רפואה למכה/שיר השירים ב/יב
הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו.
ויחמס כגן שכו שחת מועדו שכח ה' בציון מועד ושבת וינאץ בזעם אפו מלך וכהן.
הנצנים וכו'. זהו ע"ד משאז"ל בראשית רבה, ר' שמעון בר יונה או' עתה אקום. כל זמן שהיא מוכפשת באפר, כב יכול אלא לכשיגיע אותו היום שכתוב בו התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, באותה שעה הס כל בשר מפני ה', למה כי נעור ממעון קדשו עכ"ל. ובאותה שעה אז הנצנים נראו בארץ כמ"ש במדרש שמות, מיד גלו הצדיקים את ראשן שהיה מכוסה. והטעם כי בעוד שישראל בגלות גם השכינה אינה מראה פעולותיה ע"י ישראל והנה היא שוכנת לעפר, ובזה נראה להם כאויב, כמש"ה למה תהיה כאיש נדהם. וכן הוא או' והמה מרו ועצבו את רוח קדשו ויהי להם לאויב. לא אמר ויהי להם אויב ח"ו אלא לאויב. והוא עד"ה שאו' היה אד' כאויב. והצדיקים מקיימים בעצמם אם באו לך רשעים כוף את ראשך. וזה מפני כמה טעמים, אם מכח השבועה שכבר השביע הב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות, וגם מפני שהם מקיימים מעצמם דיו לעבד להיות כרבו, וכאשר יגיע אותו היום וכו'. אז התנערי מעפר וכו'. גם הצדיקים יקומו עמה, ובמקום שבתחלה בלע ישראל בלע כל ארמנותיה ונבלעו בין האומות, עתה עת הזמיר הגיע, הגיע זמן של אדום לזמר וליחתך, ובמקום שבתחלה וירב בבת יהודה תאניה ואניה, עתה לא ישמע עוד חמס בארצך שוד ושבר בגבוליך, רק וקראת ישועה חומותיך ושעריך תפלה. וזהו קול הזמיר הגיע, הגיע זמנה של שירה להאמר, ונודה לך שיר חדש, ואז קול התור נשמע בארצנו, כל זה אפשר לומ' לפי פשוטי הדברים. א"נ נוכל לומ' היה אד' כאויב. ע"ד משאז"ל על פ' ותאמרו בשנאת ה' אותנו. והוא היה אוהב אתכם אבל אתם שונאים אותו, משל הדיוט או' מה דבלבך על רחימך מה דבלבך עלך ע"כ. וכן ג"כ היה אד' אצלכם כאויב, ובזה בלע ישראל בלע כל ארמנותיה. פי' מעצמו. וז"ש בִלע ואינו אומר בַלע, והוא כמו נבלע, וכמ"ש היה בענין המרגלי' שאמר שהם בעצמם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרים ובחרו להם הגלות, וגם הוא בעצמו שחת מבצריו, שהם העננים אשר שם ה' עליהם למבצר נשגב מאויבים, פרצו ויעברו, ויעפילו לעלות אל ראש ההר. ובזה וירב בבת יהודה תאניה ואניה, כמשאז"ל הרבה תאניה וכו'. והוא פועל יוצא לעתיד כמשאז"ל, אתם בכיתם בכיה של חנם, אני אקבע לכם בכיה לדורות. כאשר כן היה בעו"ה. והנה כנגד זה אמ' הנצנים נראו בארץ. ואז"ל אלו הם שבטו של לוי שהיו צדיקי' כלם, וזכותם הגינו עליהם. גם אמרו במד' הניצנים נראו בארץ. הנצוחות נראו בארץ, אלו הנשיאים, שנ' ונשיא א' נשיא א'. ועת הזמיר הגיע. הגיע זמנה של ערלה שתזמר, הגיע זמנה של כנעניים שיזמרו, הגיע זמנה של א"י להחלק, שנ' לאלה תחלק הארץ. והכוונה נ"ל כמ"ש בזוה' מגלת איכה ז"ל, לית אנת דכיר כד קאימנא לגבך בטורא דסיני, שלימין שיתין רבוא וקבילו לך עלייהו, ואתעטרנא לך בהו יתיר מכל עממיא, והוינא אזלין אבתרך בכל רעותך, וההיא שפחה קטלא בהו לאלפין ולרבבן, ולא אשגחנא ואתאבידו כלהו במדברא ושבקינן לון תמן, ואעילנא בבניהון ענפין זעירין לקיימא קמך בארעא דא, וגדילנא לון לקיימא קמך בגין רעותך עכ"ל. וכוונתו בקיצור כמ"ש המקובלים ז"ל, כי אלולי חטאו היו מקדשי' טומאת המדבר, והיתה קדושת' קדושת עולם כמו שעתיד להיות, וכמ"ש בפ' אני חבצלת השרון. אבל לא זכו מפני עון מעשה העגל וי' נסיונות וכו'. וע"כ שלטה בהם הקליפה, ואת בניהם הקים תחתם, אשר עליהם נאמ' ותבא כל העדה. אשר היו ראויים לביאת הארץ, אשר היו מאותה הבחי', כמ"ש עליהם משה, ואתם הדבקי' בה' אלקיכם. וכמו שהאריך בס' אוצרות חיים. וזהו אעפ"י שהיה ה' כאויב עם דור המדבר, מ"מ הניצנים נראו בארץ, אלו הנשיאים אשר בכחם היה לנצח הקליפה, ובפרט אלעזר הכהן ויהושע בן נון, גם הנשיאי' בעצמם דשלוחתייהו דאבות העולם קא עבדי, כמ"ש מהרמ"ע זצ"ל בח"ד פ' כ"ח. ועי"ז נראו בארץ, כי בתחלה בלע ישראל, וכיון שהיו מראים להם התגרים מפרי הארץ מיד היו מתים, עתה נראו ונתקיימו בארץ. עת הזמיר הגיע, הגיע זמנה של ערלה שתזמר, כמ"ש ושוב מול את בני ישראל שנית. ועי"ז הגיע זמנם של כנעניים שיזמרו, כי ע"י המילה זכו ליכנס לארץ, וכמ"ש במד' א"ל יהושע מה אתם סוברים שאתם נכנסים לארץ ערלים, כך אמר הב"ה לאברהם, ונתתי לך ולזרעך אחריך, ע"מ ואתה את בריתי תשמור. והעיקר הוא כיון שלא ניתנה א"י ביד הכנעניים, אלא ע"ד קליפה קדמה לפרי, א"כ היה צריך שיקשטו עצמן, ויסירו הערלה מהם תחלה ואח"כ תתקשט הארץ, ועי"ז אעפ"י שבלע ישראל בלע כל ארמנותיה, עת הזמיר הגיע להעביר גלולים מן הארץ, במקום שנאמ' וירב בבת יהודה תאניה ואניה. נאמ' וקול התור נשמע בארצנו. אשר לפי דרכנו ארז"ל, אר"י קול תייר טוב נשמע בארצנו, זה קולו של יהושע, בשעה שאמר עברו בקרב המחנה. והכוונה נ"ל שאעפ"י שהוקבע להם בכיה לדורות כמ"ש, ע"י זכותו של יהושע ארוכה אתייהיב להון ונכנסו בארץ. וכמשז"ל על פ' כי הוא יעבור והוא ינחיל. אם הוא יעבור הוא ינחיל. וכן בענין העי אמרו לו קום לך. ואז"ל (ילקוט יהושע רמז יז) קם לך. לא (כך) אמ' משה כי הוא וכו'. אם יעבור עוברים ואם לאו אין עוברים וכו'. הנה כי זכותו של יהושע הכניסם לארץ, והוא ע"ד שנפרש. ואמנם אומרו זה קולו של יהושע, בשעה שאמר עברו בקרב המחנה. זה יובן כמ"ש במדרש ילקוט וז"ל, וכי צדה היתה צריכה להם וכו'. אלא כך א"ל עשו תשובה כדי שתכנסו לארץ. וזהו וקול התור נשמע. ששמעו לדבריו ועשו תשובה, ועי"ז זכו לירש את ארצנו, וא"כ אעפ"י כי וירב בבת יהודה תאניה ואניה, הנה נתקבלה תשובתם ושמע ה' את תפלתם, ראה את דמעתם והנחיל להם את ארצם. והטעם שיהושע הכניסם לארץ הוא כי כל הדור ההוא היו מבחינת יהושע והוא היה עיקר, וכמ"ש בס' אוצרות חיים ז"ל בזוה' פרשת בראשית ביארו דבניהם היו מבטרא דיהושע דאיהו סיהרא, שהוא רמז ברחל נוק' דזעיר, והיא הנק' ארץ ישראל, ולכן נכנסו שם עכ"ל. והוא מבואר לפי מה שאמרנו. ולפי הדרך שאמרנו היה אד' כאויב. שאנחנו חשבנוהו לאויב הגם כי הוא אוהב אותנו, אפשר לפרש אותו על בטול תורה, כי ע"י בטול תורה אז"ל על ואם לא תשמעו. להיות עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים. וממלת 'לו' דקדקו, זה היודע רבונו ומתכוין למרוד בו עכ"ל. ואין לך אויב גדול מזה, והנה אז"ל כי מזה נמשך ז' גופי עבירות, הראשונה גוררת השניה וכן עד השביעית, לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרי', כופר במצוות, כופר בעיקר. וזהו היה אד' כאויב אצלו, יען הנה הוא יודעו ומתכוין למרוד בו, ובזה 'בלע ישראל' כיון שהגיע בכלל היותו כופר בעיקר, כי אז העושה זו לא יקרא עו' שמו ישראל, הוא בכלל המינין והמסורות וכו'. וזהו בלע ישראל. גם בלע כל ארמנותיה, שהם בתי כנסיות ובתי מדרשות, כיון שהוא מונע את אחרים יבא לכלל מ"ש באחז, שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות למען לא ילמדו וכמשז"ל. וע"י זה שחת מבצריו, כי נתבטלו אילין נטורי קרתא, והסגיר ביד אויב חומות ארמנותיה, וכשאין הקול קול יעקב אז ח"ו הידים ידי עשו, וירב בבת יהודה תאניה ואניה. ואמר 'בבת יהודה' יען אליהם יש סגולת הדבור כמ"ש הרבה פעמים. א"נ וירב בבת יהודה תאניה ואניה. כי ע"י התורה אשר כל נתיבותיה שלו', ישפטו צדק בין אדם לחבירו, אך אם תחסר התורה ח"ו אז יתרבו המחלוקות ח"ו, וכל דאלים גבר, ומי שירצה להונות את חבירו יעלה בידו. וזהו וירב בבת יהודה 'תאניה', שהוא מלשון כי תואנה הוא מבקש. וגם 'ואניה' שהוא מלשון אונאה. וכנגד זה אמר הנצנים נראו בארץ, ע"ד מ"ש מהר"ש אלקבץ כי באומרו 'נראו' רמז כי היה דבר נסתר ונתגלה מחדש, וכן הוא כי כל מה שלומד האדם בעה"ז ידע טרם בואו עכ"ל. וא"כ כיון ששרשי נשמותיהם של ישראל ממקום הקדש באו וכבר למדו תורה, א"כ לא ימנע מהם דרכי התשובה, ויעסקו בתורה לשמה ועי"ז יתוקנו כל הדברים ותכנס בלבם אהבת ה', וקרא להם שם חדש אשר בשם ישראל יכונה, ועי"ז עת הזמיר הגיע לעסוק בד"ת, זמר בכל יום, זמר בכל יום. ואמר 'הגיע' לשון עבר, כי לרוב קדושת האיש הישראלי אין צריך הכנה לזה, רק בכל יום ובכל עת הנה הוא לו עת דודים לקרב' אל התורה ולעסוק בה, ועי"ז וקול התור נשמע בארצנו, שהם ד"ת אשר ע"י הארץ הנשמה תעבד ונבנו החרבות, ובמקום שנאמ' וירב בבת יהודה וכו'. עתה ע"י התורה יזכו להֶ' קולות, וישמע בערי יהודה קול ששון וקול שמחה וכו' אכי"ר. ומהר"ם אלשיך פי' ז"ל, ראו נא איך ממהר האלקי' לעשות הדבר, כי הלא מאז טרם בא הקץ הקדים להצמיח הגואלים, כי הנצנים כבר נראו בארץ, ע"ד הכתוב לעיל עכ"ל. ולעיל פי' על ענין המשיחים ואליהו ע"ש. ולפי ד"ז אפשר לפרש הכתוב כפשוטו, הגם כי היה ה' כאויב וכו'. כבר הקדים רפואה למכה והנצנים נראו בארץ, שהם הגואלים כמ"ש, ואין לך רפואה גדולה מזו, ולפי ד"ז נפרש פ' היה אד' וכו'. גם על הגליות שעברו, כמ"ש במד' הנצנים נראו בארץ, הנצוחות נראו בארץ, זה משה ואהרן, שנ' ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים. עת הזמיר הגיע, הגיע זמנן של ישראל להגאל. הגיע זמנן של מצרים שיזמרו, הגיע זמן ע"ז שלהם שתעקר, שנ' ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים. הגיע זמן של ים שיבקעו מימיו, שנ' ויבקעו המים. הגיע זמן של שירה שתאמר, שנ' אז ישיר משה עכ"ל. ופירוש הכתוב בגלות מצרים, היה אד' כאויב, לא אויב ממש אלא כאויב, להכניסם בכור הברזל תחת אדונים קשים, פרעה מלך קשה ומצרים אומה קשה, ונתן רשות להם לשלוט בישראל, וימררו את חייהם. ואז בלע ישראל. כי נבלעו ביניהם עד כי הכניסום בעמקי הקליפות, ואז חיים בלעום. וזהו בלע ישראל, וזה מפני כי בלע כל ארמנותיה, שבטלו מהם תלמוד שהיה להם במצרים, ולכן שלטו בהם. וראיה לדבר כי שבט לוי שהיו עוסקי' בתורה לא נגזר עליהם השעבוד, וזהו בלע כל ארמנותיה, וזה גרם ג"כ כי שחת מבצריו למען יבנו אותם ישראל, וזהו ויבבן ערי מסכנות את פתום ואת רעמסס. כי בנויות היו מתחלה רק שסתרו ע"מ לבנות ולחזק אותם לאוצר. וגם 'שחת מבצריו' לפי האמת, כי פי תהום בולעו ולא נתקיימה בידם, ובזה וירב בבת יהודה תאניה ואניה. כמ"ש ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו. וכנגד זה אמר הנצנים, הנצוחות נראו בארץ. וע"ד האמת נפרש מה ר"ל בכל א' וא', הנצוחות נראו בארץ, זה משה ואהרן. שנראו בארץ מצרים כמ"ש ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים. ועי"ז נפל פחדם על פרעה ועל כל מצרים, וכמש"ה גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם. וא"כ אעפ"י שבלע ישראל, ע"י משה ואהרן שנראו בארץ פסק מהם השעבוד. א"נ היה אד' כאויב בלע ישראל. אפשר לומ' כמו שהאויב היה מבקש תחבולות כדי לאבד את ישראל ח"ו, כן לב הב"ה להצילם, וכמשאז"ל על וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. וזהו היה אד' כאויב. וכמו שהאויב נתיעץ לאבדם במים, והיה מביא תינוקות כדי לדעת היכן תנוקות של ישראל נתונים. כן הב"ה חשב להצילם, ואז"ל שהיו נבלעים בקרקע, וזהו היה אד' כאויב כמ"ש, וזה ע"י מה שבלע ישראל, והיו נבלעים תחת הקרקע. ועתה או' הנצנים, אלו משה ואהרן, נראו בארץ ולא הוצרכו להבלע בקרקע, והטעם שהוצרכו להבלע בקרקע, למען יטהרו מחלאת (טומאתם), גם להיות כי עדיין לא הטהרו ולא נצרפו כראוי, הוצרכו להתעלם מן העין כדי להנצל, אבל משה ואהרן לא הוצרכו לכך, רק אדרבא היה כח בידם להכניע הקליפה בעל כרחה, כאשר כן עשו אח"כ והוציאו בני ישראל משם, וזהו הנצנים נראו בארץ. עת הזמיר הגיע, הגיע זמנן של ישראל להגאל וכו'. דקדק מלת 'זמיר' שיש בו הרבה פירושי', מלשון זמורה ומלשון זמר ומלשון כריתה, וכמו שמפרש הגיע זמנן של ישראל להגאל, ועי"ז גפן ממצרים תסיע, וכיון שהגיע זמנן להגאל הגם כי בלע ישראל, מוכרח הוא שיצאו משם ואפי' לא הגיע הזמן. גם עינינו ראו כי הקליפה נתחזקה בעו"ה, מ"מ לא תהיה אחרית לרע, כי הגיע זמנה של ערלה שתזמר, ולפי דרכו רמז לנו כי בזכות דם מילה יצאו ישראל ממצרים, עוד הגיע זמנן של מצרים שיזמרו, אפי' שעדיין לא הגיע זמן בטול הקליפות, כאשר כן היה כי לא נתבטל רק לפי שעה, מ"מ כבר נתמלאה סאתם של מצרים, וזהו הגיע זמנן של מצריים שיזמרו, ואפי' עדיין לא הגיע זמנם ולא נתמלאה סאתם, מ"מ הגיע זמן ע"ז שלהן שתעקר, שנ' ובכל אלקי מצרים אעשה שפטי'. שניטלה הממשלה מן השר שלהם ונתבטל לגמרי. וזהו שבכאן אמ' שתעקר. פי' עקירה עולמית, ולמעלה לא אמר רק שתזמר, ולפי דרכו למד ג"כ על דם פסח, אשר עי"ז נעקרה ע"ז של מצרים, ועי"ז יצאו ישראל משם, הגיע זמן של ים שיבקעו מימיו, עו' טעם אחר כי יש לחוש על כבודו ית', אשר אז היה נחשב אצל המצריים ובכל העולם כלו כאויב, פי' בכל א' מהשרים שלמעלה החצונים ח"ו, שכל א' מהם הוא אויב לישראל, והטעם שהיו מחשיבים אותו בכך הוא מפני כי בלע ישראל וכו', ולא היה להם לא מלכות ולא זכרון, וכן בפירוש אמר פרעה, לא ידעתי את ה'. ויועצי פרעה אמרו שמענו שבן מלכים הוא בן מלכי קדם. הכלל העולה כי אפי' החשובים שבאומות לא היו מכירים כבודו ית', וא"כ אפי' לא יהיה זכות לישראל ולא נתחייבו המצריים, וגם לא השר שלהם, ביותר יש לחוש לכבוד שמו שיתפרסם אלקותו בעולם, וזהו הגיע זמן של ים שיבקעו מימיו, שנ' ויבקעו המים. וכבר ידוע משאז"ל כי המימות שבעולם נתבקעו. הגיע זמן של שירה שתאמר, שנ' אז ישיר משה. לפי פשוטו אפשר שמביא ראיה מפני שאו' 'אז', ע"ד באותה שעה דווק' היתה ראויה ואין לאחר אותה, אבל לפי הדרך שהתחלנו יובן כאשר נקדים מ"ש במד' שמות רבה על פ' נכון כסאך מאז. א"ר ברכיה בשם ר' אבהו וכו', עד אבל משעמדנו בים ואמרנו שירה לפניך, ב'אז' נתיישבה מלכותך וכסאך נכון, הוי נכון כסאך מאז עכ"ל. והגם כי היה צריך ביאור, מ"מ העולה ממנו כי ע"י השירה נתישב כסא כבודו, וגם הוא ית' נתעלה וישב על כסא כבודו. וא"כ אפילו העולמות העליונים היו צריכים סיוע והגיע זמנם להתקן, ונתקנו ע"י השירה, וזהו הגיע זמן של שירה שתאמר. באופן כי גאולתם של ישראל הנה היא מוכרחת מכמה טעמים, כמ"ש ר' תנחומא אמ' הגיע זמן שתעשו זמירות להב"ה, שנ' עזי וזמרת יה, זמירותיה. נר' שר' תנחומא אינו מוסיף כלום על דברי המדרש שאו' הגיע זמן לומ' שירה. אך אפשר לומר כי כוונתו היא כי מלבד מ"ש כי נתישב העולם ע"י השירה וגם כסא הכבוד, עוד טעם אחר כי הנה הגם כי הוא ית' חפץ חסד, מ"מ ותאחז במשפט ידו. ואם הקליפות מתגברות לסיבת העוונות, גם כי היכולת בידו לבטלם לא יגע בהם יד, אדרבא נתן בהם כח ליסר את הרשעים, אך לישראל הורה להם הדרך כיצד לעשות כדי להנצל מידם, וכאשר ישראל ייטיבו דרכיהם לפניו ית', עי"ז הוא ית' יכרות הקליפות מתגברות, ועתה שישראל במצרים סבלו עול הגלות, כבר אמרנו בשם האר"י זלה"ה כי כוונתם היה לעשות התקון הראוי לקבלת התורה, וגם כדי לצרף וללבן הדורות הראשונים, ועתה שנשלם הצרוף כמ"ש, הגיע הזמן שהם יעשו זמירות להב"ה כדי להכרית הקליפות, וזה יהיה ע"י מצוות ומעשים טובי' שיעשו והתורה שיקבלו. וזהו עזי וזמרת יה זמירותיה. פי' העז שהיא התורה יהיה לה ע"י זמירותיה. א"נ כמש"ה תנו עז לאלקים. והם דברי השי"ת, 'עזי' פי' החוזק שלי, הוא ע"י זמורותיה, שבהם הוא ית' כורת הקליפות, וכיון שהגיעה השעה שתעשו זמירות כנז', עי"ז ויהי לי לישועה והוציאנו ממצרים. א"ר ביבי זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי. שאפי' בהיותם במצרים לא פסקה ישיבה מכל שבט לוי, ועתה עת אותו הזמיר שהיו מזמרי' בד"ת כנז' הגיע, ועי"ז הנצנים נראו בארץ ונגאלו ישראל על ידם, וקול התור נשמע בארצנו. אר"י קול תייר טב נשמע בארצנו, זה משה, בשעה שאמ' ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה עכ"ל. ועל אותה שעה נאמ', במקום שבתחלה נאמ' ויאנחו בני ישראל מן העבודה וייזעקו. והוא ע"ד מש"ה וירב בבת יהודה תאניה ואניה. הנה עתה ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. רק והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים וכו'. אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל.
עוד אמרו הנצנים נראו בארץ, כגון מרדכי וחבורתו, עזרא וחבורתו. עת הזמיר הגיע, הגיע זמן של ערלה שתזמר, הגיע זמן של רשעה שישבר, שנ' שבר ה' מטה רשעים. הגיע זמן של בבליים להשמד, הגיע זמן ב"ה שיבנה, שנ' ועלו מושיעים בהר ציון. וכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה וכו' עכ"ל. לפי דרך זה יפורש היה אד' כאויב, כמשז"ל מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה, מפני שהשתחוו לצלם, א"ל והלא לא היה אלא לפנים, א"ל אף הוא לא עשה אלא לפנים עכ"ל. וא"כ היה אד' כאויב ולא אויב ממש לגזור עליהם להשמיד להרוג ולאבד ח"ו, אלא כאויב ולא אויב ממש, ואז בלע ישראל, כמש"ה לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם ולא מלך, אזי חיים בלעונו, וגם בלע כל ארמנותיה שחת מבצריו, שבטל מהם בנין ב"ה כמ"ש, ובתחלת מלכותו כתבו שטנה וכו', וירב בבת יהודה תאניה ואניה, כי בכל מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע אבל גדול ליהודי' וצום ובכי ומספד. ולכן אמר הנצנים נראו בארץ, כגון מרדכי וסיעתו וכו'. שבזכותו ניצולו ישראל, ואמר 'נראו בארץ' כי בזכותו, במה שהיה משים עצמו בסכנה על ייחוד שמו ית', והיה מתראה אצל המן ולא היה משתחוה, בזכות זה ניצולו כמשז"ל, כוונתו היה כדי לתקן מה שהשתחוו לצלם, וגם לתקן מה שהשתחוו לעשו, ועי"ז נצולו. ואז עת הזמיר הגיע, הגיע זמנה של ערלה להזמר, כמ"ש ליהודים היתה אורה ושמחה וששון זו מילה. הגיע זמנה של רשעה שתשבר, בכל מקום שנאמר רשעה סתם היא מלכות אדום, ואז נקהלו היהודים ועמוד על נפשם והרוג בשונאיהם וכו'. הגיע זמן של בבליים להשמד, כמ"ש והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד. ואחז"ל נכד זו ושתי, ולא נשתייר מזרעו של נ"נ שריד ופליט. הגיע זמן של ב"ה שיבנה, הפך כוונת המן שאמ' ישנו עם א', ישן לו אלוק שלהם אשר הוא זמן הדורמיטא, קדרותא דצפרא שהוא זמן תגבורת הדינים, וידוע כי זהו חובה ע"מ לזכות, שאח"כ חוזר ונבנה כבתחלה, בסוד ומאיר לאישון בת עין, וכוונתו היתה באותו זמן לכלות את ישראל ולא יבנה ב"ה, וכיון שהגיע זמן ב"ה שיבנה, הופרה עצתו והושב לו גמולו בראשו, וכמו שמביא ראייה, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו וכו'. גדול יהיה כבוד הבית הזה. פי' שלא נשאר בקטנותו רק נתגדל ונעשה שלם, ועי"ז וקול התור נשמע בארצנו וכו'. א"נ היה אד' כאויב וכו'. כבר אמרנו משז"ל כי בתחלה היתה המלכות נוק' בת י' ספירות, וכנגדה בקליפה לא היתה כ"א נקודה א'. ואח"כ ע"י העוונות אמלאה החרבה, וזה אמר כמפליג, כי כיון שנק' בשם אד' אז היא פרצוף, כמבואר בדרושי הנוק'. אלא אמר כמפליג כמ"ש היה אד', ונתמעטה כמו שהיה האויב מתחלה. א"נ בענין הש"כ ניצוצין, ביארו שהם הנק' דין של אדנ', וכשבא אליה הארת א' של אהי"ה דאי', ה' אלפין, מ"ה של אהי"ה כנז' הוא דין קשה. וזהו היה אד' כאויב, שחסר ממנה א' של אהי"ה, ואינו רק היה, ולכן אד' הנה הוא כאויב, שהוא דין קשה. א"נ פירש האר"י זלה"ה על פסוק והמה כאדם עברו ברית. אני אמרתי אלקי' אתם אכן כאדם תמותון, כי אני שהוא המלכות, האמירה להיותה אלקי', וזהו על ידיכם. וזהו אני אמרתי אלקי' אתם. וכשחטאו בעגל והפרידו אל"ה, ואמרו אלה אלקיך, נשאר מ"ה העולה אד"ם. פי' כי הפרידו אל"ה ונשארו מ"י, ונסתלקו ה' חסדים ונשאר מ"ה. וזהו אכן כאדם תמותון, שירדו למקום המיתה שעד עתה היו בסוד הבינה, הוא אלקים חיים. והנה כאדם סוד שם אד' שגימ' כאד"ם, מקום המלכות ודי בזה. וז"ש והמה כאדם עברו ברית, כי בעון העגל חזרו כאדם כדפי', ומאותו היום ואילך צריך תפלה ודמעה להחזירה כבתחלה. וכולי האי ואולי, כמ"ש אח"כ כי חסר ממנה לעולם שער הנ' של מ"י ותחסרהו מעט מאלקי'. והנה הסיבה לכל זה לכל הפירושים שאמרנו הוא מפני כי בלע ישראל וחזר לנרתקו, ונתמעט בתלת גו תלת, ולכן גם היא נתמעטה. בלע כל ארמנותיה, פי' שהם נצח והוד, ולפי דרך זה יפורש על נה"י דעשיה ששלטה בהם הקליפה כמ"ש לעיל, וזהו בלע 'כל' שהוא יסוד, וגם ארמנותיה שהם נצח והוד, ואם נפרש ארמנותיה כמ"ש בזוה' שיר השירי', כאינון פתיחו דהיכלין. וביארנו במקום אחר שהם נקודות דידה וע"ש. נוכל לומר כי כל אלו נתבלעו, וכמ"ש בס' הזוהר על פ' אל תראוני שאני שחרחורת. שחת מבצריו. פי' הז"א שחת המבצרים שעשה, וכבר אמרנו שאפשר לומ' שהם ג' אבות, ג' אותיות יה"ו של יהודה, ועתה נסתלקו ונשארת ד' יחידה אשר נפלה, נשארה כימי עוני דלה ועניה, כמ"ש גלתה יהודה מעוני. וע"י מה ששחת מבצריו כנז', וירב בבת יהודה, שהיא הד' הנז', שהיא בת ותולדה של יהודה הנז', הרבה תאניה ואניה, שהם הקליפות שיש בהם אונאה, וגם נכלי דתות וכיוצא, ולעולם תואנה הם מבקשים להתעולל ברשע, והנה כנגד כל הנז' אמ' הנצנים נראו בארץ, וכמו שפי' האר"י זלה"ה על מ"ש בזוה' על פסוק זה, אילין אבהן דאתגניזו בעלמא דאתי, ע"ש בדרושי' והבאנו מקצתו בפסוקי' הקודמי'. והכלל העולה כי כאשר יחטאו התחתונים אז יחסר אורה ח"ו, ותמלא דינים מפני מעשה התחתונים כי רע הוא, ותרד למקום הדינים לעומק הקליפות, אז יעלו האבות במחשבה לעלמא דאתי להרבות אורם, וכשיגיעו ליסוד יתגלו האבות באור רב במלכות וינצלו התחתונים, וזהו ענין הקשת הרומז ליסוד, שנצולים ע"י התחתונים, וז"ש אמאי אשתזיבו, בגין הנצנים נראו בארץ עכ"ל. והוא מובן כי הגם כי היה ה' כאויב בלע ישראל וכו'. כאשר הנצני' נראו בארץ, אז נתגלו הרחמי' וחזרה מלכות לקדמותה, ועת הזמיר הגיע, שהוא זמן השחתת והשבתת הקליפות, וקול התור נשמע בארצנו, פי' אח"כ האר"י זלה"ה ואמ' קול התור ולא קול תורין, שהם נצח (סוד), ובו כלול הוד, אפש' כפי' מאמ' הנצני' נראו בארץ של פי' בראשית, כי משם יובן כל מה שאמרנו. וכיון שנתפשטו נה"י דזעי' בנוקביה, אז נתגדלה ונעשית בת י"ס, וזהו ג"כ שרמזו במד' באמרם הנצוחות נראו בארץ, שהם נה"י הנז', וקראם נצוחות לרמוז שהכל נכלל בנצח שהוא הימין, ויצדק לומ' על יהושע וכלב שהם היו העיקר, כי הנה הם בחי' בי' הכלים דאורות יוצאי' מן הטבור ופי היסוד, ומשם יוצאי' יהושע וכלב, והנה הם מתגלים גם הם בכ"ה, כי איהו בנצח ואיהי בהוד. גם מרדכי וסיעתו הנה הם מרדכי ואסתר, איהו בנצח ואיהי בהוד. וכן ב' משיחין משיח בן יוסף הנה הוא בהוד, כמו שפי' בס' הכוונות בברכת בונה ירושלים, ומשיח בן דוד ג"כ הנה הוא בנצח כידוע. וכאשר נתגלו אלו האורות במלכות, אז נתגדלה. וכמו שבפי' אמרו בס"ה פ' ויקרא על הפסוק הזה שדרשוהו על ענין המשכן, בשעתא דאתקם משכנא, אז נתגדלה המלכות ע"י מה שהנצנים נראו בארץ. ופי' המאמר יהיה קצתו לפי מה שפי' האר"י זלה"ה בפי' מאמ' של בראשית, וקצתו לפי מה שפי' מהרמ"ק, והעיקר כי הוקשה לו אמרו בארץ וגם בארצנו, ואגב זה מדייק ג"כ החילוק שלכתחלה או' נראו ואח"כ או' נשמע. והעיקר הוא שיש נקודה פנימית שהיא למעלה והיא נק' כלת משה, ויש אחרת למטה והיא מלכות ג"כ, ועתה או' הנצנים נראו בארץ, אילין אינון נטיען דעקר לון קב"ה, ושתיל לון באתר אחרא ואתרביאו בנטיעתא. אפשר שהם ו"ק ז"א שנתעלו מחג"ת ונעשו חב"ד, ומנה"י נעשה חג"ת ע"י רבוי האור שנתרבה, ותוספת הארת אימ' נתוסף עליהם נעשו נה"י חדשי' לז"א, וזהו כד אפיק פרחין נראו בארץ, שמהם נעשה סוד הראייה ועינים אל הארץ שהם המוחי' שלה, וזהו דהאי ארץ מתברכא מינייהו, שהיא מקבלת מהם סוד הברכות, שהם הברכים נ"ה, שהברכות תלויות בהם. א"נ אפשר לומ' ג"כ כי ע"י הברכות הנה עולה המלכות שהיא אחורי הת"ת עם חג"ת, לקבל הברכות בעלמא דאתי כמבוא' בכוונת הברכות והכל א'. וביאר ואמ' מאי היא ארץ קדישא, ארץ עלאה ודאי. כי היא זאת הארץ העליונה הנק' כלת משה כמ"ש, ואפשר שהוא כנגד לאה, בחי' דור המדבר היוצא מבחי' יסוד אבא, והיא ארץ קדישא מצד אבא, ארץ עלאה מצד אי' ודאי. עת הזמיר הגיע, שנעשו קליפות אל המלכות להגין מן החצונים. ואפשר שהוא ע"ד חמש עלין תקיפין דסחרין לשושנה שנק' ישועות, אבל עתה שנתגדלה המלכות כמ"ש, פי' עת הזמיר הגיע, עידן לאעקרא שלטנותא דרברבי עמין דלא ישלטון בהון בישראל בשעתא דאתקם משכנא. ואפשר שהוא ג"כ ע"ד מ"ש בזוה' פ' תרומה (ק"מ ע"ב) ע"פ ויהי ביום כלות משה. בההיא שעתא אתתקפת שכינתא ותברת ההוא חשך קבל, כמאן דמתבר גזיזין תקיפין ונחתת לארעא, כיון דחמו כלהו כך, פתחו ואמרו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. אדיר ודאי וכו'. וקול התור נשמע בארצנו, דא ארץ דלתתא דאחסינו ישראל על ידא דיהושע, שהיא המלכות של מטה, ושמע בה קול התור. כמו שמפרש מאן הוא קול התור, דא הוא תייר עלאה דאזדווג עמיה. אפשר דהוקשה לו והם שני דברים, קול התור, והנה ה'קול' הוא מכונה אל הת"ת. ואם נפרש 'תור' ביסוד לא יצדק לומ' ת"ת של היסוד, ואם נפרש ת"ת בעצמו שהוא ה'קול' שנזדווג עם המלכות, הנה מלת 'התור' אין לה הבנה, ולזה הקשה לומר מאן הוא קול התור, לזה פי' דא הוא תייר עלאה דאזדווג עמה. פי' הנה הוא היסוד העליון, יסוד דאבא שנזדווג עם הת"ת. שניהם נתייחדו במלכות, וז"ש כד בנא שלמה בית מקדשא לתתא, שהוא במלכות, וכדין אתעטר קב"ה שהוא ז"א בעטרוי כחתן בכלה, כמד"א צאנה וראינה בנות ציון. שהם ב' יסודות, תחתון של מלכות הנק' בת ציון, וגם יסוד אימא שגם היא נק' בת ציון, וזהו 'בנות ציון' לשון רבים, וא"ל צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה, שהשלו' שלו. שהוא ז"א הנק' מלך שהשלו'. שהוא יסוד אבא הנק' שלו'. הנה הוא שלו, בספרא באגדתא אמר קול התור דא תורה שבע"פ, דתורה שבכתב אקרי תורה סתם, תורה שבע"פ אקרי תור, כמד"א ויקרא אל משה. ויקרא דא שלימו דמשכנא, ודא לאו הכי. מהרמ"ק פי' שספרא דאגדתא בא לחלוק על דברי רשב"י, ופי' שקול התור היא תורה שבע"פ, ולפי דרך זה צריך כי קול התור דא תורה שבע"פ, פי' 'תור' הנה היא מלכות, תורה שבע"פ, ו'קול' הוא הזעיר המזדווג עמה, ולפי זה לא יקשה מאן הוא קול התור, ויהיה פי' נשמע בארצנו על בחי' החצונה שבה. ומביא ראיה כמד"א ויקרא אל משה, שהוא בא' זעירא, וכמו שמדייק ג"כ מהרמ"ק ע"ש. אבל רשב"י לא נראה לו דברי ספרא דאגדתא רק חזר לפי' הא' ואמר ואוקימנא כמה דאתמר, והכי הוא. פי' אעפ"י שהכתוב או' ויקרא אל משה, ואם הוא התייר הגדול כמ"ש, לא שייך ויקרא, יען הנה הוא למעלה. ולתרץ זה אמר ת"ח כד נחתת שכינתא למשכנא, כתיב כלת משה, חסר ו' כלת משה ודאי ואוקמוה. כבר נתבאר במקום אחר, והיא הנקודה הפנימית כמ"ש, אבל רזא דמלה כלת משה, כמד"א כנסת ישראל. פי' האר"י זלה"ה בפי' מאמ' כשושנה בין החוחים. כי כמו שיש דעת מלגאו בסוד משה וישראל, ות"ת מלבר בסוד יעקב, כן יש כלת משה מלגאו, והיא כ"י ומלכות מלבר בסוד שכינה, והיא רחל אשת יעקב. וז"ש רזא דמלה כלת משה, כמד"א כ"י. שהיא הנקודה הפנימית שבה מזדווג משה וכלא חד מלה. פי' שהכל א' ולמלכא עלאה אתמר. פי' שהוא הדעת שהוא משה, ונק' מלך עליון לגבי הת"ת, וידוע שבו יש גנוז יסוד אבא, שהוא התייר הגדול, וזהו 'וקול התור' שהוא משה ת"ת בסוד הדעת, ויסוד אבא בתוכו שהוא התור הנז', תייר עלאה דאזדווג עמה, כיון דאתקם משכנא קאים משה לבר, אמר לא אתחזי למיעל אלא ברשותא, מיד ויקרא אל משה, מאן ויקרא. כי הוקשה לו מלבד מ"ש דויקרא אינו שייך אלא במלכות החצונה, לשון קריאה והשמעת קול בחוץ. גם כבר אמרנו למעלה, נשמע בארצנו דא ארץ דלתתא. ואם להזדווג עם הנקודה הפנימית כלת משה, א"כ מאי ויקרא. ותירץ דא ההיא דביתא דילה היא, ההיא כלה דכל ביתא ברשותה דילה. וי"ל כי העיקר כמו שאמר מושיבי עקרת הבית, כי רחל היה היא עקר ביתו, והנה היא משאלת כליה ללאה. ומ"מ לעולם היא העיקר, כי הנה היא פרצוף האצי', ולפי' אעפ"י שמשה נתייחד עם בחי' לאה, כלת משה למעלה, מ"מ עיקר הקריאה היתה מן הבחינה התחתונה רחל. וזהו ההיא דביתא דילה, וגם ההיא כלה דכל ביתא ברשותא דילה, כי להיות היא עקרת הבית, בה שייך הקריאה ונטילת רשות, ולפי' או' ויקרא אל משה, וכן נמי ל"ל כאשר יתגלו משיח בן דוד ומשיח בן אפרים, אז נאמ' עת הזמיר הגיע זמנן של ישראל להגאל, מפני כי אז הושלם הבירור, גם הגיע זמנה של ערלה שתזמר. פי' הנה יש ב' מיני ערלות, א' היא הערלה בעצמה אשר היא ע"ג המילה, והב' היא רוחנית, והאדם ממשיך אותה על עצמו ע"י מה שמטמא עצמו בעוונותיו ומביא עליו רוח הטומאה. ועל הערלה הזאת השנית נא' וכל בית ישראל ערלי לב. והנה עתה על זאת הערלה אפשר שאמר במדרש הגיע זמנה של ערלה שתזמר, הגיע זמנה של מלכות כותים שתכלה. כי כאן שנגמר הבירור כמ"ש, אז הרשעה כלה כעשן תכלה וכו'. הגיע זמנה של מלכות שמים שתגל', שהיא המלכות של עתיק יומין כמ"ש, דמיניה עתיד לארקא רוחא דחיי על מלכא משיחא, וזהו שמביא ראיה מפסוק והיה ה' למלך על כל הארץ. כי בסופו כתיב ביום ההוא יהיה ה' א' ושמו א' בבי"א.
ובמד' הנעלם (זהר חדש) פ' לך לך ז"ל, ר' יהודה פתח, הנצנים נראו בארץ וכו'. אר"י ת"ח אין לך בכל לילה ולילה שאינו אוחז מטטר"ון שר הפנים כל נשמתן של ת"ח העוסקים בתורה לשמה, ומראה אותם לפני הב"ה וממתינים מלאכי השרת ודוממים מלומר שירה עד שיתכנפו נפשות הצדיקים עמהם ויזמרו ביחד לאל עליון, שנ' הנצנים נראו בארץ, אלו העוסקים בתורה לשמה, עת הזמיר הגיע, אז הוא עת לזמר לבוראם ביחד, וקול התור נשמע בארצנו, זה מטטר"ון הבא לאסוף נשמותיהם של צדיקי' לזמר ליוצרם בכל לילה ולילה, שנ' יעלזו חסידי' בכבוד ירננו על משכבותם. מהו בכבוד, אר"י זה מטטר"ון עכ"ל. פשט דברי המאמר הנז' הנה הם מובנים, אבל צריך להעמיק בהם, ונפרש קודם פ' היה אד' כאויב. ומפשט דברי המאמ' הנז' נוכיח כי הנה הוא נחמה אליו, וזה כי הכתוב או' היה אד' כאויב. ובמקום היות הוא ית' שולח מלאכיו ועל כפים ישאוהו בכל לילה ולילה, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, אדרבא בלע ישראל, והדפוהו מאור אל חשך וכו'. וזה מפני כי בלע כל ארמנותיה, שהם השבילים והדרכי' וההיכלות שבהם היה ראוי לעלות נשמתו, עתה נבלעו במקומן ולא נראו החוצה, וגם שחת מבצריו. אך אם יאמר איזה פסוקי שמירה וכיוצא, לפעמים ע"י העוונות שגברו אינם מקובלי' לפניו ית', וזהו שחת מבצריו. המבצרים שהוא עושה כדי להנצל מן החצונים נשחתו ונשברו, ועי"ז וירב בבת יהודה תאניה ואניה, כי הקליפות מתגברות עליו בכל יום ומחטיאים אותו, וגורמים אליו רעה בנפשו ובגופו ובממונו, וכמעט רוב הרעות הבאים על האדם הוא לסבה זו, וכמ"ש (ב"ר פ' י"ז) תחלת מפלה שינה. נוסף על זה אם ח"ו יטמאוהו במקרי לילה ובנגע בני אדם, הרחמן יצילנו אכי"ר. וכנגד זה אמ' הנצנים נראו בארץ, שהם הצדיקים, כי בכל לילה ולילה מלאך שר הפנים מעלה אותם כמ"ש, ולבאר תיבות המאמ' נקדים משז"ל כל העוסק בתורה לשמה. פי' לשם ה', להמשיך מיסוד אבא אל לאה, גם ידוע כי עיקר תורה הוא יסוד אבא הנתון תוך ז"א, והנה אלו היסודות הם בולטים ויוצאים לחוץ, משא"כ ביסוד אי' ונוק' דז"א, שהם בסוד באר חפרוה שרים כידוע, והנה ישראל הנאחזי' בז"א, בהיותם עוסקי' בתורה לשמה, יקראו נצני' בסוד היסודות האלו, שהם כמו נץ וענף היוצא. והנה השכינה בעת הגלות הנה היא במט"ט, והוא קן ציפור אל השכינה האמור בזוהר, וכשמוצא השכינה איזה צדיק שתתלבש בו אינו צריך להתלבשותה בקן הנז', וע"י מתרבה השפע בעולם ואפי' בהיותם בגלות. ולכן אין לך בכל לילה ולילה, שאז הוא זמן העלות מ"נ אל השכינה, בסוד רבה אמונתיך, ולכן מט"ט הנז' אשר שכינתו ית' מתלבשת, אוחז כל נשמתן של ת"ח העוסקי' בתורה לשמה, שהוא להמשיך אל הה' כמ"ש. ולפי' מראה אותם לפני הב"ה, אם נפרש 'לפניו' ממש, פי' למטה ממנו, שהם מתראות במל', נוק' דז"א אשר היא לפניו ית'. ואם נפרש 'לפניו' למעלה ממנו, שהם עולי' גם בלאה שהיא למעלה לפניו ית' וקודם אליו, ומלאכי השרת ממתינים, ירננו ויזמרו ביחד לאל עליון. הנה א"ל סתם הוא במלכות, כמ"ש אלקי' אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל. ו'אל עליון' יפורש בלאה ואי' ג"כ, ובתהלות לאל עליון פירשו בס' הכוונות שהוא באבא, והכל אמת כי בחצות לילה נכנס הב"ה בג"ע עם הצדיקים, פי' שהם ז"א ורחל היורדי' בבריאה, ושומעי' קול העוסקי' בתורה, וע"י עסק התורה הב"ה משתעשע, שהנשמות עולות בסוד מ"נ אל לאה, ועי"ז נעשה זווג יעקב ולאה, כמ"ש האר"י בס' הכוונות. והנה הגם כי הוא ית' מסתתר מן הנשמה כמ"ש, מ"מ ע"י שר הפנים, כמ"ש הנצני' נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וכו'.