רי"ף על הש"ס/שבת/דף כד עמוד ב

הלכות רב אלפס

הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.

ויוצאים] נמשכין. ואם תאמר היכי שרי הכא כרוכין לנוי והא תניא לקמן [דף נג א] דלא יצא הסוס בזהורית שבין עיניו כלומר שתולין בו לנוי אלמא לנוי בבהמה אסור ובגמרא נמי אמרינן דבין לרב בין לשמואל פרה ברצועה שבין קרניה לנוי אסור יש לומר דלנוי הרגיל בחול אפילו בשבת שרי אבל רצועה בקרני פרה וזהורית שבין עיני הסוס אינו רגיל בכל אלא מקצת אנשים עושין כן לעתים ומשום הכי אסור דהוה ליה כמשוי והכי נמי מוכח לקמן [דף נד ב] דלנוי הרגיל בחול שרי דיהבינן טעמא למאי דתנן אין חמור יוצא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא הא לאו הכי שרי אע"ג דלא מינטר ביה וליכא אלא נוי בעלמא אבל אחרים פי' דהאי כרוכין דשרי הכא דוקא רפויין שאדם יכול להכניס ידו בין הכריכה לצואר למשוך:

מתני' חמור יוצא במרדעת [בזמן] שהיא קשורה לו: מפרשי' בגמרא דוקא בשקשורה לו מערב שבת דגלי אדעתיה מעיקרא שהוא צריך לכך כדי לחממו דאמרי אינשי חמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה:

הזכרים: אילים: לבובין שחוזות כבולות וכבונות מפרש בגמ':

והעזים יוצאות צרורות: קושרין מטלית תחת דדיהן ולפעמי' קושרין אותו בחזקה כדי ליבש החלב מפני שהחלב מכחישה ופעמים שקושרין אותו בריוח כדי לסמוך הדדין שלא יכבידו עליה כשיתמלאו חלב והיינו לחלב דאסר ר' יהודה משום דכיון דלא מיהדק לאו מלבוש הוא אלא משוי ועוד דאיכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאיתויי:

גמ' חמור יוצא במרדעת: ברדא בלעז:

אוכף: בש"ט בלעז ועליו רוכבין או מוליכין משוי:

מהו ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת: בחצר מיירי דאי ברשות הרבים פשיטא דאסור דהא בעי' שיהא קשור מערב שבת:

קרסטל: הוא סל שתולין בצואר הבהמה ומשימין שם אוכל כדי שלא תצטרך לפשוט צוארה ואינו אלא לתענוג בעלמא מיהו בעגלים או סוסים קטנים דארכובותיהן גבוהים וצוארן קטן ויש להם צער לשוח ולאכול על גבי קרקע שרי בחצר דומיא דמרדעת:

סכין: שמן למכה:

ומפרכסין: גלדי המכה בידים:

כרשינין הרבה: וע"י כך יזיק לה אם לא יריצוה בחצר לחממה:

תניא לא יצא הסוס בזנב שועל: שתולין לו בין עיניו כדי שלא תשלוט בו עין:

ולא בזהורית שבין עיניו: שתולין בו מקצת אנשים לנוי:

בכיס שלו: שתולין לו באמתו לקבל זיבה ולבדוק מנין ראיותיו:

בכיס שבדדיהן: כדפרשינן במתני':

בחוסם שבפיה: שחוסמין אותה שלא תרעה בשדות אחרים וכשמגיעין למקום מרעיתה נוטלין אותה הימנה:

בסנדל שברגלה: שעושין לה סנדל של מתכת שלא יזיקוה האבנים וטעמא דסנדל משום דלמא משתליף ואתי לאיתויי:

אע"פ שהוא מומחה לאדם: כיון שאינו מומחה לבהמה דאדם דאית ליה מזלא מסייע ליה מזליה בהמה דלית לה מזלא לא אבל בקמיע מומחה לבהמה יוצאת:

ובכתיתין שעל גבי השבר: בהמה שנשבר לה עצם עושין לה דפין מכאן ומכאן וקושרין אותן שם והן מעמידים את העצם שלא ינוד הנה והנה עד שמתחבר:

ופוקק לה זוג: אבל כשאינו פקוק אפילו בחצר אסור מפני הענבל שבתוכה שמקשקש ומוליד קול:

פוקק: בצמר:

זוג: אשקילא:

ומטיילת בחצר: אבל ברה"ר לא תצא כדפרישית לקמן דמחזי כמאן דאזיל לחינגא:

מאי לבובין וכו' לבבתני: קרבתני אצליך מחמת מעשיך הטובים:

עור שקושרין להן תחת זכרותן כדי שלא יעלו על הנקבות: ולבובין לר"נ בר יצחק [נמי] לישנא דקרובי הוא ומיהו הכא משמש לשון ריחוק שמצינו תיבה משמשת דבר וחילופה כמו [איוב לא] ובכל תבואתי תשרש ודשנו את המזבח:

ממאי מדקתני סיפא והרחלים יוצאות שחוזות: וכי היכי דבסיפא מיירי בענין עליית נקבות על הזכרים

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט