רש"ש על המשנה/כתובות/ה
רש"ש על המשנה מסכת כתובות פרק ה
<< · רש"ש על המשנה · מסכת כתובות · >>
פירושים רבי עובדיה מברטנורא ● פירוש תוספות יום טוב • פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל) ● פירוש מלאכת שלמה ● עיקר תוספות יום טוב ● פירוש המשניות לרמב"ם ● מפרשי המשנה
א עריכה
במשנה אם רצה להוסיף כו'. עי' ר"ן. והוסיף התוי"ט ע"ד וגדולה מזו כו' דחזי ליכי כו'. תמוה דז"א אלא בכהנים ובמשפחות המיוחסות. וכ"מ להח"מ בא"ע סי' ס"ו סק"ל שזהו החילוק ביניהם. אולם בב"ש שם ס"ק ט"ז לא משמע כן: [שם בתוי"ט סד"ה יוסיף כו' דאפי' כותב דחזו ליכי מנהג טוב הוא כו' נ"ב אבל רק ראוי להיות בכהונה ובמשפחות המיוחסות בישראל. כמ"ש שם בשם התוס'. ועי' שו"ע אה"ע סי' ס"ו ס"ז בהגהת רמ"א בשם המרדכי פ"ק. מהגרמ"ש]:
ב עריכה
במשנה נותנין לבתולה י"ב חדש. ובגמרא יליף לה מהא דכתיב תשב כו' ימים וילפינן מימים תהיה גאולתו. ובנזיר (דף ב) ומגלח א' ליב"ח שנא' ויהי מקץ ימים לימים ויליף ג"כ מימים דבתי ע"ח. ולכאורה כיון דילפינן מהתם והתם חדש העבור אינו נחשב בפ"ע במספר ירחים ששנינו בערכין (לא) וגואל כל יב"ח. שהרי אמר שם תמימה להביא את חדש העבור. הוא הדין בהני נמי אינו נחשב בפ"ע להשלמת יב"ח. ומוכח דאפילו היכא דחכמים נתנו החשבון בחדשים חדש העבור אינו עולה במספרם. וסייעתא להפוסקים ביו"ד סי' נ"ז סעיף י"ח ובא"ע סי' י"ג סעי' י"א דהעבור אינו בחשבון ותיובתא להחולקים שם: שם הגיע זמן ולא נשאו. עי' תוי"ט. ומש"כ ומיהו ס"ל כו' והל"ל ינשאו. לפי דקדוק הלשון הל"ל תנשאנה. אולם בלשון חכז"ל מצינו רבות כיו"ב:
ג עריכה
עד שתכנס לחופה. התוי"ט הביא בשם הר"ן לדחות פי' הרמב"ם דחופה היינו יחוד מהא דתניא בברייתא נכנסה לחופה אפי' לא נסתרה. וכן העתיקה לעיל בפ"ק מ"ד. ול"ד דהא ברייתא היא לעיל (סוף דף יא) ולא גרסינן שם חופה אלא כנסה ראשון לשם נשואין כו' (וכן הר"ן גופיה לא העתיק בה מלת חופה). ויל"פ דהיינו מסר האב לשלוחי הבעל וכר"ל לעיל (מח ב) וכדפריש רבינא לומר דכתובתה מאחר מנה. וגם שאר אמוראי ל"פ עליו בזה ודלא כהא"נ שבתוס' שם. גם י"ל דכנסה היינו שמסרה האב לרשות הבעל ממש ובזה נראה דלכ"ע הויא כנשואה לכל מילי. ולפ"ז א"ש הגי' במשנה שם עד שתכנס לרשות הבעל דהיינו רשותו ממש. ודיוקא דרנב"י שם הוא מלשון כיון כמש"כ התוס' שם במתניתין ד"ה לעולם. ועמש"כ בנדרים (עג ב). ול"נ ראיה לפי' הרמב"ם דחופה היינו יחוד מיבמות (קז) "לא ניחא ליה דתהוי חופה דאיסורא" ומאי איסורא איכא אם לא היחוד דפנויה:
ד עריכה
ברע"ב ד"ה המותר כו' ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן. וכ"כ רש"י. ל"י כוונתו בזה. דא"ל דס"ל דאם הקדיש מעשה ידיה בכלל מיגו דלא חייל על עיקר מע"י לא חל נמי על המותר כמו בקדושין (נא) באומר לה' נשים כולכן מקודשות לי והיו בהן ב' אחיות דאף הנכריות אינן מקודשות וע"ש ברא"ש וכמש"כ שם בס"ד. דהא לקמן אר"ע יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו. ודברי התוי"ט בזה דחוקים:
ו עריכה
ברע"ב ד"ה בש"א. אם הדירה ב' שבתות כו' כ"כ רש"י ול"ד דמשמע דדוקא במפרש אבל בסתם יוציא לאלתר ויתן כתובה והוא כרב לקמן בגמרא וכה"פ פסקו כשמואל דהלכה כוותיה בדינא וכ"ה גם דעת הרע"ב עצמו כמש"כ התוי"ט לקמן פ"ז מ"א ד"ה עד שלשים: שם בתוי"ט ד"ה בה"א. ולשון הפרה שכתב (ר"ל הרמב"ם) לאו בדוקא כו' ומשום כו'. וכ"ה לשון הגמרא לקמן (סג) אפשר דמיפר נדראי. ושם י"ל ג"כ כמש"כ התוי"ט דאגב רהיטא דנדרי בתו עצמה נקיט. אבל מצינו ג"כ בעלמא דנקיט לישנא דהפרה בבכורות (ריש דף לז) וע"ש בתוס'. ועי' תוי"ט פ"ח דנדרים מ"ז ד"ה להפר: [שם בתוי"ט ד"ה התלמידים וכו' וכתב הר"ן ותמה אני למה לא הוזכרה במשנתנו כו' נ"ב עי' בב"ד שתירץ דלא בעי למנות ת"ח משום דצניעי טפי והתורה נמי לא פרסמה הגמל מפני שצנוע בתשמיש כדפי' רש"י בפ' וישלח כו' ע"כ וכבר קדמו בזה המהר"ם שיף ועי' בק"ן ומ"ש בשם רש"י פ' וישלח כ"ה בירוש' כאן ובב"ר פ' וישלח. מהגרמ"ש]:
ז עריכה
במשנה טרפעיקין. עתוי"ט. ודבריו תמוהין שהרי כדברי הרמב"ם מפורש להדיא בגמרא לקמן (סד) מאי טרפעיקין אר"ש איסתרא כו' פלגא דזוזא. ועי' פרש"י שם (ולפמש"כ בסה"ד מדברי הרמב"ם בחיבורו שדינרין דת"ק הם של מדינה. יהיה שיעור של ר"י טפי משל ת"ק) ואולי דלזה כיון התוי"ט במש"כ לקמן אבל בגמרא כו'. אולם מ"מ דבריו אך למותר:
ח עריכה
במשנה אר"י לא פסק לה שעורים אלא רי"ש כו'. ועי' לקמן פירושו בגמרא. ומשמע דת"ק פליג עליה וס"ל דבכ"מ שעורים כפלים בחטים. והני תנאי כתנאי דפליגי בפ"ח דפאה מ"ה ור' יוסי כר"מ דשם. ונ"ל סמך יפה להת"ק מקרא סאה סלת בשקל וסאתים שעורים בשקל (מלכים ב' ז'):
ט עריכה
משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהן עשר סלעים בגליל. כה"ג בחולין (קלה) במשנה: שם ברע"ב ד"ה שתי. קשה לטוות כפלים כשל ערב. וכ"כ רש"י. ובנגעים פי"א מ"ח העתיק מפי' הרמב"ם שהשתי דק והערב עב מאד. וב' הפירושים יש להם מקום כאן ושם: