רש"ש על המשנה/תרומות/ח
רש"ש על המשנה מסכת תרומות פרק ח
<< · רש"ש על המשנה · מסכת תרומות · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א
עריכהבתור"ע (אות ג) הניח בצע"ג הש"ס דפסחים (ע"ב ב') דמביא מהא דרי"פ בנודע שהוא ב"ג כו' דטעה בדב"מ פטור ודחי שאני תרומה דאקרי עבודה כו' דאמאי לא מביא מרישא דא"ל מת בעלך מת רבך ועוד דשם לא שייכא הדחיה ול"נ דבהנך תרתי א"ל דטעמא דר"י דפוטר משום דלא הוו זרים מתחלתם עד סופם כמו בפ' דלעיל מ"ב לחכמים ואין לחלק דהתם אכלה מעיקרא משא"כ במת בעלך דלא אכלה קודם שנשאת דהרי בכריתות (רד"ז) מדמה לה הא דסך משה"מ למלכים ולכה"ג אף דאינהו נמי מעיקרא זרים היו והא דתני שהיתה אוכלת כו' ובאו וא"ל כו' ולטעמא דידי אפילו באו כו' ואח"כ אכלו נמי ל"ק דהרי בהיה עומד ומקריב כו' ונודע כו' פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' בהמ"ק ה"י דאפי' נודע ואח"כ עבד ג"כ לא חילל וע"ש בכ"מ:
ב
עריכהבתוי"ט ד"ה ר"א אומר כו' ויצטרפו לזה מה שבלע כו' וישלם הכל בתוספת החומש כו'. תמוה דמה שבלע עתה אינו בשוגג ועוד כיון שהכניס לתוך פיו בהיתרא ומה שבולע הוא ברשות אמאי יהא חייב: שם והכוונה כו' מפני הטנוף והמאוס הרמב"ם. וכ"כ בשנ"א ול"י כוונתם בזה דלכאורה נ"פ דהכוונה פה מפני איסור שרץ ואולי דקו לישנא דל"א שטעם פשפש אלא טעם פשפש משמע שהוא דבר אחר וטעמו כטעם הפשפש ולא אותו ממש. אך בגמרא דנדה לא משמע כן. וכן מפירש"י שם נראה כמש"כ. ומ"מ דינם אמת מהא דפ"ח דשביעית לאכול דבר שדרכו לאכול וכן בתרומה וע"ש בר"ש הירוש':
ג
עריכה[בתוס' חדשים על התוי"ט ד"ה רבי אליעזר ובכ"י הרב מהרש"ח ז"ל כתב דז"א כו' נ"ב כבר קדמו בזה הרב מוהר"י כו' בהגהת מל"מ פ"ה דמעשרות ע"ש. וכ"כ הגר"א ז"ל בביאורו ליו"ד סי' של"א ס"ק קע"ו שדברי התוי"ט תמוהין מאד ע"ש - מהגרמ"ש]:
ה
עריכהבמשנה כדי שתאבד בהם המרה. עי' פי' הרע"ב והוא פי' הרמב"ם ומלשון הר"ש נראה שמפרש בהיפך וכ"נ להדיא ממה שפי' בר"י דגזר מועטין אטו מרובין וב' הפירושים הביאו הרי"ף והרא"ש בע"א בפ' א"מ (והתוי"ט נראה שלא הבין כן בהר"ש ולכן העתיק בדברי ר"י בהיפך) ובר"י מפרש נמי הר"ש מטעם ביטול דאל"כ אין טעם לחלק בין כלים לקרקע ודברי הטור סי' קי"ז שכ' ב' הפירושים ע"ד ר"י תמוהים גם מה שפסק כר"י תמוה ומהב"י משמע דכ"פ גם הרי"ף והרא"ש אנכי אינני רואה שום משמעות בהם ומה שסיימו דר"י מזה אינו הכרע: שם בתוי"ט ד"ה ובקרקעות כו' וכתב הר"ב ומים מגולין אסור להשקותן לבהמתו [ברמב"ם לבהמות] וכו' פי' הר"ן בראוים לאכילה אבל התוס' בב"ק (קט"ו ב') כ' דאפי' לטמאה אסור משום בל תשחית ואינו מותר אלא לשונרא דידיה ודע דגם על הרב"י בטוי"ד סי' קט"ז אתפלא שכ' שם טעמא דב"ת מדעתיה ולא זכר דברי תוס' שזכרתי:
ו
עריכהבתוי"ט ד"ה אפילו הם ככר כו' וק"ק למאי תני תו א' גדול וא' קטן ואולי יל"פ דזה קאי אניקור ור"ל א' ניקור גדול וא' ניקור קטן:
ח
עריכהבתוס' חדשים ד"ה הר"ב ד"ה יניחנה ויש אם למסורת [כ"פ הרא"ש] וקשה כו' דבמסקנא בבכורות לא קיימא הך כו'. נעלם ממנו שכבר עמד בזה התוי"ט ברפ"ד דכריתות וכ' ג"כ ישוב ע"ז:
יא
עריכהוע"ז וע"ז אר"י לא זו היא כו'. נ"ל פי' דלר"י הטעם שהזהירה התורה מלטמאה הוא מפני דפוסלה מלאכלה לכן ס"ל בספק טמאה כיון דכבר אסורה מלאכול תו א"מ עליה וכן היכא דסופה להתטמא וזהו שאמר שאני מוזהר אליה מלטמאה אלא (כשאני פוסלה מלאכלה) ופ' דע"ז וע"ז בפשטיה נראה דקאי על ב' דיני דמ"ט ומ"י: