רמב"ן על שמות לב כז
<< | רמב"ן על שמות • פרק ל"ב • פסוק כ"ז |
• א • ב • ד • ה • ו • ז • י • יא • טז • יח • כ • כא • כב • כה • כו • כז • לב • לד • לה •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שִׂ֥ימוּ אִישׁ־חַרְבּ֖וֹ עַל־יְרֵכ֑וֹ עִבְר֨וּ וָשׁ֜וּבוּ מִשַּׁ֤עַר לָשַׁ֙עַר֙ בַּֽמַּחֲנֶ֔ה וְהִרְג֧וּ אִֽישׁ־אֶת־אָחִ֛יו וְאִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ וְאִ֥ישׁ אֶת־קְרֹבֽוֹ׃
"וטעם כה אמר י"י אלהי ישראל" - בעבור שחשבו עובדי העגל לזבוח לאלהי ישראל והנה מדת הדין פוגעת בהן בעבור שקצצו בנטיעות ועוד כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז) ומפני זה אמר בלויים כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל (במדבר טז ט) כי העבודה לאלהי ישראל ולשמו נבדלו בזכות הזאת
"שימו איש חרבו על ירכו" - היו עובדי העגל רבים ולא יוכלו להביאם לב"ד על כן צוה לכל בני לוי לחגור חרבם על דרך מה שאמרו רבותינו (סנהדרין מה) שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה האמורה בו אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל והנה זה הוראת שעה לקדש השם שלא היתה בהם התראה כי מי התרה בהם אבל היו בני לוי מכירים באלו הנהרגים שהם היו עובדיו ועל דעת האומר (יומא סו) עדים והתראה בידי אדם כמו שכתב רש"י (לעיל בפסוק כ) נאמר שצוה אותם לחגור חרבם לתפוש אותם ולהביאם לפני משה או סנהדרין ואשר מצאוהו בעדים והתראה הרגוהו בסקילה כמשפט עובדי ע"ז או שהיתה מיתתם בסייף כעיר הנדחת והנה כל בני לוי היו לה' ומתרים בעם שלא ישתחוו לו ולא יזבחו לו כי אהרן לא צוה לחוג בלתי לה' לבדו כאשר פירשתי והנכון בעיני כדברי האומר (יומא שם) זבח וקטר בסייף גפף ונשק במיתה שמח בלבו בהדרוקן כדאיתא במסכת יומא והנה הכל מעשה שעה כי אין מגפף ומנשק במיתה לדורות (סנהדרין ס) וטעם והרגו איש את אחיו שלא תחמלו ולא תכסו על אח וריע וקרוב וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל איננו ממצות זובח לאלהים יחרם (לעיל כב יט) כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה צוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל (במדבר כה ד) והנה זאת המצוה כמצות זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו (לעיל טז לב) וכבר הזכרתי (לעיל י ב יא א) כיוצא בהם