ש"ך על חושן משפט כא

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף אעריכה

(א) ואין נותנים לו זמן יותר. פי' לענין שלא יאבד זכותו אלא אבד זכותו מיד ונתחייב מיד בכל מה שחייב עצמו חבל אם תובע זמן לפרוע מה שחייב נותנין לו כדלקמן סי' ק' וכן הוא בתשו' רשב"א סי' תתקל"ג בהדיא ומסיים בה כאותה ששנינו בפ' גט פשוט מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו ואמר אם לא אתן לו מכאן ועד יום פלוני החזר לו את שטרו והגיע זמן ולא נתן יחזיר לו את שטרו בזה נותנים לו זמן ל' יום כזמן שנותנים לכל מי שיתחייב בב"ד לפרוע לבעל חובו ע"כ ועיין עוד שם כי הב"י מביא תשובת רשב"א בקצרה ובתשובה (דפוס) שם מבואר הדבר על נכון ע"ש:

(ב) שהיה אנוס כו'. ע"ל סי' נ"ה סעיף א' מ"ש בזה:

(ג) הרי זה פטור מקנין. עיין בבית חדש שדחק ליישב הירוש' דקידושין להרמב"ם והמחבר ולפי ע"ד בחנם דחק דש"ס ערוכה (בש"ס דילן) פרק ד' דנדרים דף כ"ז ע"א וע"ב כהרמב"ם בההוא גברא דאתפיס זכותי' ואמר אי לא אתינא מכאן עד תלתין יומין לבטליה זכותיה כו' ומסיק דלא בטלין זכותיה משום דאונסא פטור בממון אע"ג דקנו מיניה בבית דין חשוב וכן מוסכם מכל הפוסקים וכדלקמן סי' נ"ה גם על הב"י וכ"מ קשה שמשמע ממנו שהרמב"ם הוציא כן מהירו' וליתא אלא כמ"ש גם על הסמ"ג והגהות מיימוני יש לדקדק כן ומכל שכן לפי מה שהגיה הב"ח בסמ"ג "אכן במקום "וכן ראיתי בירושלמי כו' דמייתי הסמ"ג הירושלמי נגד דעת הרמב"ם קשה הרי ש"ס ערוכה בנדרים כהרמב"ם (ויש שהיו רוצים להגיה בירושלמי אונסא כמאן דלא עב"ר ברי"ש במקום עב"ד בדל"ת וכן הוא בב"י וליתא אלא אדרבא בב"י ט"ס הוא שבסמ"ג והגהות מיימוני וכ"מ הוא בדל"ת וכן הוא בהר"ן ובירושלמי בקידושין פרק האומר ובגיטין פרק מי שאחזו וכן הוא בחדושי הרשב"א פרק מי שאחזו וז"ל ר' יוחנן אמר אונסא כמה דלא עבד כלומר דאין טענת אונס וריש לקיש אמר אונסא כמה דעבד כלומר דיש טענת אונס עכ"ל וכן מוכח עוד להדיא בירוש' שם דקאמר התם רבי יוחנן מפקיד לבניה דליהוין עבדין כריש לקיש דלמא איכא דסבר כר"ל ובאין לידי ממזרו' אלמא דלרבי יוחנן אינה מקודשת ע"ש) וא"כ אפי' לא יסבור הירושלמי כן אין ממנו קושיא על הרמב"ם כיון שבש"ס דילן מבואר להדיא כהרמב"ם ועוד נ"ל ברור דגם הירושלמי סובר כש"ס דילן ואין ענין דינו של הירושלמי לכאן כלל דבירושלמי מיירי להדיא שאמר לה מקדש אני לך ע"מ מכניסיך ליום פלן ואין אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי כלום ואירע לו אונסא ר"י אומר אונסא כמאן דלא עבד. וה"נ דס"ל לר"י דהיכא דאדם מחייב עצמו נגד חבירו בדבר שלא היה חייב על תנאי וארעו אונס לזה שחייב עצמו שלא קיים התנאי פטור והרי הדבר כמו שהיה מקדם דאונס רחמנא פטריה אבל מי שחייב עצמו נגד חברו בדבר שלא היה חייב ע"מ שיעשה לו חברו איזה ענין ליום פלוני וארעו אונס לחבירו אין המתחייב חייב בשביל אונסו של זה דאונס רחמנא פטריה אמרינן אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן ומה לו בזה שארעו לחברו אונס הרי לא קבל על עצמו חיוב זה אלא על התנאי זה וכיון שלא קיים חברו התנאי אף שהוא מחמת אונס למה יתחייב הוא ונראה שלזה כוון הר"ן בקדושין פרק האומר שכ' דטעמא דר' יוחנן דלא דמו קדושין לגירושין דהתם אין הדבר תלוי אלא בו אינו גומר לגרש אלא אם יעבור על התנאי ברצון אבל באונס לא אבל הכא שהאשה אינה מתקדשת אלא מדעתה הרי אינה מסכמת בקידושין אא"כ יקיים תנאו אבל כל שלא נתקיים אע"פ שנאנס אינה מתרצה בקידושין עכ"ל ודלא כהב"ח שלא הבין דברי הר"ן כן ולכן כתב דברישא היכא שהתובע שואל השבועה מהנתבע כו' דמי לקידושין ולכן דחק עצמו ליישב דשאני קידושין דאל"כ תהיה עגונה כו' אלא כוונת הר"ן כמו שכתבתי וא"כ גם כשהתובע שואל השבועה מהנתבע לא דמיא כלל לקידושין מה"ט וזה ברור ודו"ק: ועיין מה שכתבתי בספרי נקודות הכסף ביורה דעה סוף סי' רל"ו דדוקא אם פירש מתחלה התנאי כן בשעת המעשה שע"מ כן הוא עושה כן אבל אם מתחל' נעשה הדבר בסתם ואח"כ נעשו תנאים אחרים ביניהם אז דוקא כשהתנאים הם דבר שגוף המעשה תלוי בו הוא דפטור זה שכנגדו אפילו העיכוב של חברו הוא מחמת האונס ואם אין העיקר תלוי בו חייב ולכן בקידושין שבזמן הזה שמתחלה נעשה השידוך בסתם ואח"כ נותנים תנאים כגון שזמן הנשואין יהיה ליום פלוני וכותבים כך בקשרי התנאים ולא נתפרש שהשידוך נעשה ע"מ כן אע"פ שאח"כ א' מהם עבר הזמן חברו מחוייב לקיים השידוך כיון שעבר מחמת האונס ואין עיקר הזיווג תלוי בזמן וכן מחלק בספר טורי זהב שם והוא מוכרח בתשובת מהרי"ו סי' קל"ז ובדברי הר"ב בהג"ה שם אבל כל שמתחלה נעשה ע"מ כן אפי' אין עיקר המעשה תלוי בזה פטור חברו שכנגדו אע"פ שהעיכוב היה מחמת אונס וכדמוכח מן הירושלמי הנ"ל שהבאתי ודלא כבעל טורי זהב שם שמשמע מדבריו שאין חילוק בזה ועוד השגתי עליו שם באריכות על שאר דבריו ע"ש ודו"ק:

(ד) וישבע כשיתבענו חברו כו'. וה"ה בדין השני יכול לבוא אח"כ וישבע ויטול וכ"כ בסמ"ע בתחלה ולא כמ"ש בסמ"ע אח"כ די"ל דלענין לישבע וליטול לא אמרינן הכי דליתא אלא כמ"ש ונכלל במ"ש וכן כל כיוצא בזה וכן דעת הב"ח ועיקר.

(ה) וכל זה כשקנו מידו כו' כתב בסמ"ע דבדין הראשון בעינן קנו מידו בב"ד חשוב ובמעכשיו כדלקמן סימן ר"ז רק דלא בעינן מתפיס זכותיה והב"ח חלק עליו דהכא כיון שאין כאן הפקעת ממון בבירור סגי בקנין לחוד ע"ש ובעיר שושן כתב כהסמ"ע דקנו מיניה בב"ד חשוב ומשמע מדבריו דגם בדין השני צריך קנין בב"ד חשוב שהרי כ' כן בסוף על כל הסי' וכן ב"י לקמן סי' ר"ז דף רצ"ו סוף ע"א קודם ד"ה ומ"ש רבינו ונקרא בית דין חשוב כו' כתב דהרמב"ם סמך אהיכא שהזכיר דיני אסמכתא ומיירי שקנו מידו בבית דין חשוב והתפיס זכותיה גם כן ומיהו בסיפא כיון שהלה תפוס אבד זכותו בכל ענין עכ"ל ועיין מ"ש בסי' ר"ז: