רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/יב

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא פָּתַח מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חוֹמֶץ עַל נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁירִים עַל לֶב רָע (משלי כה, יט). ר' חֲנִינָא וְר' יוֹנָתָן תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין לְמָה הָיוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים וְשֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין דּוֹמִין, לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מִתְכַּסִּין בְּשִׂמְלָה חֲדָשָׁה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהָיָה זֶה בּוֹגֵד מִכָּאן וְזֶה בּוֹגֵד מִכָּאן עַד שֶׁקָּרְעוּ אוֹתָה. כָּךְ לֹא זָזוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים עוֹבְדִים עֲבוֹדָה זָרָה בְּשׁוֹמְרוֹן, וְשֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין בִּירוּשָׁלַיִם עַד שֶׁגָּרְמוּ לִירוּשָׁלַיִם לְיֶחָרֵב. דָּבָר אַחֵר מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה. ר' חֲנִינָא בַּר פַּפָּא וְר' סִימוֹן, ר' חֲנִינָא בַּר פַּפָּא אָמַר יוֹם שֶׁנִּזְדַּוֵּג נְבוּכַדְנֶצַּר לְיִשְׂרָאֵל הֶעֱדָה מֵהֶם שְׁנֵי לְבוּשִׁין, בִּגְדֵי כְּהֻנָּה וּבִגְדֵי מַלְכוּת. בְּיוֹם קָרָה עַל שֵׁם שֶׁקָּרְאוּ לָעֵגֶל אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות לב, ד). חוֹמֶץ עַל נָתֶר. אָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן, בָּדַק חָבִית רִאשׁוֹנָה וּמְצָאָהּ חוֹמֶץ, שְׁנִיָּה וּמְצָאָהּ חוֹמֶץ, שְׁלִישִׁית וּמְצָאָהּ חוֹמֶץ, אָמַר הָא מִסְתְּיָיא דְּכֹלָּא בִּישָׁא. וְשָׁר בַּשִּׁירִים עַל לֶב רָע, אָמַר ר' בֶּרֶכְיָה כָּל דְּזָמַר זִמְרָא לָא עָיֵיל בְּאֻדְנֵיהּ דְּדַקְרָּא, כָּל דְּזָמַר זִמְרָא בְּרָא דְטִפְּשָׁא לָא שָׁמַע. דָּבָר אַחֵר מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה, א"ר סִימוֹן יוֹם שֶׁנִּזְדַּוֵּוג נְבוּכַדְנֶצַּר לְיִשְׂרָאֵל הֶעֱדָה מֵהֶן שְׁנֵי לְבוּשִׁין, בִּגְדֵי כְּהֻנָּה וּבִגְדֵי מַלְכוּת. בְּיוֹם קָרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרָא וְלֹא שָׁמֵעוּ (זכריה ז, יג). חוֹמֶץ עַל נָתֶר, א"ר יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה כָּזֶה שֶׁהוּא נוֹתֵן חוֹמֶץ עַל נֶתֶר וְסוֹתְרוֹ, כָּךְ הָיוּ סוֹתְרִים דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיִּהְיוּ מַלְעִיבִים בְמַלְאֲכֵי הָאֱלֹהִים (דה"ב לו, טז). רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר כְּפָרָה זוֹ שֶׁמְלַחֶכֶת בְּפִיהָ. וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע, ר' חַגַּי בְּשֵׁם ר' יִצְחָק אָמַר לְפִי שֶׁהָיוּ לֵיצָנֵי הַדּוֹר מְמַלְּלִין בְּפִיהֶם וּמְרַמְּזִין בְּעֵינֵיהֶ' וּמוֹרִין בְּאֶצְבְּעוֹתֵיהֶן וְאוֹמְרִי' הֶחָזוֹן אֲשֶׁר הוּא חוֹזֶה לְיָמִים רַבִּים וּלְעִתִּים רְחוֹקוֹת הוּא נִבָּא (יחזקאל יב, כז). א"ל הקב"ה חַיֵּיכֶם כִּי בִימֵיכֶם בֵּית הַמֶּרִי, מִיָּד וַיַּעַל עֲלֵיהֶם אֶת מֶלֶךְ כַּשְׂדִּים וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב וגו' (דה"ב לו, יז). וּכְתִיב וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' (ירמיה נב, יג). זוֹ בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ זֶה פָּלָטִין שֶׁל צִדְקִיָּה. וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלַיִם, ר' פִּינְחָס בְּשֵׁם ר' הוֹשַׁעְיָה אָמַר אַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם חוּץ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מִנַיִן מְלֵאֲתִ"י (ישעיה א, כא). מְלֵאֲתִ"י בְּגִימַטְרִיָא הָכִי הָווֹ, וְכָל א' וְא' הָיוּ לָהּ בֵּית סֵפֶר לְמִקְרָא ולְמִשְׁנָה וּבֵית הַתַּלְמוּד, וְכוּלָּן עָלָה אַסְפַּסְיָנוּס וְהֶחֱרִיבָן. וְאֶת כָּל בֵּית הַגָּדוֹל, זֶה בֵּית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְלָמָּה קוֹרֵא אוֹתוֹ בַּיִת גָּדוֹל, שֶׁשָּׁם מְתַנִּין שִׁבְחוֹ שֶׁל הקב"ה. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הִתְחִיל יִרְמְיָהוּ מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה.

אפשר מלבד מ"ש בדד לשון בגדי בדדין, אפשר ג"כ לפרש ישבה בדד מבלי לבוש. ולזה הביא פ' מעדה בגד ביום קרה וכו' (משלי כה, כ). ונ"ל לתרץ קושיא אחרת והוא, היאך לא הועילה אזהרת הנביאי', יום השכם ושלוח (ירמיה ז, כה). ולזה אמר שהיה כמו מעדה בגד וכו'. כמ"ש מהר"ם אלשיך זלה"ה בביאור משלי (רב פנינים) על פ' זה ז"ל, בלי ספק יאמר משל זה על אשר לבבו למרע מושרש בעבירות, שלא יסכון להביאו למוטב דברי' טובים והדרכות, וידמה לשר בשירים על לב רע, שבהחילו לשיר יהיה כמעדה בגד, והרבות בשירים יהיה כחומץ על נתר וכו' עכ"ל. ולזה אמרו מפני שהורגלו בכ"כ מדות רעות ובפרט בענין ע"ז, ולפיכך נתקיים בהם כאשר קראו ולא שמעו. ולהבין מהו הבגד הזה אשר קרעו והיאך קרעו אותו. אפשר שהוא בסוד נוגה, כי הנה אמרו כי בהתחבר קליפת נוגה עם החשמל אז הוא טוב, אמנם בהתחבר עם אש מתלקחת ושאר קליפות אז הוא קליפה ג"כ והרע גובר, היינו הרע דקליפת נוגה, והנה לא זזו שבט יהודה ובנימין וכן י' שבטים בשומרון לעשות ע"ז עד שקרעו הבגד, שהוא הלבוש של קליפת נוגה שהיתה דבוקה בחשמל והיתה כלה טוב, קרעו אותה והדביקו אותה בצד הרע שהם ג' קליפות הנז'. וז"ש למה היו שבט יהודה וכו', לשני בני אדם שהיו מתכסין בשלמה חדשה, שהוא קליפת נוגה הנז'. בימות הגשמים, בעת אשר נתגשמו הדברים, וזה היה לסיבת חטא אדה"ר כידוע, והיה זה בוגד מכאן וזה היה בוגד מכאן. מל' בגידה, שבגדו בה' אלקינו עד שגרמו לירושלים ליחרב, שגבר הרע על הטוב ושלטה הקליפה ונחרב הבית בעו"ה. ד"א מעדה בגד ביום קרה. ר' חנינא בר פפא ור' סימון יום שנזדווג נבוכדנצר לישראל העדה מהם שני לבושין בגדי כהונה ובגדי מלכות. כי כיון שגברה הקליפה בעו"ה ונתלבשו בבגדים הצואי', כ"ש שנתסלקו הבגדים החמודות שהם בגדי כהונה ובגדי מלכות, שיש בהם רמז לתיקונים עליונים, וזה היה ביום קרה שהוא י"ז בתמוז, שאז קראו לעגל אלה אלקיך ישראל וגרם שנשתברו הלוחות, ואח"כ הובקעה העיר ובוטל התמיד וכו'. אמר ר"י לא' שהיה לו וכו' עד שלישית ומצאה חומץ (כן מגיה אות אמת). הא מסתייא דכולא בישא. ובא לומר כי כלם חטאו ועל זה נתמלאה סאתם, ולא היה מי שיעמוד בפרץ שיגין בזכותו, הא למה זה דומה למ"ש במשנה (כלים פכ"ח, ח'), טלית שהתחיל בה לקורעה, כיון שנקרע רובה אינה חיבור. וכ"ש כלה. א"ר ברכיה כל דזמר זמרא לא עייל באודנא דדקרא. כל דזמר זמרא בר דטפשא לא שמע. אפשר שהחילוק בין שתי לשונות הוא שא' נותן טעם שמה שלא שמעו הוא לסיבת הצרות שעברו על ישראל, וזהו כל דזמר זמרא לא עייל באודנא דדקרא. והאחר אומר כי מה שלא שמעו הוא מפני שטותם, ומפני שכבר הורגלו במדות רעות, והוא ע"ד מ"ש הר"ם אלשיך זלה"ה כמש"ל. א"ר סימון וכו'. הנה לא פליג על מ"ש ר' חנינא בר פפא רק הוקשה לו לומר שהוא על מעשה העגל, כי אעפ"י שהכתוב אומר וביום פקדי ופקדתי (שמות לב, לד) ((סנהדרין קב.): אמר ר' יצחק אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (שמות לב, לד)), מ"מ אינו אלא א' מכ"ד ע"י פקידת שאר עוונות, לפיכך דרש שהוא מפני שלא שמעו לקול נביאים, וכמ"ש ויהי כאשר קראו ולא שמעו. חומץ על נתר. אר"י בן נחמיה כזה שנותן חומץ על נתר וסותרו כך היו סותרים ד"ת. הנה החומץ תחלתו יין וע"י קלקול שנקלקל והחמיץ, כן הוא הצדיק ובפרט (כ"ח (* לכאורה טעות סופר.)) קנקן חדש מלא ישן, כיון שנתקלקל והחמיץ עד כי לפעמים נהפך למינות ח"ו, אז הוא נותן דבריו על נתר שהם דרכי התשובה, כמש"ה כי אם תכבסי בנתר (ירמיה ב, כב). וסותרו ע"י טענותיו הכוזבות, הה"ד ויהיו מלעיבים במלאכי [ה]אלקים (דה"ב לו, טז). שהיו מפרשים דבריהם הפך הכונה דרך לעג וקלס ח"ו, וזהו ג"כ שאומר אח"כ ר' אבא בר כהנא כפרה זו שהיא מלחכת בפיה. הנה הפרה היא נוק' דנוגה, והיא מטהרת לטמא ומטמאה לטהור בבחי' טוב ורע כמבואר בס' א"י בפי' מרכבת יחזקאל. וכן ג"כ היו מהפכים דברי הנביאים מטוב לרע. ושר בשירים על לב רע. ר' חגי בשם ר"י אומר לפי שהיו ליצני הדור מרמזין בעיניהם וכו', עד לעתים רחוקות הוא ניבא, א"ל הב"ה חייכם כי בימיכם בית המרי. מיד ויבא עליהם את הכשדים הרוג בחוריהם בחרב. וישרוף את בית ה' זה בה"מ, ואת בית המלך זה פלטין של צדקיהו. ואת כל בית גדול. ר' פינחס בשם ר' הושעיה ת"פ (נ"א תפ"א) בתי כנסיות היו בירושלים כמנין מלאת"י וכו', וכולן עלה אספסיינוס והחריבן. ואת כל בית [ה]גדול זה בית מדרשו של ריב"ז, ולמה קורא אותו בית גדול, ששם מתנין שבחו של הב"ה עכ"ל. אפשר לפרש ע"ד גם את זה לעומת זה עשה האלקים (קהלת ז, יד). והנה אז"ל (מגלה עמוקות אופן קל"ב וקפ"ד) כי לילי"ת מהלכת ות"פ מחנות עמה כמנין שמה, והנה לעומת זה כדי להתיש כחה היו ת"פ בתי כנסיות בירושלים, וא' יתר למאן דגריס תפ"א, ולמאן דגריס ת"פ הנה יש עוד בית המקדש העולה על הכל, ושם לשכת הגזית שמשם יוצאה הוראה לכל ישראל, באופן שהיו כופין בזה את הקליפה. והנה חשבו שע"י תורתם היו כופין את הקליפה, או לפחות מרחיקין אותה מהם, ואת"ל שלא היו מרחיקין אותה כנזכר, לפחות היו סוברים שלא תשלוט על כלם בבת א', וז"ש לימים רבים ולעתים רחוקות הוא ניבא. אמנם הטעם שנחרב הבית ושלטה הקליפה על כלם, הוא כמש"ה ושר בשירים על לב רע, אם בבית ראשון הרי אמרו על מה אבדה הארץ (ירמיה ט, יא). על עזבם את תורתי (שם יב). ואז"ל (בבא מציעא דף פ"ה ע"א) שלא ברכו בתורה תחלה, וזה מפני שלא היתה חשובה בעיניהם לברך עליה כמו שמברכין על שאר הנהנין, א"כ אעפ"י שהיו עוסקי' לא היה לבם עמם, וזהו ושר בשירים על לב רע, שלא הלכו בה בלב שמח, ולפיכך קראם בתחלה ליצני הדור, שהיו כמו הלץ שמתלוצץ על דברים טובים ומואס בטוב ובוחר ברע, ומפני זה התורה לא הועילה להם ע"ד מ"ש במשנה (אבות פ"ב, ט'), ר"א בן ערך, א"ל רואה אני את דברי ר"א ב"ע מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם. ולכן ג"כ כיון שלבם היה למרע, התורה נהפכה להם לרועץ ושלטה הקליפה ופתע נשתברו ואין מרפא, וזש"ה רע ומר כי נגע עד לבך (ירמיה ד, יח). וזהו ג"כ שאמר מיד אני מביא עליהם את הכשדים והרוג בחוריהם. שהם הנבחרי' בחרב וכו'. שהיא חרב נוקמת נקם ברית, וגם בבית שני הנה היה בהם שנאת חנם, שלא חלקו כבוד זה לזה, מלבד רעת הפריצים, באופן כי אעפ"י שהיה בהם מי ששר בשירים של תורה, הנה היה להם לב רע זה עם זה ועל זה נחרב הבית, ובעו"ה עדיין הדבר הזה תלוי עד ימול ה' את לבבנו, ולפי הב' דרכים יבא עתה על נכון, כיון שחטאו גלו וכו'. אם בבית ראשון שגלו על ביטול תורה, היינו שלא בירכו בתורה תחלה, יקשה למה גלו על ביטול [מצות] עשה, לזה השיב כיון שחטאו גלו וכו'. והוא ע"ד מ"ש ז"ל (איכה רבתי פ' א') יכול על מגן, ת"ל על רוב פשעיה (איכה א, ה). והכונה כי הגם כי עיקר הוא על ביטול תורה, הוא ע"ד משל המנגן, כמשז"ל כי בעברם על ביטול תורה פקד ה' עליהם כל חטאתם, וכן בבית שני הדבר מובן בפשיטות שכיון שחלק לבם עתה יאשמו, והנה כנגד כל זה יבא על נכון שיר השירים אשר לשלמה, למלך שהשלום שלו, כי כמו שלסיבת היותם שר בשירים על לב רע, שלא למדו בלב טוב או שהיה ביניהם שנאת חנם, הנה כאשר יהיו שלמי' בתורתם ולבם שלם זה עם זה אז תהיה תורתם תמימה לפני ה' מלך שהשלום שלו, אז ילבש ה' לבוש שלם בחלוקא דרבנן, וכמ"ש בפתיחה, אהבה בסופה (קדושין ל:). וה' יברך את עמו בכלי שהוא מחזיק ברכה, שהוא שלו' בביאת משיחנו אכי"ר.