רפואה למכה/שיר השירים א/ט
ט'
עריכהגם זה הנה הוא לנחמת פ' טומאתה בשוליה וכו'. והנה פי' מהר"א גלאנטי ז"ל, טומאתה היינו הנחש הטמא הארור הכרוך על עקבה וכו' עכ"ל. הנה שכינה הטומאה אל הנחש, ובזוה' חדש פ' יתרו דף נ"ז ע"א בענין סימני האדם ז"ל, ההוא בר נש דאתכשל באתת גבר מיומין רחיקין ולא תב מההוא חובה, מרעין רדפין אבתריה. וע"ד אינון מרעין חד דצעיק לאושדא שתן ולא יכיל, דעד כען ההוא חובה תלייה בקדליה דנחש עקימא ושליט עליה בדא, ודא לסוף יומין דסיבו, ואי תב בתיובתא בסוף יומוי כד מרעין רדפין אבתריה, כדין ההוא רשימא קמיט ושערין תליין ביה, וההוא מרעא לא אעדיו מיניה מגו דתלייא בקודליה דנחש, בגין דההוא נחש כיון דאחיד ההוא חובה על קדליה, לית מאן דיתיר ההוא קשרא מקדליה, בגין דההוא נחש לית ליה רשות ביומי דעולימוי דבר נש, ומלקי ליה בההוא ברית דחב ביה וכו' עכ"ל. והוא מובן כי בעון אשת איש, הנחש כרוך אחריו ורודף אותו ומלקהו בברית קדש, שהוא חולי האבן רחמנא לצלן. והנה אז"ל על פסוק השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערסותם, אלו בני אדם שאוכלי' זה עם זה וכו' ומדבקי' מטותיהם זה עם זה ומחליפים נשותיהם זה עם זה וכו'. וע"ז נאמ' לכן עתה יגלו בראש גולים. גם אמרו בפ' הניזקין, ועד"ז נחתם גזר דינם של יש'. ואמרי לה על שתי פתילות בנר א' (גיטין נח, ע"א). ועי"ז נאחז הנחש הטמא הארור, וזהו טומאתה, שהוא הנחש הטמא כמ"ש, ואמר טומאתה, יען הנה שגרם הטומאה, והיא בתואר נקבה יען תשש כחו כנקבה, ואמר כי טומאתה הנה היא בשוליה, בשפולי מעים, לא זכרה אחריתה, כי אעפ"י שאינו מרגיש עתה ביומי עולמוי דבר נש, מ"מ ביומי דסיבו רדיף אבתריה ואלקי ליה, ועי"ז נאמ' אם יכופר העון הזה עד תמותון, כמ"ש אח"כ בזוה' הנז' על העון הזה, ועוד נוסף על זה ותרד פלאים, שהוא אותו הפֶּלא אשר הפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. וזה לסבת שלא נמצא בהם דבר ערוה, וא' היתה ופרסמה הכתוב, ושמו ית' העיד עליהן, שבטי י"ה עדות לישראל. הנה אותו הפלא ירד, ובזה אין מנחם לה, כמ"ש על דמעת העשוקים ואין להם מנחם, שהם הממזרי' שאין מנחם להם אעפ"י שהם בעצמם לא חטאו, מ"מ לא הותרו לבא בקהל, והם בוכים ע"ז ואין להם מנחם. ראה ה' בעוני כי הגדיל אויב, צריך להביא שאר דברי הזוה' הנז' לעיל ז"ל, ואע"ג דתב בתיובתא וצוח מגו עאקו דלקותא, ההוא חויא דליק ועאל בההוא קשרא שפולי דתהומא רבא, כדין רוח ליה לבר נש וההוא נחש לבר יומין נפיק ועביד דא, ובזמנא דמית ההוא בר נש תלת מאה שוטרי רדפין אבתריה דההוא בר נש ותפסין ליה ועיילין ליה קמי מלכא, ומלכא קדישא מתבר אינון קשרין ונחית ההוא חובא מעל קדליה וכו' עכ"ל. וזהו שאו' ראה ה' את עניי, מלשון וענית ואמרת. שהוא לשון הרמת קול, דצווח מגו עאקו דלקותא, וזה מפני כי הגדיל אויב, והרבה לעשות זה האויב והנחש כמ"ש, ולכך יראה ה' וישבר אינון קשרין, ויסר מעליו את הנחש. הנה שכל זה הפ' נאמ' על אשר חטאו על הנפש בג"ע כמו שפי'. וכנגד זה אמ' הכתוב לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. ופי' רש"י לסוסתי, קבוצת סוסים וכו'. וכונת הכתוב הוא כמו שאו' במד', רכב פרעה על סוס זכר, אף הב"ה רכב על סוס זכר וכו'. אמר פרעה סוס זכר הורג בעליו במלחמה וכו'. והכוונה כי כל מה שהיה פרעה עושה למטה ומכוין לצד הטומאה, היה הב"ה עושה כנגדו בקדושה ומשבר כחו, ומי גרם לזה, הנה מצינו לרז"ל שאמרו, אהבה מקלקלת השורה ושנאה מקלקלת השורה וכו'. עד ארשב"י תבא אסרה שאסר יוסף לעלות לקראת ישראל אביו, ותעמוד על אסרה שאסר פרעה לרדוף אחרי בני ישראל עכ"ל. והנה להבין היאך תבא אסרה שאסר יוסף ותעמוד על אסרה שאסר פרעה, צריך להקדים משז"ל למה וישנאו אותו, בשביל שיקרע הים לפניהם פסים פסים. ופי' מהר"ם אלשיך כי הנה אפי' בהמתם של צדיקי' אין הב"ה מביא תקלה על ידם כ"ש צדיקי' עצמם. א"כ למה בא זה ע"י השבטי' כי שנאו אותו, והשיב כדי שיקרע להם הים לפניהם, שברדת יוסף למצרים עי"ז ותשא אשת אדוניו אל יוסף, ועי"ז וינס ויצא החוצה, ובזכות זה הים ראה וינוס עכ"ל. וכמשז"ל הים ראה וינוס, ראה ארונו של יוסף יורד לים, אמ' הב"ה ינוס מפני הנס עכ"ל. ובמקום אחר או' עצמותיו של יוסף ראה. וצריך להבין החלוק הזה, וקודם לזה נאמ' היאך הועיל זכותו של יוסף, שבשביל זה נקרע הים לפניהם, וזה כי הנה אז"ל, בזכות ארבעה דברים נגאלו אבותינו ממצרים, וא' מהם הוא שהיו גדורי' מן העריות. עוד אמרו במד' חזית, א"ר אבא בר כהנא, שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה, וכל הנשי' נגדרו בזכותה. יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו, ר' פנחס בשם ר' חייא, כדי היתה גדרת ערוה עצמה שבזכותה נגאלו ישראל ממצרים, מה טעם גן נעול אחותי כלה, מה כתיב בתריה שלחיך עכ"ל. הנה כי בזכות יוסף נגדרו מן הערוה, ועי"ז נגאלו ונעשו כל הניסים של יציאת מצרים, וזה ע"ד משז"ל כי אם בא דבר עבירה לידו ונצול, אל יחזיק טובה לעצמו לומר שבזכותו נצול, אלא אבותיו הם שמסרו עצמם על הדבר ההוא, ולכן הנה היא מוחזקת בידם, ומן השמים מסייעים אותו בזכות אבותיו. וכן בזכות שרה ויוסף שגדרו עצמן, ניצולו אבותינו ממצרים, והטעם לזה הוא כמו שאמרו, אין השכינה שורה אלא על המשפחות מיוחסות שבישראל, וכיון שגדרו עצמן מן הערוה, ראוים הם שתשרה שכינה עליהם ולא על א"ה, גם עוד טעם אחר, שהרי מצינו כשנתן הב"ה תורה לישראל, נתקנאו בהם א"ה, מה ראו אלו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהם הב"ה, א"ל הביאו ספרי יחוס שלכם, שנ' הבו לה' משפחות עמים עכ"ל. והנה ישראל במצרים סבלו עול השעבוד כדי לצרף עצמם ולעשות התקון הצריך לקבלת התורה, וכאשר נשלם התיקון הצריך, אז א"ל הי"ת למשה, וזה לך האות כי אני שלחתיך בהוציאך העם הזה ממצרים תעבדון את האלקי' על ההר הזה. ובצאת ישראל ממצרים הקדים להם את הפסח, ופסח מצרים מקחו בעשור, וקשרו אותו בכרעי מטותם, לרמוז כי להיות מטתם שלמה, אין פרץ ואין יוצאת, לפיכך זכו למצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, וכן זכו לשאר מצוות, והנה המצריים היו שואלים למה זה לכם, הכוונה למה זה לכם ולא לנו, והם היו אומרי' במצוות ה' עלינו ולא אליכם, שיהרוג בכורי מצרים. והיו שיניהם קהות, כי נפשם יודעת מאד כי אותה האומה אשר תקבל התורה, היא תהיה ראשונה במלכות שמים, והיא תטול מיטב השפע, ובפרט ע"י הקרבנות וי"ט, וכמו שפי' הרשב"א הלוי בס' מנות הלוי בהקדמה שלו, ועתה היו שיניהם קהות בראותם כי נכזבה נחלתם מהם, שהיו מצירין לישראל למען יהיו מוטמעין ביניהם תחת ממשלתם ח"ו, ולא היו יכולי' לומר לה כלום. דקדקו באומרם 'להם', כי להם לישראל לא היו יכולים לומר מה טעם בחר ה' בכם מכל העמים, אבל היו מטיחים כלפי מעלה, מה נשתנו אלו מאלו, מה עשה הב"ה, הביא עליהם מכת בכורות, ואז אמרו כלנו מתים. כי ראו היות נשותיהם חשודות על העריות, והיו כלם בכורות מרווקי' אחרי, הם עשו בסתר והמקום פרסמם בגלוי, ואז סתמו פיהם והכירו שאינם ראויים לקבלת התורה, וע"כ ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, הנה טעם נכון למה בזכות גדר ערוה יצאו ישראל ממצרים. וזה כדי לקבל התורה הראויה להם וכו'. בזכות יוסף שגדר עצמו מן הערוה, וזהו הטעם ג"כ שהיו מהלכים ארונו של יוסף וארונה של תורה שוים, וזה מלבד מ"ש במד' על זה. ובזה נבא להשיב היאך תבא אסרה ותעמוד על אסרה וכו'. וקודם זה צריך להקדים ג"כ מ"ש בס' הגלגולי' פ' מ"ב בענין יוסף ז"ל, והנה במל' זו (פי' של קליפה), היה נאחזת אשת אדוניו, והיה באחור שלה, וכשהוא הלך באחור, וילך השפע באחור ולא לפנים, ואם ח"ו כך היה, לא היה יכול להתקיים העולם והיה נחרב, שכך היה חטאו של אדה"ר, ואז נדמה לו דיוקנו של אביו, שהוא דיוקנו של אדה"ר ממש, כמשז"ל שופריה דיעקב מעין שופריה דאדה"ר, מיד וינס החוצה, יצא מסברא זו של האחורים וחזר לפנים עכ"ל. וזהו ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו, כי ע"י מה שחזר לפנים, נתיחד עם יעקב אביו, ועו' עלה למעלה עם בחינת ז"א הנקרא ישראל כידוע. כי יוסף עולה למעלה בסוד הדעת, וכמ"ש על משכיל לאיתן האזרחי. וז"ש בס' הזוה' ויאסור יוסף מרכבתו, דא צדיק. ויעל לקראת ישראל, דא רזא דאדם. גשנה, תקרובתא חדא לאתקרבא כחדא בקורבנא ויחודא חדא עכ"ל. דקדק באמרו דא רזא דאדם כמו שאמרנו, וע"י מה שאסר ויחד המרכבה מצד הקדושה, היא שעמדה לאבותינו ולנו, נגד מה שאסר פרעה מרכבתו, וזה ידוע כי פרעה הנה הוא התנין הגדול, והוא אחוז בעורף, והוא באמת נחש דאתאחד בקודלא, והיתה כוונת פרעה לקשר המרכבה הטמאה, והנה במרכבה הטמאה פי' מהר"י סרוק ז"ל, שהד' פנים שלהם הם מחוברים יחד, ונעשים שנים לפי שאינם חשובים, והם פני שור, פני חמור עכ"ל. והנה בהתחברותם יחד, פי' בזוה' פ' וישלח, דלא מתחברן אלא לאבאשא עלמא, ובג"כ לא תחרוש בשור וחמור יחדו. וכוונתו היתה ג"כ לזכור מעשה העגל, מה עשה הוא ית', שלח משה עבדו שהוא משבט לוי, ובדר לאינון חמורי' לכפייא לון, ותבר תוקפהון מעלמ' ואפיק לשור מתמן, הה"ד ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עיין בזוה' פ' הנ"ל ע' שצ"ד. ועל דבר מעשה העגל, הועיל הרבה זכות נשים צדקניות שלא הסכימו במעשה העגל, אדרב' הביאו נדבתם למשכן, חח ונזם וכו' ומראות הצובאות, שהעמידו צבאות הרבה, וכמ"ש הרמ"ע ז"ל על פ' נגד אבותם עשה פלא. הביא בריית' כי בעברם על הים עברו יחדיו אברהם לפני המרכבה, יצחק ויעקב מימין, ו' אמהות משמאל וי"ב שבטי' לאחור, וזהו סדור מתמיה, האריך הרבה. וא' מן הטעמים שפי' הוא כי כוונת אברהם והשבטי' להגין שלא יוכר הפגם וכו'. והאמהות בשמאל, שלא חטאו בעגל ע"ש במאמ' הנפש. ולפי דרכו זה נ"ל לפרש מ"ש במד' ילקוט בשם שוחר טוב ז"ל, וירכב על כרוב ויעף. אמר ר' אחא למלך שבאו שונאי' ושבו את בנו, והיו עבדיו מציעין את הקרון כדי שירדוף אחריהם, אמ' המלך אם אמתין אני עד שיציעו את הקרון בני אבד, מה עשה המלך, נטל סוס א' מן הקרון ורדף אחריהם, כך נטל הב"ה כרוב א' מן כסא הכבוד ורכב עליו ועשה מלחמה עם המצריים עכ"ל. ועפ"י הדרך שאמרנו יפורש כי ישראל למטה, א"נ האבות והשבטי' היו מבקשי' לתקן המרכבה, והנה ראה חכמתו ית' שלא היה אפשר לתקן, כי עמודי המרכבה ירופפו ע"י מעשה העגל, ומה עשה וירכב על כרוב ויעף, כידוע כי פני שור נהפכו לפני כרוב, והעיקר כי זכות התנוקו' שלא חטאו, גם לא נתנו הנזמי' במעשה העגל, היא שהועילה להם, ואם נפרש כרוב שהוא רמז ליוסף הצדיק שהוא במדת צדיק, ברוך הוא כרוב וברוך הכל א'. (ומהר"ם קורדווירו פי' וירכב על כרוב וכו' ז"ל, ושני בחי' אלו ביסוד הם מימין נצח, משמאל הוד, שהם שני כרובי' וכו'. והנה בעון שפגמו במכירת יוסף, פגמו אותם בחי' ונסתלק הכרוב הא', דהיינו שלא נשתמש הב"ה באותם בחי' כלל, אמנם היחוד ע"י בחי' בנימין, והיינו דכתי' וירכב על כרוב, ולא כתי' על כרובי', מפני שאין רכיבתו של הב"ה שהוא הת"ת אלא בכרוב א', והכרוב הב' אינו משתמש בו עד יושלם העון ההוא, וסוד י' הרוגי מלכות שבכל דור ודור יוכיח, עכ"ל. ונר' שהוא סותר למ"ש, ואפשר להשיב לפי מ"ש מדברי הזהר, שאילו שמרו ישראל את השבת היה נמחל לגמרי אותו עון, מכאן נר' שבאותה שעה על כל פשעים תכסה אהבתו של הב"ה, וזכות מה ששמרו ישראל מדתו של יוסף במצרים, שלא טמאו בריתם עמדה להם, ואלולי שחזרו אח"כ ונתעורר ע"י חלול שבת, ואח"כ על ידי שנאת חנם, היה נמחל אותו עון, ומ"ש והוכיח ענין י' הרוגי מלוכה, יש ראיה למה שאמ' כי לא נתעורר עון זה רק בזמן חרבן בית שני היתה אשר היה בו עון שנאת חנם, ועדיין לא הטהרנו ממנו עד ישקיף וירא בב"א, והכל דרך דרש, וה' אלקי' אמת ינחנו בדרך אמת). העולה מזה כי זכות יוסף הצדיק שגדר עצמו מן הערוה הועיל להציל את ישראל ממרכבות פרעה, הנחש הטמא. א"כ אעפ"י שטומאתה בשוליה, מ"מ מאן דאחמי לן בעילאי, וכמו שנעשה ברכבי פרעה אשר התיר הב"ה את כל הקשרים שקשר, כן יתיר לעתיד לבא אכי"ר. ובמדרש ילקוט שאמר או' עוד ז"ל, חזר פרעה ואמר תנו לי סוס נקבה שהיא יכולה לעמוד במלחמה, לפי שהיא מהלכת כשהיא משתנת, וכן הוא או' לסוסתי עכ"ל. ולפי דרך זה נפרש הכתוב, אעפ"י שטומאתה בשוליה, שהוא הנחש כמ"ש וצעיק לאושדא שתן כדברי הזוה', מ"מ לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, הנה אז דומה לסוסיא נקבה שמהלכת כשהיא משתנת, ובשביל זה לא יעכבוה מלעלות בהר ה', אדרב' מלכא קדישא מתבר אינון קשרין וכו'. עד כדין ההוא בר נש אזיל לההוא עלמא נקי מההוא חובה, דהא קביל עונשא בהאי עלמא עכ"ל. עו' או' בזוה' ואי אשתכח ביה זכות אבות, עונשיה בהאי עלמא וכו' עד פוקד עון אבות על בנים מזעיר, ונותן זעיר על דא וזעיר על דא, ואשתזיב הוא ואבוי מעונשא דההוא עלמא, דהא ברא מזכי אבא עכ"ל. ולפי דרכנו יאמ' אעפ"י שטומאתה בשוליה כמ"ש, מ"מ כמו שנגלתי ורכבתי על כרוב, שהם אנפי זוטרי לקדמות רביא, להורות כי זכות התנוקות תעמוד נגד מעשה העגל, וזה כי מ"ש הב"ה ועתה הניחה לי וכו' וינחם וכו'. ואמר וביום פקדי ופקדתי, שאין לך צרה שאין בה ממעשה העגל, ונפרע מעט מעט, וכמו כן דמיתיך רעיתי, כי ע"י זכות אבות יצילוך בניך, ברא מזכי אבא, ואעפ"י שטומאתה בשוליה כמ"ש, מ"מ יפרע ממנה מעט מעט, על בנים על שלשים ועל רבעים, נשאר עדיין לבאר מ"ש כי במקום א' אומ' ארונו של יוסף, ובמקום אחר או' עצמותיו. ונ"ל שהכל הולך למקום א', שהרי אמרו בזוה' פ' בראשית על יעקב אבינו ע"ה, נקבר גופו ועצמותיו בא"י, ויוסף הצדיק נקברו עצמותיו בא"י ולא גופו, ומרע"ה לא גופו ולא עצמותיו. וטעם הדבר בענין יוסף הצדיק הוא לפי שיצאתה ממנו אותה הטפה של קרי, כמ"ש ויפוזו זרועי ידיו. לכן לא נקבר גופו, ולפי שפירש עצמו ולא השלים המעשה, נקברו עצמותיו. גם אמרו בזוה' פ' ויקהל, דמאן דנטיר ברית צריך למשוייה בארונא, וזהו וישם בארון במצרים, מ"ט בגין דנטיר ברית, א"כ מר אמר חדא ומר אמר חדא, כי מטעם ששמר בריתו ועי"ז היה בארון. או מטעם שנכנסו עצמותיו בארץ, נקרע הים לפניהם. א"נ כאשר העוונות מגיעים עד המלכות, אז עולה הנוקבה דקליפה ויונקת מאלקים של מעלה ממקיף המלכות, וכשז"א מזדווג עמה, באותו זמן הוא ח"ו ושפחה כי תירש גבירתה, וכאשר העוונות גורמי' ומגיע הפגם עד ז"א, זכר דקדושה, הנה אז זכר דקליפה עולה ויונק מאלקי' של מעלה, ממקיף דז"א, ובז"א מזדווג עם מלכות, באותו זמן ח"ו בא נחש על חוה, והוא סוד תחת עבד כי ימלוך ח"ו, עיין באוצרות חיים הגהת מהרח"ו זלה"ה. וזה יפורש בכתוב טומאתה בשוליה, פי' בעוד שטומאתה שהיא הקליפה של מל', היא לבדה עולה ויונקת מן המלכות, אעפ"י שהיא רעה חולה בעו"ה, מ"מ יש תנחומין במקצת, שאינה מקבלת מצד הזכר, וזהו לא זכרה. מלשון זכר, אחריתה. אבל בעו"ה ותרד פלאים. ובזה אין מנחם לה. וזה כמו שפי' שם באוצר חיים בענין הנ"ל, כי סוד בא נחש על חוה, הוא כי יש בחי' שמות אלקי' של קדושה, ומשתלשלי' למטה עד הקליפות הנק' אלקי' אחרי', בסוד מלך אלקי' על גוים. הנז' בסבא דמשפטי', וכאשר העון גורם הקליפות נכללי' זה בזה ואלו באלו, עד שאותם בחי' של שמות אלקי' דקדושה עליונים, נכנסים בנקודת ציון שבה, בסוד הגבורה אשר שם ביסוד שלה, וענין הה' כללות של שמות אלקי' הנז,' ביחד נק' בחי' בא נחש על חוה, כי מה שתחלה בעת רצון היה מזדווג עמה בבחי' היסוד והנתיב עליון הנק' פלא כנודע, הנה עתה היא מקבלת מן הנתיב האחר החיצון הנק' ג"כ פלא וכו' עכ"ל. וזהו ותרד פלאים, שבתחלה היתה עולה ומתיחדת ע"י הפלא היחיד הפנימי, ועתה ירדה עד הפלא השני החצון, וזהו ותרד פלאי'. אין מנחם לה, ולכן היא מתפללת, ראה ה' בעניי כי הגדיל אויב, שאינו בכלל ושפחה כי תירש גבירתה בלבד, רק הנה הוא בסוד תחת עבד כי ימלוך בעו"ה, וזהו כי הגדיל אויב, וע"ז אמר בשיר השירי', לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי. והיינו מ"ש בזוה' על מה תצעק אלי, בעתיקא תליא. וכמ"ש בענין יום ז' של פסח, בסוד קריעת ים סוף, כי אז היתה בסוד איילה אשר רחמה צר, כי אין לה רק הה' גבורות שהם מנצפ"ך וכו', ולכן אינה יכולה לילד, כ"א תלד יתאחזו החצוני' וכו', ולכן נחש עלאה נשיך ערייתה, הוא סוד היסוד, דבחי' הקטנות מזדווג עמה וכו', עד ואז החצוני' יונקי' הזוהמא והדין, ונשארה הקדושה שאין נוגעים בה רק מבחי' זווג הנחש ולא מבחי' הגדלות וכו' עכ"ל. והנה באותה שעה ויצעקו בני ישראל אל ה'. ואמר משה אליהם, ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, יען כל זה נעשה מעצמו בחסדו הגדול ית' ולא ע"י התחתונים, ולכן יחרישו מלהתפלל, פן תתעורר מדה"ד נגדם ח"ו, וזהו דמיתיך רעיתי. לשון שתיקה, וכמו שבאותה שעה נתגלה הנחש העליון, שהוא שד"י ומ"ד בגימ' נח"ש, ועי"ז נתבטל הנחש התחתון, התנין הגדול פרעה, וינקו הזוהמא והדין, מרכבות פרעה וחילו ירה בים, ונשארה הקדושה לישראל, ובני ישראל הלכו ביבשה, כן לעתיד לבא תתעורר המלכות מעצמה, אעפ"י שלא יהיו זכיות לישראל, וזה ע"י הארת עתיקא קדישא, ותהלתי אחטם לך. וזה יהיה בבי"א. א"נ לפי הדרך שפי' על חטא חטאה ירושלים, להיותה נוטה אחרי חכמות חצוניות ובילדי נכרים ישפיקו, ולכן ותשב אחור, אמר עוד טומאתה בשוליה, הוא הנחש הארור זו מינות, והנה הוא כרוך אחריה, לא יתן השב רוחה, ועליה אמרו כי רבים חללים הפילה זו מינות, ועצומים כל הרוגיה זו הרשות, והוא חויא דרבנן דלית ליה אסוותא, אמר שזאת הטומאה היא בשוליה וכרוך אחריה, לא זכרה אחריתה, כי מתחילה נופת תטופנה שפתי זרה, ואחריתה מרה כלענה, ומזה נמשך ותרד פלאים, כמ"ש הפלאה זו איני יודע מה הוא, כשהוא או' ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר. הרי סלוק חכמה אמור. ולזה אין מנחם לה, ולכן ראה ה' בעניי, מאי עניות, עניות דתורה, כי הגדיל אויב בכח קטרוגו, עד שגבר עלי בטענותיו הכוזבות, וכנגד זה אמרו בשיר השירים, לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, וזה כמו שפי' בזוהר פ' ויגש, אעפ"י שפי' באופן אחר ז"ל, לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי וגו'. אית רתיכין לשמאלא, ברזא דסטרא אחרא, אית רתיכין לימינא, ברזא דלעילא דקודשא, ואילין לקבל אילין, אילין דרחמי ואילין דדינא וכו' עכ"ל. והכוונה כי גם זה לעומת זה עשה האלקים, וכאשר יתגברו רכבי פרעה ח"ו, גם ישראל יתגברו לנגדם, ואם אין כח בישראל ח"ו, גם האומות לא יתגברו, פן יאמרו ידינו רמה ח"ו, והנה לעניינינו בפירוש אמרו אבדה חכמה מבנים נסרחה חכמתם, א"כ אעפ"י שטומאתה בשוליה זו מינות, והם מצירים מאד לישראל, וזה נ"ל שאפשר לפרש כדברי הזוה' פ' בראשית ע' קמ"ד, רזא דחויא בישא נחית מעילא לתתא, והוא שאט על ענפי מיין מרירן, שהם הסברות הזרות המגלים פנים בתורה שלא כהלכה, ומהפכים דברי אלקי' חיים למינות, והנה אעפ"י שאין אדם דר עם נחש בכפיפה, מ"מ א' משתים יעשה ה', או יתן כח וחכמה בישראל לעמוד כנגד האומות מ"ה, וידעו מה להשיב לאפיקורסי', או יסיר החכמה מא"ה ולא ידעו ולא יבינו להפטיר פה נגד ישראל, ובזה ילכו לבטח, דבקים בה' אלקיהם, וזהו לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, ולא תירא משוד כי יבא, וה' יהיה בעזרנו. ובזוה' חדש חקת דף פ"ד ע"ב ז"ל, לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, דקב"ה יהיב בלביה למיעל בתרייהו לימא, בגין דישבעון ישראל מממוניהון דאובילו עמהון תמן, וכולא נטלו ישראל בימא אגרא דההוא עבידתא דעבדו עמהון, כגוונא דא לזמנא דאתי וכו' עכ"ל. עוד ארז"ל כי בכוונה מכוונת הביא ה' רעב על הארץ, למען כלם יביאו כסף וזהב למצרים, ואח"כ יטלו אותו ישראל בצאתם, כמש"ה וינצלו את מצרים. ובזה נתקיים מ"ש הב"ה לאברהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. והנה לעתיד לבא הכתוב או' תחת הנחשת אביא זהב וכו'. וכן הוא או' מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו. והנה כל כסף שבעולם עדיין הוא ברומי, א"כ אעפ"י שאו' הכתוב ראה ה' בעניי כי הגדיל אויב. פירש העוני שלי, הוא בעצמו הגדיל אויב, כמש"ה אמלאה החרבה. לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים, והנה הם ב' צרות, א' העוני בעצמו, והב' כי הגדיל אויב, ומלאו כריסם ממעדני', מ"מ זה חסדו ית', כי במה שמוחץ הנה הוא מרפא, ובאותו דבר הקדים רפואה, וכמו שעושה ברכבי פרעה ובפרשיו, אשר כל זה היה סיבה למען ישבעון ישראל מממוניהון, כן הכא נמי אעפ"י שהעוני של ישראל הגדיל אויב, הנה הגדלת האויב הוא לטובתם של ישראל, למען ישמרו הכסף והזהב אל ישראל אשר ישובו לציון ברנה, ולפי מה שפי' מהר"ש אלקבץ בס' אילת אהבים ז"ל, לסוסתי וכו'. כלומ' כאשר היה רבוי הסוסי' ברכב פרעה כדברי רש"י ז"ל, אז שערתי היותך רעיתי, וזהו דמיתיך רעיתי, וזה למה שהם נכספו בעת ההיא כמבואר בדברי רז"ל, והביא ראיה ע"ש עכ"ל. ולפי דרך זה יאמ' אעפ"י שטומאתה בשוליה זו מינות וכו'. ובשביל זה ותרד פלאים ואבדה חכמת חכמיו, מ"מ כל הקודם זכה, ומתחלה נכספו ישראל לתורה, ובשביל זה אמר הי"ת שערתי היותך רעיתי, וא"כ הוא רעך וריע אביך זה הב"ה, אל תעזוב. ובית אביך, זה עשו וישמעאל, לא תבא ביום אדו. והחכם מהר"ם אלשיך פי' לסוסתי ברכבי פרעה וכו'. ע"ד מ"ש במד', כי גלי הים נדמו לסוסים נקבות, והיו סוסי המצריים רצים לקראת הגלים ונשקעי' וכו'. ופי' ואמר כי כאשר סוסתי היו אז גלי הים, והלהוטים לרדוף ולהתנפל עליהם, הם רכבי פרעה, חשבו ליהנות ונשקעו בהם ואבדו, כן דמיתיך רעיתי, כי הצרים אותך ומתקוממים עליך חשבו מחשבות הנאתם, והוא לרעתם כי כך יושקעו ויבלעו, כי כל אוכלך יאשמו רעה תבא אליהם, הם כלים ואתם נצבים עכ"ל. וא"כ יאמר אעפ"י שהגדיל אויב, וא"כ אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו, אין פחד מזה כי הלא יארע להם כמו שאירע ברכבי פרעה אשר באו לתוך הים. ואפש' שזה רמזו ז"ל במד', לסוסתי לששתי. כשם שששתי על המצריים לאבדם, כך ששתי על שנואיהם של ישראל לאבדם, ומי גרם להנצל, מימינם ומשמאלם, בזכות התורה שהם עתידים לקבל מימין, שנ' מימינו אש דת למו, ומשמאלא אלו תפילין. הנה אעפ"י שוימרו בים על ים סוף, ועבר בים צרה, זה פסלו של מיכה, מ"מ זכות התורה עמדה להם בים, וכמו כן זכות התורה יעמוד לנו בגלותינו זה, אעפ"י שטומאתה בשוליה וכו', מ"מ יבדילנו מן התועים אכי"ר. ולכל הפירושי' שאמרנו, עדיין אנו צריכי' לדברי הזוה' שאו' בשיר השירי' דף כ"ב, מה סוסאתא דרתיכין דפרעה הוו מזויינין בכל זייני קרבא, אוף הכי אית הוית מתלבשא בכמה זיני קרבא לאגחא קרבא וכו' עכ"ל. וא"כ אעפ"י שטומאתה בשוליה וכו' ותרד פלאים, וסוף דבר הגדיל אויב, ואזי חיים בלעונו, הנה הוא דמיון חיה גדולה שבלעה אדם שלם עם כלי זיינו, והוא חותך בני מעיה ויוצא, וכן דמיתיך רעייתי, מתלבשא בכמה זיני קרבא, וזה ע"י עסק התורה, שאין ד"ת מקבלים טומאה.