רמב"ם על מקוואות ט
<< · רמב"ם · על מקוואות · ט · >>
ראו גם נוסח המשנה מקואות ט רמבם
מקואות פרק ט
עריכהכוונת חוצצין, שמבדילין בין המים והגוף או השיער המחובר בגוף, כי שיער הגוף יחוייב שיכללוהו המים כמו שיכללו הגוף.
והרצועות שבראשי הבנות - יקשרוהו על השיער ועל הגבות יחד.
והלכה כרבי יהודה בחוטי שיער, ואפילו קשרן על ראשו תכלית הקשר:
כבר ביארנו בעשרים ותשעה מכלים קלקין שהן ארוגי שיער, כמו שרשרות הנגבלות מן השיער לקשור הבהמות וכיוצא בהן.
ואמר ששיער גב החזה ושיער גב הערוה אם נתאבך ונתקבץ בכוונה ונאבק ושב כמו שרשרת הנה הוא חוצץ, וכן כלי המשגל באשה אם לא תתקין עצמה בחפיפה קודם הטבילה הנה במה שיש שם מן הזיעה ומן הזוהמה תהיה חציצה, כי לזה המקום ישפכו המותרים תמיד. וכבר הוסיפה התוספתא (פ"ו) בזה ביאור ואמרה "רבי שמעון שזורי אומר, בית סתרים באשה, בנשואה חוצץ, בפנויה אינו חוצץ". וסיבת זה כי הפנויה לא תחוש מזה ולא תקפיד על היותם בלתי נקיים ולזה לא תחוץ החלאה הזאת, פירוש זה הלכלוך, כפי מה שיתבאר מעניין ההקפדה.
ולפלוף שבעין - הליחה אשר תתקבץ בעפעפים ובקצת העין, הנקרא "מאק".
והגליד שעל גבי המכה - הקליפה אשר תעלה על החבורה.
והרטיה - היא משיחה.
שרף היבש - משרפים היבשים.
וגלדי צואה - קליפות הזוהמא אשר יתהדקו על הגוף.
ומלמולין - הם הגרגרים אשר יתעגלו על הידים כשילוש אדם בצק או חומר, ואחר כך יחכך ידיו זה בזה להסיר מעליהם הבצק או החומר.
וטיט של מרקה הוא טיט יותר עב מטיט של יוצרין, יחככו בהם הכלים הנסדקין לסתום סדיקתם.
ונתבאר בתוספתא (פ"ז) שיתדות הדרכים הוא הטיט אשר יתהווה בדרכים, ואפילו בזמן הקיץ ילכלכו בהן הבגדים, הנה זה הטיט חוצץ ולא יתאמת טהרה למי שיהיה על גופו, ואין ראוי גם כן טבילה בו אם היה בכלל המקווה כפי מה שקדם, והוא אמרו שאין טובלין בהן ולא מטבילין.
וקומקומוס - הקומקום אשר יהיה בהן המים ויכבו בהן הגחלים וישארו מכובים.
אלא אם שפשף - שיחכך פנימי בידו ויניח הפחם בידו, עד שלא יתעכבו במקום אחד ויחצצו המים ממנו.
ואין הלכה כרבי יוסי:
קלקי הראש ובית השחי - הפנימיות, אשר יתלתל השיער וישוב כמו לבד, אמנם שיער הראש או שיער האורבים.
ובית הסתרים באיש - רוצה לומר קלקי בית הסתרים באיש, לפי שהוא לא יקפיד על זה.
וכוונת מקפיד שישתדל על זה הדבר ויחוש וירצה סורו, ואינו מקפיד שלא יחוש על זה הדבר ולא יקפיד אם ישאר על גופו או לא ישאר.
ודע שעיקר זאת השאלה, שאם יהיה הדבר החוצץ על גופו כמו טיט ובצק ומה שדומה להם מן העניינים המבדילים, וכללו גודל שטח הגוף, והוא חושש ומקפיד על השארותו וחפץ בסורו מגופו, הנה הוא חוצץ, ולא יעלה לו טבילה עד שינוקה גופו ממנו ויטבול אחר זה. אמנם אם לא יהיה מקפיד עליו אינו חוצץ אף על פי שיכלול רוב הגוף. וכן אם היה הדבר החוצץ על מיעוט גופו אינו חוצץ, ואפילו אם היה חפץ בסורו ומקפיד עליו, זהו דין תורה.
אך מדרבנן כל המקפיד עליו חוצץ, ואפילו היה מיעוט גופו, גזירה משום רובו. וכן גזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, והוא אמרם "דבר תורה, רובו ומקפיד עליו חוצץ, ומיעוטו ואף על פי שמקפיד אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד". ולא חייבוהו החציצה גם כן למיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד, באשר מיעוטו המקפיד עצמו גזירה, ולא גזרינן גזירה לגזירה.
הנה התבאר לך מזה כולו, שכל מה שיחפוץ על סורו מגופו וירצה זה חוצץ, ואפילו היה הפחות שבשעורים, והוא אמרו שם כל המקפיד עליו חוצץ, וכל מה שלא יקפיד ממנו אם סר אם נשאר אינו חוצץ, ובתנאי שלא יהיה זה על רוב גופו. ושמור זה העיקר תמיד כי הוא עניין החציצה.
ואין הלכה כרבי אלעזר בהשוותו איש ואשה:
לפלוף שבעין - הליחה אשר תהיה בתוך העין אם תחלה.
ולכלוכי צואה - חלאת הזוהמא והיא לחות.
וצואה שתחת הצפורן - זוהמת הצפרנים.
כשות של קטן - הוא השעיריות אשר יהיה על גופות הנערים הקטנים והוא דומה לשיער דק מאד, ובשני מעוקצין אמר "כשות של קישות" רוצה לומר שעיריות "אל-פקוס".
אמרו שהוא מן האדם לא יטמא אם נגעה טומאה בזה השעיריות, ולא יטמא גם כן רוצה לומר שאם היה נער טמא באחד מאבות הטומאה ונגע מי שנגע בשערת גופו הנה זה אשר נגע לא יטמא. והקרום אשר יקשור על החבורה בהיפך זה, שהיא תיטמא ותטמא. ואמנם זכר זה הדיבור הנה ואף על פי שאינו מכוונת החציצה, בהיותו זוכר משפטי קרומי החבורה בחציצה:
בקצת הנוסחאות יש המור והוא המוסק, ובקצתם "חומר" והוא עפר דבק דומה לזפת.
ודרגש - כסא קטן יעלו בו לכסא עוד יותר גדול ממנו.
ונקיים - נקיים.
ובלוסין - מלוכלכין.
וסיבת זה שאם היו נקיים הנה הוא יחפוץ בסור זה הלכלוך ממנו, ואם היו מלוכלכים לא ישאל מזה אם יסור או ישאר, וזה לפי העיקר הקודם כל המקפיד עליו חוצץ. והוא הסיבה באומרו על מטה של בעל הבית חוצץ, ועל של עני אינו חוצץ.
ואוכף - הוא האוכף, והוא מעץ יעשה על החמורים בעת נושאם המשא.
וזקקין - אותם שיעשה הזקק וישאום על אלו האוכפות, ולא יקפיד כלל בלכלוכם.
ומרדעת - "אל-בדרעה".
ואמר רבן שמעון בן גמליאל, שאילו לא יהיה על זה המרדעת אלא כאיסר האיטלקי, אשר משקלו ארבעה גרגרין שיעור חוצץ, ואם יהיה פחות אינו חוצץ. ותנא קמא לא יתן בזה גדר, אלא איזה שיעור שיהיה חוצץ.
והלכתא כתנא קמא:
בנאים - הם תלמידי חכמים, ונקראו בנאים מפני שהם עוסקים בבניינו של עולם.
ובור הוא אשר אין לו ידיעה ולא מידה מעולה, כמו שביארנו באבות (פ"ב).
ומחוייב אצלנו תלמידי חכמים שיהיו בתכלית מן הזכות ונקיות הבגדים ישימו ההשתדלות בבגדים הנקיים. ובתלמוד (שבת דף קיד.) על זה ציווין רבים, ושם נאמר שכל תלמיד חכמים שנמצא רבב בבגדו הנה הוא מחוייב מות, ומן החיוב הזה נהיה שתלמידי חכמים יקפידו על לכלוך בגדיהם ואפילו מצד אחד.
והלכתא כרבי יוסי:
קייצין - אותם אשר ייבשו הפירות.
כי אלה כולם ללכלוך מלאכתם וגאלם בה יהיו מטפחותיהם כן, ולא יקפידו על לכלוכן אם תסור או תשאר, ולכן אין בה משפט החציצה אם יהיה עליהם זפת או מה שדומה לה. וזה הכלל אמיתי וכבר קדם ביאורו על השלימות.
ואין הלכה כרבי יהודה:
משנה מקוואות, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב