינונית לזה זיבורית ולזה זיבורית דינא הכי דלא הפסיד האחרון שטרו דטעמא לאו משום דחזי דאית ליה בינונית עביד הכי אלא משום דכיון דבעל חוב דיניה בבינונית לא רצה לבעל שעבודו ושמא היום או למחר יקנה לוה שלו בינונית והוא יקנה זיבורית וכיון דדינא הוא דזה גובה וזה גובה רצה שיהי' שעבודו הראשון קיים והיינו דקתני במתני' סתמא וחכ"א זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו משמע דבכל ענין זה גובה חובו וזה גובה חובו והיינו מטעמא דפרישית וכן מוכח להדיא בדברי הרמב"ם ס"פ כ"ד מה' מלו' שהבאתי שכתב סתמא זה גובה חובו וזה גובה חובו ועוד שכ' אלא לזה בינונית ולזה בינונית כו' כל א' עומד בשלו כו' וכן נראה עיקר:
העולה מזה דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה בכל ענין זה גובה חובו וזה גובה חובו כן מוכח בש"ס וכן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורש"י והבעל המאור והרמ"ה והריטב"א ודלא כהטור והמחבר וסייעתם:
ועתה אבוא להשיג על דברי הט"ו אחת לאחת.
(ח) מ"ש יכול שמעון לומר לראובן אלו הייתי חייב לך כו'. הא ליתא דאפי' באתרא דיהבי והדר כתבי א"י לומר כן לפי שיכול לומר לא רציתי לבטל שעבודי שיש לי על בינונית שלך ויהיה לך שעבוד על זבורית שלי ואפילו אין לשום אחד מהן קרקע או שיש לשניהם בשוה עידית ועידית בינונית ובינונית זבורית וזבורית יכול לומר כיון דדינא הוא דזה גובה וזה גובה הנחתי השטר במקומו כי אולי יזדמן בשעת הגבי' שיהיה לך בינונית ולי זבורית.
(ט) ודוק' שהשטר ברור כו' צל"ע בדין זה לפי שהרא"ש בתשו' לא כתב כן בפשיטות אלא בצירוף טעמים אחרים וז"ל שם בכלל ע"ב סי' ב' לא הבנתי יפה טענה זו אם רוצה לומר כי ההיא דפ' בתרא דכתובות שנים שהוציאו שט"ח זה על זה כו' וכן הכא נמי בא שמעון לבטל שט"ח של ראובן מכח שראובן לוה ממנו ולא גבה ממנו שטר חובו דהא קיימ' לן כחכמים ועוד שמא בשעה שלוה ראובן משמעון עדיין לא החזיר לו השליש השטר של שמעון ואף אם כתב לו השטר אחר שנתן לו השליש השטר לא דמיא לההיא דאדמון דשטר אין זה עיקר ממון כל כך ברור לגבות ובנתים הוצרך ראובן למעות ולוה משמעון כי לא הי' לו שהות לנגוש שטר זה עכ"ל הרי שהרא"ש לא פסק כן מטעם זה לחוד וע"כ דינו של הרב צ"ע:
מיהו לפי מ"ש לעיל דקי"ל זה גובה וזה גובה בכל ענין לא נ"מ הכא מידי מיהו נ"מ בעלמ' במכר השדה דלעיל סעיף א':
(י) ומ"ש ויש מי שאומר דלא שנא כו'. וכ"כ הטור בשם הרמ"ה תמיה לי על הטור והמחבר דהיאך אפשר שיהי' מי שאמר כך דלא שנא דאם כן בכל ענין בטל שטרו של ראובן והלא משנתינו חכמים אומרי' זה גובה שטר חובו וזה גובה שט"ח ולא אוקימנ' ביומא דמשלם זמניה אלא לרב ששת אבל לר"נ דקי"ל כוותיה אפי' מטא זמניה גובה ש"ח ואפי' תימ' דלרב נחמן מיירי מתני' בכתבי והדר יהבי וכדעת הרמב"ן א"כ היאך אפשר דלא שנא אלא ודאי פשיט' דהרמ"ה לא כתב כן אלא בפירוש' דסוגי' דשמעת' לרב ששת דפריך אי דמט' זמניה מ"ט דרבנן וקשי' לי' דלמא טעמייהו משום דכתבי והדר יהבי לכך קאמר דלא שנא דאפילו בכתבי והדר יהבי לא שייך הכא טעמא מפני שיוכל למשכנו וכדלעיל גבי שדה והיינו דוקא לרב ששת אבל לרב נחמן לא נפקא מיניה בזה דנהי דא"י לומר שעשיתי כדי למשכנו מכל מקום לא בטל שטרו דיכול לומר עשיתי בשביל זה גובה וזה גובה וכמ"ש לעיל וליישב דברי הטור דלאו בכל גונא מיירי להרמ"ה הוא דוחק גדול ואין להאריך וגם מדברי המחבר והעיר שושן והסמ"ע ושאר אחרונים משמע דלהי"א (והוא הרמ"ה) בכל ענין שטרו בטל וכפשט דברי הטור וזה תמוה:
(יא) ומ"ש וי"א דה"מ באתר' דיהבי כו'. אמת שכן הוא דעת הרמב"ן ואחריו נמשכו הר"ן ובעה"ת ריש שער ל"ד והטור והמחבר אבל כבר הוכחתי שאין זה נכון אלא אפי' באתר' דיהבי והדר כתבי זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו בכל ענין וכדמוכח בש"ס והוכחתי שכן דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ורש"י והבעל המאור והרמ"ה והריטב"א והוא ברור ועיקר:
(יב) ומ"ש ואפי' אם יש לראובן זבורית ולשמעון עדית כו' כלו' נכסים טובים ממנו והיינו בינונית וכן מ"ש אח"כ כדי שאגבה ממך העדית כו' ר"ל הטוב ממנו והיינו בינונית וקצר במובן וכ"כ הב"ח או ט"ס הוא עדית וצ"ל בינונית ולא כע"ש והסמ"ע ס"ק ח' שדחקו בזה:
(יג) ומ"ש ואם הוא באתר' דכתבי שטר' כו'. כבר כתבתי לעיל דזה אינו אלא אפי' באתרא דיהבי כו' דינא הכי:
(יד) וכן אם יש לזה בינונית וזבורית כו' עומד כ"א בשלו. פי' וכגון שלא הי' לו עדית מעולם אבל אם הי' לו עדית בשע' שלוה ומכרה צריך ליתן לו בינונית כדמוקמינן בריש בבא קמא לברייתות דקשיין אהדדי כן כתב הב"ח ונכון הוא וכדלקמן סי' ק"ב סעיף ד' ונרא' דה"ה ברישא שכתב או שיש לא' בינונית ולשני זבורית כו' צריך לפרש כן דאי הי' לו עדית ומכר' צריך ליתן לו בינונית וא"כ טפי ה"ל להב"ח לכתוב זה ברישא:
(טו) ואם זמן כו'. כלומר שזמן הלואת השטר שמוציא שמעון על ראובן הי' קודם שהגיע זמן פרעונו של שטר ראובן כו':
(טז) אז בכל ענין כו'. מ"ש בכל ענין ר"ל בין באתרא דכתבי שטרא ברישא ובין באתרא דיהבי זוזי ברישא אז שטרות שניהם טובים וכל א' עומד בשלו היכא דליכ' רווח' ואם יש לזה עדית ובינונית ולזה זבורית זה גוב' וזה גוב' וכן משמע להדיח בעיר שושן וק"ל ודלא כספר גי' תרומ' דף קמ"ו ע"ד שתמה על הטור והמחבר גם תמה על העיר שושן שכתב בכל ענין גובה על הדרך שאמרנו כו' ולק"מ כי הדבר ברור שכוונת הטור והמחבר כמ"ש ולזה נתכוין הע"ש ותיקן הלשון יותר וק"ל:
(יז) אפי' הי' ביום אחרון כו'. משמע מהט"ו אפי' באתרא דיהבי זוזי ברישא דינא הכי וכן מוכח לשטת הרמב"ן וסייעתו דלעיל ואע"ג שחלקתי עליהם לעיל מ"מ בזה דבריהם אמת דמסתמא לרב ששת מיירי מתני' נמי בכל גווני בין בכתבי והדר יהבי ובין ביהבי והדר כתבי וכדמיירי מתני' נמי לר"נ בכל גווני וא"כ הא דמוקים רב ששת ביומא דמשלם זמניה אף ביהבי והדר כתבי דינא הכי ולא חזינן דפליג רב נחמן בהא ארב ששת. מיהו למה שהעליתי לעיל דאפי' במטא זמני' א"י לומר הי' לך לפרע אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי מטעם שזה יכול לומר עשיתי בשביל זה גוב' וזה גוב' לא נ"מ בהא דאתא ביומא דמשלם זמני' דכיון דבמטא זמני' יכול לומר כן כ"ש ביומא דמשלם זמני' אפי' בלא טעם ששעבדתי עצמי בשביל יום אחד ולכך לא הזכירו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כלל דין דאתא ביומא דמשלם זמני' כנ"ל ברור:
מיהו נ"מ בעלמא בדין דמכר לו שדהו דלעיל סעיף א' דהתם לא שייך טעמא דעשיתי בשביל זה גוב' וזה גוב' וכמ"ש לעיל דאז אם מכר לו שדהו ביומא דמשלם זמני' אפי' באתרא דיהבי והדר כתבי לא הפסיד שטרו וכמ"ש לעיל ס"ק ה' ע"ש:
(יח) ראובן שתובע משמעון. בשטר חוב וכן הוא במרדכי שם ובהגהת אשר"י:
(יט) או עדיין לא הגיע זמני כו' בתשו' מהר"א ן' ששון סי' ל"ג הקשה דהאיך שייך מגו ניחזי זמן השטר מתי הוא ותירץ דמיירי בשטר שאין בו זמן כמ"ש הטור ריש סי' מ"ג דאפי' שטר שאין בו זמן כשר לגבות מבני חרי ע"כ ולא דק דהכי קאמר מגו דאי בעי אמר מה שפרעתיך הי' קודם זמני וכ"כ בספר גידולי תרומה דף קמ"ז ע"א. ומ"ש כמו שכתוב הטור ר"ס מ"ג לא דק דהתם מיירי בזמן הלוא' והכא מיירי בזמן פרעון:
סעיף ד
עריכה(כ) אם מת כו'. עיין בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קי"ב:
סעיף ו
עריכה(כא) הלוקח גובה מהלוה כו'. עיין בתשו' מהר"א ן' ששון ס"ס קס"ו ואין דבריו נכונים בעיני וכמו שהשגתי עליו לעיל סי' ס"ו סעיף ט"ז ס"ק נ"ז ע"ש:
(כב) חוזר וגובה ממנו כו'. כתב הסמ"ע משמע אפי' בלא דאקני ומיירי דוק' במכר המלוה מוקדם השט"ח אבל כשמכר המאוחר השט"ח אינו יכול המוקדם לחזור ולגבות ממנו השדה אם לא שיהיה בשט"ח שלו שעבוד דאקני והב"ח השיג עליו דכיון דמפיק משיעבוד' דר"נ א"צ דאקני וכן נ"ל עיקר כדבריו מהך דפ' כל שעה דף ל"א ע"א דהא דאמרי' התם דרבא סבר ב"ח להבא הוא גובה ואי אקדיש או זבין מלוה קודם שגבה לאו כלום הוא והא דס"ל לרבא דיתומים שגבו קרקע בחובות אביהן ב"ח חוזר וגובה מהן היינו משום דכי היכי דמשתעבד הלוה לאביהן משועבד לב"ח דאביהן מדר"נ דאל"כ ה"ל כאלו קנו יתמי נכסי ולא משתעבדי לב"ח וא"כ בע"כ דמה שלוה הלוה השני ה"ל כאלו לוה ממלוה ראשון וקרקע שלו [ודוק' קרקע אבל מטלטלים לא וכמ"ש לקמן וכדמוכח בש"ס פ' כל שעה שם ובתוס' שהבאתי לקמן] היתה משועבדת מיד למלוה הראשון משעבוד' דר"ן וא"כ א"צ דאקני דהא ה"נ מפיק מיניה משעבוד' דר"נ שאומר קרקע שלי היתה משועבדת לי לעצמי מחמתך משעבוד' דר' נתן דמה לי אני מה לי אחר וכדאית' בסוגי' שם. תדע דאל"כ תיקשי הא שטר' של הלוקח מטלטלים הוא ואיך יטרוף הב"ח שטר זה אלא ודאי כיון דגבה אח"כ קרקע והיתה קרקע זו משועבדת מדרב נתן ה"ל כאלו לוה הלוה השני ממש מהלוה הראשון ומשתעבד' מיד קרקע זו למלוה הראשון מדר' נתן ואם כן מהאי טעמא גופיה א"צ דאקני ודוק היטב בסוגי' שם ותראה שזה נכון. ועיין מ"ש לקמן סי' קי"א סעיף כ"ב וסעיף כ"ג.
(כג) אם שיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי כו'. לשון הע"ש אם שיעבד לו המוכר מטלטלי אגב קרקע כו' וכ"כ הסמ"ע ס"ק כ"ב וז"ל דאפי' במכר המוקדם שט"ח דאף אם נאמר גם במטלטלי אג"ק דדאקני ט"ס הוא מ"מ כיון דא"י המאוחר לחוד לגבות מהלוקח כ"א מכח ששעבד לו המוקדם מטלטלי אג"ק יכול הלוקח לומר דלא שעבד לו מטלטלי אג"ק כ"א במטלטלי שכבר באו לידו ולא באלו שלא באו ליד המוקדם עדיין משא"כ כשכתב לו המוקדם להמאוחר גם דאקני כו' עכ"ל ודבריהם תמוהין דמה מועיל מה ששעבד המוכר מטלטלי אג"ק מ"מ המטלטלין שגבה זה הלוקח דין מטלטלי' יש להן אלא פשיט' דמיירי דזה שגובים ממנו המטלטלים שעבד מטלטלין אג"ק דאז דין קרקע יש להן והכי משמע להדי' פשט דברי הטור דבזה שגובים ממנו המטלטלי' עסקי' ושעבוד מטלטלי אג"ק של המוכר אין מעלה ומוריד בזה וכן מוכח להדיא בדברי הר"ן פרק שני דייני גזירות וז"ל ואי אגבי לי' מטלטלי מטלטלין לב"ח לא משתעבדי אא"כ שעבד לו מטלטלי אג"ק דבכה"ג דינן של מטלטלי' כקרקעות כדמוכח בפרק חזקת הבתים בשמעת' דמכר לו פרה וטלית עכ"ל וכן בסוגי' דפרק כל שעה ותוס' שהבאתי לקמן ס"ק כ"ד מוכח דדוק' בשעבד זה שגובים ממנו מטלטלים שלו אג"ק ועוד תימה על הסמ"ע דכיון דפי' דמיירי שהמוכר המוקדם שעבד מטלטלי אג"ק א"כ הא ס"ל להטור דשטרות משתעבדין אג"ק וכמ"ש לעיל סי' ס"ו סעיף י' ס"ק כ"ה ודלא כתשובת רשב"א סי' תתקי"ד וא"כ מלוה של המוכר טורף השטרות אף שלא שעבד הוא מטלטלין שלו למוכר שט"ח שלו דמ"מ השטר דין קרקע יש לו וכן מוכח נמי להדי' לקמן סי' קי"א סעיף כ"ב וע"ש וא"כ למה לי דאקני הא השט"ח של המוקדם נעשה כבר וא"כ המלוה המאוחר טורפו אף בלא דאקני אלא פשוט כדפי' דמיירי ששעבד לוה של המוכר מטלטלי אג"ק ולא שעבד המוכר מטלטלי אג"ק וכ"ז ברור ודוק מיהו אמת הוא דאם שעבד המוכר מטלטלי אג"ק שטורף המלוה שלו השטרות אף שגבה מטלטלי ולא שעבד הוא מטלטלים שלו למוכר שט"ח שלו ובזה אם מכר המלוה המוקדם השט"ח אז טורף המלוה השני אף שאין בשטר שלו שעבוד דאקני שהרי השטר שהוא טורף נעשה כבר וכשמכר המלוה השני השט"ח אין המלוה הראשון טורף אלא כשיש בשטר חוב שלו שעבוד דאקני ודוק:
(כד) שקנה ושיקנה דאם לא כן יכול לומר מטלטלים אלו קניתי אחר כך ולא נשתעבד באג"ק אבל בקרקע מסתמ' ידוע מתי קנה אותה וכה"ג אמרינן לקמן סי' ק"ד סעיף ה' וע"ש:
מיהו בקרקע שידוע שקנה אחר כך ולא כתב דאקני אינו חוזר וגובה וכדמוכח בתוספות פרק כל שעה שכתבו שם וז"ל משתעבדים לב"ח דאבוכון מדר' נתן ואם תאמר גבי מטלטלי נמי נימא הכי ונראה לר"י דדוק' גבי קרקע שייך למימר הכי דבת שעבוד היא דכשהקרקע זו משועבדת לראובן חשבינן לי' כאלו היה בידו (לאו כאלו בידו ממש דאם כן אמאי אינו יכול להקדיש ולמכור לרבא אלא ר"ל כאלו הלוה המלו' הראשון להלוה השני נ"ל ודו"ק) דהא אם מכרה או משכנה חוזר ראובן וגובה אותה ולכך משועבדים נמי לב"ח אבל מטלטלים אין להחשיבם כאלו הם ביד ראובן כיון שאלו מכרם או משכנם אין גובה מהם עכ"ל וא"כ בקרקע שקנה הלוה השני אחר הלואה כשלא כתב למלוה שלו דאקני היה יכול למכרה ולא היה המלוה שלו יכול לטרפה וה"ל כמטלטלים ולאו בת שעבוד היא ולא עדיף מלוה ראשון ממלוה שני וא"כ ליכא נמי בהא במלוה ראשון משום שעבוד' דר' נתן וכן עיקר ודו"ק:
(כה) ואם לאו אינו טורף ממנו כלום ומשום שעבוד' דר' נתן ליכא כיון דמטלטלי' נינהו ואע"ג דמב"ח עצמו מפיק משועבד' דר' נתן אפילו מטלטלין וכדמוכח בכמה דוכתי הכא כיון דבא לטרוף לא אמרינן הכי וכמו שכתב לעיל ס"ק כ"ד בשם התוספות לענין מטלטלי דיתמי לדינא דש"ס וה"ה לדידן לענין טריפה דכיון שאלו מכרם ואינו טורף אותם לא מפיק מיניה מדרבי נתן מן הלוקח ודו"ק:
סעיף ז
עריכה(כו) הדין עמו. שלא יפרע לו ואח"כ יחזור אחריו ובכי הא מסתבר' שנזקקין לנתבע תחלה עכ"ל רשב"א וע"ל סי' כ"ד: