רפואה למכה/פתיחתא דאיכה רבתי/י

י'עריכה

רַבִּי יִצְחָק פָּתַח, וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל (ישעיה מג, כב). רַבִּי יוֹחָנָן שְׁמַע לָהּ מֵהָדֵין קְרָיָיה, מַשָֹּׂא דַמָּשֶׂק הִנֵּה דַמֶּשֶׂק מוּסָר מֵעִיר וְהָיְתָה מְעִי מַפָּלָה (ישעיה יז, א). עֲזֻבוֹת עָרֵי עֲרֹעֵר (שם ב). עוֹמֵד בְּדַמֶּשֶׂק וּמַזְכִּיר עֲרוֹעֵר, וַהֲלֹא אֵין עֲרוֹעֵר אֶלָּא בִּתְחוּם מוֹאָב, אֶלָּא שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה בָּתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיוּ בְּדַמֶּשֶׂק, וְכָל אַחַת וְאַחַת הָיוּ עוֹבְדִין אוֹתָהּ יוֹם אֶחָד, וְהָיָה לָהֶם יוֹם אֶחָד וְהָיוּ כֻּלָּן עוֹבְדִין בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וְכֻלָּן עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל הֶגְמוֹנְיָא וְעָבְדוּ אוֹתָן, דִּכְתִיב וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ (שופטים י, ו). אֲפִלּוּ בְּשֻׁתָּפוּת. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא לֹא תִהְיֶה כֹּהֶנֶת כְּפֻנְדָּקִית. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא הַלְוַאי עָשׂוּ אוֹתִי בָּנַי כַּגַּרְזִימִי הַזּוֹ שֶׁהִיא בָּאָה בָּאַחֲרוֹנָה. אָמַר רַבִּי יוּדָן מָשָׁל לְעַבְדּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה וְהִזְמִין כָּל בְּנֵי כְנֵסִיּוֹתָיו וְלֹא הִזְמִין רַבּוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ הַלְּוַאי הִשְׁוָה אוֹתִי עַבְדִּי לִבְנֵי כְנֵסִיּוֹתָיו. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַלְּוַאי הִשְׁווּ אוֹתִי בָּנַי כַּגַּרְזִימִי הַזּוֹ שֶׁהִיא בָּאָה בָּאַחֲרוֹנָה, אֶלָּא וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב, קָאֵים טָרוֹן כָּל יוֹמָא וְלָא לָעֵי, וְצַלּוּיֵי קָמוֹי אַתְּ לָעֵי. קָאֵים טָרוֹן כָּל יוֹמָא וְלָא בָעֵי, וַאֲמַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ אֲתֵי וְצַלֵּי וְהוּא אֲמַר לֵית אֲנָא יָכֵיל. אֵצֶל הַבַּעַל מַה כְּתִיב, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְּפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה (מ"א יח, כו). הֱוֵי וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב, הַלְּוַאי לֹא הִכַּרְתִּיךָ יַעֲקֹב, לָמָּה כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל. לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ, שְׁנֵי תְמִידִין שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִים בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (במדבר כח, ד). וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי אֵלּוּ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים. לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה זֶה קֹמֶץ הַמִּנְחָה. וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה זֶה קֹמֶץ הַלְּבוֹנָה. לֹא קָנִיתָ לִי בַכֶּסֶף קָנֶה, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב יוֹסֵף אָמַר קִנָּמוֹן הָיָה גָּדֵל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ עִזִּים וּצְבָאִים אוֹכְלִין מִמֶּנּוּ. וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי אֵלּוּ אֵמוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים. אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטּאוֹתֶיךָ הוֹגַעְתַּנִי בַּעֲוֹנֹתֶיךָ, רְאוּ מַה גָּרְמוּ לִי עֲוֹנוֹתֵיכֶם לִשְׂרֹף אֶת בֵּיתִי וְלַחֲרֹב אֶת עִירִי וּלְהַגְּלוֹת אֶת בָּנַי בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם וְלֵישֵׁב לִי לְבַדִּי, אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.

אפשר דהוקשה לו איך לא הועילה זכות הצדיקים, ולא עוד אלא כי כבר אמרו[1]: כפלח הרמון וכו' (שה"ש ו, ז). אפילו ריקנין שביך מלאים מצות כרמון. וא"כ איך באה הגזרה כ"כ קשה, וגם היאך לא הועילה זכות הקרבנות והצדיקים ג"כ. וליישב כל זה פתח ולא אותי קראת יעקב וכו'. וזה כי ידוע[2] כי יעקב נאמר כד אינון בחטא, וישראל נאמר על הצדיקים. ועתה אמר כי הפחותים אשר נקראו בשם יעקב לא היו קוראי' אל השי"ת, כמ"ש אח"כ אפילו כגרזימי הזה שבא בסוף הסעודה. ונתן טעם לזה לפי שאפילו הצדיקים אשר נקראו בשם ישראל היו יגעים כשהיו עוסקי' בעבודתו ית', וכמ"ש יתיב כל ההוא יומא ולא לאי, וצלואי קמאי לא קאים. וזה גרם שהבינונים נשאו ק"ו בעצמם שלא לעבוד את ה', וגם הקרבנות בטלו אותם. וכמ"ש[3]: אחז העלה עכביש על גבי המזבח, עד כי סוף דבר בטל התמיד וגרמו העונות, וכמ"ש אח"כ איכה ישבה בדד. זה נוכל לומר לפי הפשט דברי המאמר.

אמנם להעמיק בו במקצת צריך לפרש הכתוב שלמעלה מזה שאומר: עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו (ישעיה מג, כא). וכוונתו כי עיקר בריאת ישראל לא נבראו אלא לכבודו ית', והכתוב אומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ, כו). כי הנה נפשות טהורות חצובות מתחת כסא כבודו ית'. ודקדק באומרו "יצרתי", אפשר שבא לרמוז מ"ש הרמ"ע מפאנו זצ"ל בס' שבתות ה' חלק א'. כי לכללות העם ששת ימי המעשה המה להם ביצירה והלילות בעשיה עכ"ל. וזהו "יצרתי לי". והנה אמר הנביא בשם ה' כי היה להם לספר תהלותיו ית'. וזהו "תהלתי יספרו". והכוונה נוכל לומר שהיה להם לעלות מן היצירה אל הבריאה הנק' תהלה, ולהעלותה ולהאיר אותה מן האצילות, וזהו 'יספרו' מלשון ספיר גזרתם (איכה ד, ז). ואם נפרש 'תהלה' במלכות או בבינה תהלת י'. שהיא תהלה אל החכמה דאינון או"א, או בסוד ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט). והכלל הוא כי ישראל קדושי' הם, ולכך נבראו להוסיף על קדושתם ולהמשיך שפע בכל העולמות, וכ"ש אם נפרש "תהלתי" בגבהי מרומים, בבינה דעתיק יומין, וכמ"ש על ותהלתי אחטם לך (ישעיה מח, ט). ויהיה פירוש "תהלתי" כמ"ש יספרו ויאירו אותה בכל העולמות, כי כאשר ישפיע שפע מכל הנז', תתרבה החכמה וההארה בכל מקום, והם לא עשו כן רק: ולא אותי קראת יעקב.

רבי יוחנן שמע לה מן הדא: משא (דומה) [דמשק] (ישעיה יז, א). עד וכלם עשו ישראל (אירמיאה) [הגמוניא], שנאמר ויעבדו את הבעלים וכו' (שופטים י, ו). פירוש שטמאו עצמם בכל מיני טמאות, והשליכו עצמם אל הקליפות ולא עבדו את ה' אפילו בשותפות, כיצד הקדושה שבהם הסירו אותה מעליהם, כמש"ה עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור (ישעיה א, ד). והביא משל לזה, משל לעבדו של מלך שעשה סעודה והזמין את בני כנסיותיו ולא הזמין את רבו וכו'. המתיק הדבר במשל הנזכר, כי כל הרעה שעשו ישראל אינו אלא מתוך אכילה ושתיה, וכמ"ש בזוהר[4] על פ' בנינו זה סורר ומורה וכו' (דברים כא, כ). וסוף דבר אינו אלא זולל וסובא, וז"ש שעשה סעודה ואמר שזימן וכו'. אפשר לומר כי האדם יש לו הרבה קליפות הסובבים אותו והן הן המחטיאי' אותו, ובשעה שאדם חוטא וכל שכן בהיותו עובר להכעיס ח"ו, ואין לך הזמנה גדולה אל הקליפות מזו, והוא ג"כ כמי שעשה סעודה ומאכיל לאחרים משלו, וכן ג"כ הוא נותן כח והשפעה משלו אל הקליפות, וזהו משל לעבדו של מלך, כמו שאמר הכתוב: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה). ואמר שעשה סעודה כמ"ש, והזמין כל בני כנסיותיו שהם הקליפות אשר סביבותיו, ולא הזמין את המלך שהוא כבודו ית' והארתו הקדושה, לא הזמינה כדי שתשרה עליו, אדרבה רחק אותה ממנו, וכמ"ש למעלה הלואי עשאוני בני כגרזימי הזה. וכמ"ש ג"כ ולא [תהיה] כהנת כפונדקית. ומ"מ לא עזב ה' חסדו ואמתו לעורר את האדם למען ישוב בתשובה, וכמשז"ל[5]: בת קול יוצאת מהר חורב וכו'. והן הן הרהורי תשובה שבאים לאדם בכל יום. והנה אם נאמר שהועיל במקצת גם זה אינו אלא לפי שעה, וז"ש יתיב טרון כולי יומא ולא לעי, וצלויי קמאי את לעי. כי זהו דרכו של יצה"ר, כיון שגבר על האדם מכביד בעיניו עבודת ה' עד כי נראה שאינו יכול לסבול ולפעמים ג"כ מונע אותו. וז"ש אח"כ יתיב טרון וכו'. ואי אמר ליה חבריה. אפשר לומר שהוא היצה"ט דאמר ליה אתי וצלי, הוא אמר לית אנא יכיל. וא"כ כיון שהנה הם מבטלים ח"ו עבודת ה' זו תפלה, א"א להם להוציא עצמן מן הקליפות וגם אינם מורידי' שפע מלפניו ית', וכ"ש בהיותם עוברים עבירות הרבה ומפילי' עצמן אל הקליפות כנז'.

והנה לפי פשוטו הגם כי קאים טרון כולי יומא ולא לעי, יש לזה התנצלות לפעמי' במקצת, כי מטבע האדם אשר מחומר קורץ להתענג בספורי מלכים ומלחמותיהם, וכמו כן על הארץ ועל המזון, וכ"ש אם יקוה מזה איזה תועלת, וסוף דבר אינו אלא איבוד זמן דמשמע לאינשי דלאו כלום עבדי ואינם ראויים לעונש כ"כ. אמנם במה שכתוב גבי הבעל מהבקר עד הצהרים וכו'. בודאי כי זה יורה תכונה רעה והיותם להוטים אחר ע"ז ורחוקים מעבודתו, ולפיכך אמר הוי ולא אותי קראת יעקב, הלואי לא הכרתיך יעקב. שאילו לא היו נשמותיהם מצד הקדושה לא היו פוגמים למעלה, וגם כיון שהם פוגמים למעלה אינם עושים שום תיקון ע"י תורה ותפלה, וז"ש כי יגעת בי ישראל. ואמר אח"כ לא הבאת לי שה עולותיך. אפשר שבא לומר כי אעפ"י שאז"ל[6]: צדק ילין בה (ישעיה א, כא). לא לן אדם בירושלים ובידו עון, כיצד תמיד של שחר מכפר על עבירות של לילה, ושל בין הערבים מכפר על עבירות של יום. הנה עתה גם זה בטלו, כמ"ש וזבחיך לא כבדתני אלו קדשי קדשים וכו'. הנה דרך כלל אמרו בזוהר פ' ויקרא[7] והבאנו אותו למעלה ז"ל: הרי לך קרבנין [דאגין] על כלא עכ"ל. ע"ש על פ' והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז). עם מ"ש דברי (מהר"ק) [מהר"ם אלשיך] זלה"ה, ועתה שבטלו הקרבנות לא היה להם דבר שיגין עליהם, וסאת העונות היתה הולכת ומתרבה מידי יום ביומו, וזהו אך העבדתני בחטאתיך הוגעתני בעונותיך. ראו מה גרמו לי עונותיכם לשרוף את ביתי ולחרוב את עירי ולהגלות את בני לבין האומות, ולי לבדי איכה ישבה בדד. והוא על דרך מ"ש מהר"ם אלשיך[8] על מאמר והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז). וכוונתו בקיצור כי כיון שלא זזה שכינה מכותל מערבי וצריכה היא לישב שם, לזה הוכרחו ישראל לגלות, ולא יכלה קדושת ארץ ישראל להכיל טומאת עונותיהם ונחרב הבית, למען לא ישתמשו זרים בקדושתה, וזהו ג"כ לישב לי לבדי, איכה ישבה בדד.

והנה כנגד זה יבא ג"כ שיר השירים לנחמה על דרך מ"ש בזוהר שיר השירים: ודא זיהרא כד אשתלים איהו שיר אדון, שר רבון, י' שלימו דאשתלימו מכלא, שיר המעלות, רבון ממנא על כל חילין וכו'. וכמ"ש בפי' הפסוקי' ע"ש. והכונה לענייננו כי ע"י השיר יחזור הזיהרא עילאה, והוא יהיה שר רבון ושליט על הכל, והקליפות יסתלקו יאבדו רשעים וכו'. ובחזרת ההיא זיהרא עילאה כמה שכתבנו, יתוקנו כל העולמות והנשמות גם כן על אופניהם, ואיש על מקומו יבא לשלום בבי"א.


  1. ^ סנהדרין ל"ז ע"א.
  2. ^ זח"א קע"ד ע"א.
  3. ^ סנהדרין ק"ג ע"ב.
  4. ^ זח"ג קצ"ח ע"א.
  5. ^ אבות פ"ו מ"ג.
  6. ^ במדבר רבה כא, כא.
  7. ^ זח"ג ד' ע"ב.
  8. ^ בספרו מראות הצובאות ע"פ והמה כאדם עברו ברית (הושע ו, ז).