רי"ף על הש"ס/שבת/דף ד עמוד ב

הלכות רב אלפס

וקא מסרהב. קרי עליה ר' זירא: מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. ודווקא מי שתורתו אומנותו, כדבעינן למימר קמן.

מאימתי התחלת הדין? ר' יונה ור' ירמיה: חד אמר, משיתעטפו הדיינין, וחד אמר משיתחילו בעלי דינין, ולא פליגי, הא דעסיקי ואתו בדינא, והא דלא עסיקי ואתו בדינא. ר' אמי ור' אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי, וכל שעתא ושעתא טפחי אעיבורא דדשא ואמרי: מאן דאית ליה דינא ניעול וניתי. רב חסדא ורבה בר רב כהנא הוו יתבי כולי יומא בדינא, והוה קא חלש לבייהו. תני להו חייא בר רב מדפתי: "ויעמד העם על משה מן הבקר ועד הערב", וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו? ותורה אימת היתה נעשית? אלא לומר לך: כל דיין ודיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית; כתיב הכא "מן הבקר ועד הערב", וכתיב התם במעשה בראשית: "ויהי ערב ויהי בקר". עד מתי יושבין בדין? אמר רב ששת: עד זמן סעודה, והיא שעה ששית שהוא זמן מאכל תלמידי חכמים.

אמר רב אדא בר אהבה: מתפלל אדם תפילתו בבית המרחץ. ודוקא במרחץ חדש שעדיין לא רחצו בו בני אדם, אבל במרחץ ישן שרחצו בו בני אדם אסור להתפלל בו. ותניא: הנכנס למרחץ, מקום שבני אדם עומדין לבושין, יש שם קריאת שמע ותפילה ואין צריך לומר שאלת שלום, ומניח תפילין ואין צריך לומר שאינו חולץ. נכנס למקום שבני אדם מקצתן עומדין ערומים ומקצתן עומדים לבושין, יש שם שאלת שלום ואין שם קריאת שמע ותפילה, ואינו חולץ תפיליו ואינו מניח לכתחילה. מקום שבני אדם עומדין ערומים, אין שם שאלת שלום ואין צריך לומר קריאת שמע ותפילה, וחולץ תפיליו ואין צריך לומר שאינו מניח. אמר רב המנונא משמיה דעולא: אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ, שנאמר: "ויקרא לו ד' שלום". אמר רבה בר מחסיה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: שרי ליה לאניש למימר "הימנותא" בבית המרחץ, ואף על גב דכתיב "האל הנאמן", ההוא נאמן כמה דאת אמר: אלהא מהימנא, אבל שם גופיה לא איקרי נאמן.

והנותן מתנה לחבירו אין צריך להודיעו. והני מילי במתנה דעבידא לאיגלויי, דכתיב: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו"; אבל במתנה דלא עבידא לאיגלויי צריך לאודועיה, דכתיב: "לדעת כי אני ד' מקדשכם", אמר לו הקב"ה למשה: משה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני רוצה ליתנה לישראל, לך והודיעם; מכאן אמר רשב"ג: כל הנותן פת לתינוק צריך להודיעו לאמו. במאי מודיע לה? אמר רב פפא: דשייף ליה מההוא מינא. ואף על גב דשבת מילתא דעבידא לאיגלויי היא, מתן שכרה לא עבידא לאיגלויי. ואמר רבה בר מחסיה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב לבנו יוסף משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. ואמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: כל עיר שגגותיה גבוהין מבית הכנסת לסוף חריבה, שנאמר: "לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חרבותיו"; פירוש: כשם שהמרומם בית אלהינו מעמיד את חרבותיו, כך מי שאינו מרומם בית אלהינו מחריב את העומד. ולא אמרן אלא בבתי, אבל בקושקשי ואברורי לית לן בה. ואמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום כאש בנעורת, ואמר רב חסדא: ובו ביום, ואמר רב יוסף: ואפילו בשבת. רב אושעיא בריה דרב אידי איקלע לבי רב אשי, עבדו ליה עיגלא תליתאה, אמרו ליה: ניטעום מר מידי, אמר להו: בתעניתא יתיבנא. אמרו ליה: נזפיה מר וליפרעיה, מי לא סבר לה מר להא דאמר רב יהודה אמר רב: לווה אדם תעניתו ופורע? אמר להו: אנא בתענית חלום יתיבנא, דאמר רבה בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: יפה תענית לחלום כאש בנעורת, ואמר רב חסדא: ובו ביום, ואמר רב יוסף: אפילו בשבת. ודוקא תענית חלום הוא דשרי בשבתא, אבל תעניתא אחרינא לא, וכי הא דגרסינן בפרק אין עומדין להתפלל, אמר ר' אלעזר משום ר' יוסי בן זמרא: כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. אמר רב נחמן: וחוזרין ונפרעין

רבנו ניסים (הר"ן)

תורה:

חיי שעה: תפלה צורך מזונותיו ורפואה ושלום:

מסרהב: ממהר לעמוד:

משנתעטפו הדיינין: דיינים מתעטפין בטליתן כשפותחין בדין מאימת שכינה ושלא יפנו ראשן לכאן ולכאן ותהא דעתן מיושבת עליהם:

הא דעסיקי ואתו בדינא: בדין אחר שכבר הם מעוטפים וכשנגמר אותו הדין בא לפניהם דין אחר סמוך למנחה הוי התחלתן משיפתחו בעלי הדין בטענותיהן דהכא ליכא למימר משנתעטפו:

ביני עמודי: שעליית בית המדרש נכונה עליהם:

חליש לבייהו: מצטערים שלא עסקו אותו היום בתורה: תנא

להו חייא בר רב: שאין צריכין לישב ולדון כל היום אלא מקצת היום ומה שנאמר במשה מן הבקר עד הערב מדרש הוא שחשוב הדבר כמעשה בראשית שנאמר בו ערב ובקר:

מקום שבני אדם עומדין לבושי': מרחצאות שלהם שלשה חדרים היו לו פנימי להזיע ולהשתטף אמצעי שיוצא לתוכו מן המרחץ ולובש חלוקו ויוצא לחיצון וגומר לבישתו ונח שם שעה אחת מיגיעת המרחץ:

שאלת שלום: מפרש לקמן משום דקודשא בריך הוא איקרי שלום:

מקום שעומדין ערומין אין כאן שאלת שלום וכו': ואפי' הרהור אסור בו אבל בבית האמצעי הרהור מותר וכן אם נשאל על דבר הלכה אומר אסור או מותר אבל אסור לומר עיקר הטעם והכי מוכח בפרק כל הצלמים [דף מד ב] בעובדא דמרחץ של אפרודיטי וכתבתי שם בס"ד:

ויקרא לו ה' שלום: ויקרא לו גדעון להקב"ה ה' שלום:

הימנותא: להזכיר אמונה בבית הכסא:

אבל במתנה דלא עבידא לאגלויי צריך להודיעו: מתנה פלונית אתן לך מיהו ה"מ מתנה לעשיר אבל לעני אדרבה מתן בסתר יכפה אף:

משקל שני סלעים מילת: היינו כתונת הפסים וב' סלעים לאו דוקא ל"א כתונת הפסים סביב פס ידו נתן מילת ולא כל הכתונת:

קושקשי ואברורי: בירניות ומגדלים שעושין לחוזק:

עיגלא תליתאה: שלישי לבטן:

לוזיף מר וליפרע מי לא סבר לה וכו': יש שלמדו מכאן שאפי' קבל עליו תענית ואמר יום זה לווה ופורע דאי לא תימא הכי היכי א"ל בהדיא לוזיף ומנא ליה דלא אמר יום זה והכי נמי משמע מדאמרינן בפ"ק דערכין (דף ו א) דאפי' באומר סלע זו לצדקה כל שלא באתה ליד גבאי לווה ופורע וכן דעת הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל אבל יש מי שאומר דביום זה אינו לווה וכי אמרינן לווה אדם תעניתו ופורע דוקא כשקבל עליו סכום תעניות ולא פי' ימים ידועים ואחר כך פי' להתענות יום ידוע בעד אחד מאותן הימים דכיון שאותו יום אינו מעיקר הנדר וכשהוא לווהו עדיין נשאר עיקר נדרו קיים בכה"ג לווה ופורע אבל אמר בתחלת נדרו יום זה אינו לווה והכא דרך מוסר היה מחזר שיאכל אצלו ואמר לו שמא לא יום זה אמרת ותלוה ותפרע והכי מוכח בירוש' בפ' קונם [הל"א] דדוקא ביום סתם הוא דלווה אבל ביום זה לא דגרסי' התם נדר להתענות ושכח ואכל איבד תעניתו רב אמר בשם רבנן והוא דאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים ע"כ והביאו הרב [אלפסי] ז"ל בהלכותיו בפ"ק דתעניות ומשמע דהיינו טעמא דביום סתם איבד תעניתו מפני שיוכל להתענות יום אחר תחתיו דלווה ופורע אבל ביום זה דלא שייך למימר לווה ופורע משלים והתם נמי מייתי לעיל מינה ההיא דלווה אדם תעניתו ופורע:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט