רש"ש על המשנה/תמיד/ג

רש"ש על המשנה מסכת תמיד פרק ג

משנה תוספתא ירושלמי

<< · רש"ש על המשנה · מסכת תמיד · >>

פירושים רבי עובדיה מברטנוראפירוש תוספות יום טובפירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)פירוש מלאכת שלמהעיקר תוספות יום טובפירוש המשניות לרמב"םמפרשי המשנה

אעריכה

בביאורי הגר"א ז"ל. ד"ה בואו והפיסו ואח"כ היה הולך יותר ממאה אמה כו'. לע"ד ל"ד במחכת"ה דהרי הוי יותר מקנ"ב אמה כיצד מקום הטבעת שנשחט שם היה רחוק מן המזבח י"ב אמה כמש"כ התוי"ט לקמן רפ"ד (ולמש"כ שם היה כ"ז אמה) ול"ב אמה כנגד רוחב המזבח לצד מערב. ומשם לרגלי הכבש יותר משלשים אמה אף אם היה הולך באלכסון. רוחב הכבש ט"ז. משם עד קרן דרומית מזרחית המזבח ג"כ יותר משלשים אמה. ורוחב המזרחי של המזבח ל"ב אמה. ס"ה קנ"ב אמה. אמנם גם עיקר דבריו תמוה דכיון שכתב שהשחיטה והקבלה היו קודמין איך יתכן שיהא שהות לדישון ולהטבה בכדי ההילוך. דשיעור מהלך מאה אמה הוא פחות מן א' מינו"ט לדעת השו"ע או"ח סימן תנ"ט ס"ב. או יותר קצת לפמש"כ שם המ"א והגר"א ז"ל. ואיך אפשר במינו"ט אחד לדשן ולהיטיב שהיו בזה אח"ז כמש"כ בעצמו ז"ל לקמן מ"ט. והטבת חמש נרות לבדן צריכין שהות הרבה אף למ"ד דשל פרקים היו וכש"כ למ"ד דשל חוליות היו עי' מנחות (פ"ח ב'):


ועריכה

במשנה הטני דומה לתרקב גדול כו'. וכן לקמן פ"ה מ"ד ועתוי"ט. ול"נ דרוצה באמרו גדול דהינו במדת ציפורי עי' שבת (ט"ו) וש"מ: שם אחד שהוא יורד לאמת השחי. לע"ד נל"פ דר"ל דהמנעול היה במורד הפשפש כנגד קצה יד האדם כאשר היא משולשלת למטה. וא"כ כאשר ירצה לפתחו נצרך לשוח למטה. ואחד פותח כיון ר"ל שהיה מכוון כנגד האדם שאינו נצרך לשוח וכ"נ מפי' הרמב"ם:


זעריכה

במשנה ושני פשפשין ה"ל לשער הגדול. מש"כ הרע"ב והיו לו דלתות בתחלת עובי הכותל כו'. ל"ד דלא היו אלא בהרחק אמה מתחלת עובי החומה לפנים לרבנן ברפ"ד דמדות. ולר"י שם בהרחק חצי אמה ע"ש. גם מש"כ דהפשפשין היו רחוקין קצת מן השער. ג"כ ל"ד שהרי הצפוני היה בהתא. והוא היה רחוק מהשער י"א אמה. ה' אמות חלל ההיכל מן השער עד כותל הצפוני. ושש עובי הכותל. כמבואר כ"ז במדות שם מ"ג ובתוי"ט שם ד"ה ובקרן וכ"כ שם התוי"ט במ"ב בשם הראבי"ה:


חעריכה

במשנה מיריחו היו שומעין קול המגריפה. לפי סדר הקולות שבגירסתינו במשניות (לאפוקי גירסת המשנה שבגמ') נראה שזאת המגריפה איננה כלי ניגון כאשר הבינו הרמב"ם והרע"ב אחריו. מדאפסיק בינה לשאר קולי כלי השיר. בקול מוכני ובקול גביני. אלא היא היא המגריפה המוזכרת לקמן ספ"ה. וההיא דערכין אין הכוונה עליה:


טעריכה

במשנה מדשן את השאר. מה שפי' הרע"ב דנותן שמן חדש ופתילה חדשה. וכ"כ לקמן. קשה דהא לעיל תנן וארבעה כלים בידם. ואם איתא יתוסף עוד כלי עם השמן. (ומלשון תשובת הרשב"א סימן ע"ט בסופה הביאה התוי"ט לקמן רפ"ו מוכח דמפרש דבהכוז היה השמן החדש). ולעד"נ שעתה לא היה רק מדשנן. ולערב בהגעת זמן הדלקתן אז מביא השמן והפתילות ונותנין לתוכן ומדליקן. וק"ק מדוע לא שנה סדר בין הערבים ועיין היטב פירוש הרשב"א במתניתין דרפ"ו שהביאו שם התוי"ט. גם ק"ל דהא לצורך הדישון היו בזיכין קטנים שבהם חותה את האפר כדפרש"י בפ' תרומה על ומחתותיה. ואמאי לא חשיב להו בהכלים שמכניסים. ואולי שהן היו מונחים תמיד בהיכל אצל המנורה: ומש"כ דקודם שמת שמעון הצדיק לא היה מדשן אלא הנר הראשון ואע"ג דכתיב כו' דאין הטבה פחות משנים הכי עדיף טפי כו'. ק"ל דהרי יכולין לתקן שניהם שלא ייטיבו מעיקרא רק ד' נרות: ומש"כ ולכך נמי מדליקה אם מצאה כבויה קודם שחיטת התמיד כיון שצריך כו'. תמוה דהא הוא עצמו פירש לקמן רפ"ו דאפי' אם מדליקה עכשיו ואחר זריקת התמיד מצאה עדיין דולקת מכבה ומדשנה ומדליקה. א"כ מה תועלת יש בהדלקותה עתה. ועוד דאין טע"ז מספיק על הדלקת נר המזרחי עכשיו ג"כ. וטעמא דלעיל כדי שיהא ניכר יפה ההפסק כו' הוא יפה ומספיק לשתיהן: שם בתוי"ט ד"ה ומניח. והא דהטבה ראשונה קודמת לדם התמיד לרבנן כו'. תמוה דהא לרבנן דם התמיד קודם אפילו להטבת ה' נרות כמש"כ לעיל בדבור הסמוך בסופו ולקמן בדבור זה: ומש"כ מדלא אמרינן דהעלאת אברים נמי תהא מפסקת כו'. הן מסדר המשנה משמע דגם היא היתה קודם הטבת ב' נרות דבספ"ד תנן העלתם ואח"כ ברפ"ו תנא דישונם. וכ"ה מפורש בתשובת הרשב"א סי' ע"ט וז"ל שם והרי לא"ש ששחיטת התמיד כו' והעלאת אברים לכבש הכל היה מפסיק בין הטבת ה' נרות להטבת ב' נרות. וכן עוד שם בהעתיקו פי' המפרש שכתב לו השואל כתב ואחר זריקתו והעלאת אברים לכבש חוזר ומכבה כו' כדי שתהא ההפסקה ניכרת. שוב התבוננתי דכוונת התוי"ט על העלאתם מן הכבש למזבח כי כן קוראן העלאה סתם ג"כ לקמן פ"ז מ"ב בשם הרמב"ם. אך מ"מ דבריו תמוהים דהא ביומא (ל"ג) ילפינן דקטורת קודמת לאברים ונרות קודמין לקטורת ע"ש וא"כ איך יתכן שתוקדם הקטרת אברים לגמר הנרות: שם ד"ה ומטיב. למה תלה טעם כו' במה שממנו מדליק כו' שאינו מפורש והניח העיקר המפורש כו'. מל' הרע"ב משמע דעיקר קרא דתמיד להכי הוא דאתא דא"ת קבע נר אחד להדליק ממנו שאר נרות: בא"ד חמישית מי דחקו לומר כו' אפי' מצא דולק יכבנו כו'. קושיא זו איננה לפירוש הרע"ב שהרי לא פירש לקמן רפ"ו דאע"פ שנמצא דולק כו' מכבהו אלא אם כבה קודם בשעת הטבת ה' נרות והדליקו אז. והרי חזינן שאין הנס קיים: