רי"ף על הש"ס/שבועות/דף יב עמוד ב

הלכות רב אלפס

שבועת שוא:

מתני' נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה שלא לעשות לולב שלא להניח תפילין זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור שבועה שאוכל כיכר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת ביטוי:

גמ' נשבע לבטל את המצוה וכו' ירושלמי שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה:

אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת בטוי:

רבנו ניסים (הר"ן)

ואמרינן בפרק שני נזירים תרי והאי גברא דקאי ביניהון הרי תלתא הוו להו רבים אלמא לא מיקרי רבים בפחות משלשה והכא היינו טעמא דאין לו הפרה משום דעל דעת המקום שאני והאי דאמר משה על דעתי לא איצטריך אלא כך אמר להם שם שאני אומר כך צוני השם ולפי זה קשה מה שנהגו הצבור להתיר נדרים וחרמות אע"ג שהחרימו ונדרו על דעת המקום וי"א דכי אמרינן על דעת המקום אין לו הפרה [דוקא] בתורה ובמצות לפי שאין הקדוש ברוך הוא מסכים להתיר לעולם אבל בדבר הרשות ואפילו על דעת המקום יש לו הפרה ומכל מקום עדיין קשה להם איך מתירין חרמות ונדרים שהחרימו ונדרו על דעת רבים אלא עיקר טעמו של דבר שכיון שנהגו בכך הרי הם כמתנים להיות אסורין בדבר עד שיסכימו להתיר והוו להו חרמי צבור כדאמרינן לגבי נדריהם של נשים כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ומ"מ כל שהתנו בפירוש שלא יוכלו להתירו או שאמרו על דעת הקהלות הרחוקות וכיוצא בזו שמחשבתם ניכרת מתוך דבריהם שהם מוציאים אותם מכלל מנהגם חזר אותו חרם לדינו וכל שהוחרם או שהודר על דעת רבים אין לו הפרה:

מתני' נשבע לבטל את המצוה: לא [אכלה] עבר על שבועת ביטוי. בגמרא מפרש אף על שבועת ביטוי כמו שיתבאר בסמוך בס"ד: גמ' ירושלמי שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל הפסח. משום דשבועה חלה לבטל את המצות בכולל בשב ואל תעשה מגו דחיילא אכל ימות השנה חיילא נמי אלילי הפסח: שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה. דאע"ג דגבי מצה מיקרי כולל כי אמר שלא אוכל מצה סתם אין הדבר כן בסוכה לפי שבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וכל לחם שהוא מצה קרוי מצה סתם ואין סוכה סתם אלא סוכת מצוה וכן לולב וזו היא ששנינו בשבועת שוא סוכה שלא לעשות לולב שלא לעשות והר"ז הלוי ז"ל דחה זה הירושלמי מדאמרינן לעיל בגמרא [גבי שלא אוכל נבילות ושחוטות] בשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה דאלמא נשבע שיאכל נבילות ושחוטות לא חייל אע"ג דכולל הוא וכבר כתבתי למעלה דמהא לא איריא דודאי אין אומרים לו לאדם עמוד וחטא בידים כדי לקיים שבועתך אפי' בכולל אבל בשב ואל תעשה חיילי וכי תימא והא אמרינל עיל בגמרא [אלא] לא הנחתי תפילין (נ)מי איתא בלא אניח ואמאי והא משכחת לה בלא אניח שום דבר על ראשי יש לומר דלהבא דומיא דלשעבר בעינן מה לשעבר בפרט דהיינו לא הנחתי תפילין אף להבא בפרט דהיינו לא אניח תפלין והויא נשבע לבטל את המצוהת בלא כולל ולא חייל אפילו בשב ואל תעשה והאי פירוקא לא סגי לי דלעיל אמרינן כשאוכל סתמא מקרי הן לגבי מפרש ואומר לא אוכל נבלות ושחוטות ובודאי טפי אית לן למבעי שיהא הן דומה ללאו דכתיבי בהדי הדדי דהיינו להרע או להיטיב מלהבא ולשעבר דלשעבר לא אתי אלא מרבוייא דקראי והרמב"ן ז"ל תירץ שאע"פ שאיסור השבועה חייל עליו בכולל אע"פ כן אם עבר ועשה אינו חייב קרבן דכי כתיבי קראי בדבר הרשות כתיבי הלכך לענין קרבן ליתיה בלא אניח אבל מ"מ אסור הוא להניח כדעת הירושלמי וכ"ת והא תנן שבועה שלא אוכל ואכל שאינן ראוין דהיינו נבלות פטור אלמא אין דעת הנשבע לעבור על המצות וה"נ הוה לן למימר שהנשבע שלא לאכול מצה אין דעתו על המצות של לילי הפסף לא דמי דהתם כיון שהוא מקיים המצוה בשבועתו [שלתענית נתכוין] ראוי לומר שלא נתכוין לאסור דברים האסורים עליו כבר שזה לא נתכוין אלא שלא יאכל כלום ולא היה צריך לישבע על מה שהוא אסור עליו כבר אבל האומר שלא אוכל מצה אע"פ שלא פירש לא של מצוה ולא של רשות הכל בכלל שאם נאמר לא נדר אלא על של רשות נמצא שהוא אוכל מצה והוא אמר שלא יאכל [מצה] כלל ועדיין יש כאן מקום ספק שזה עולה יפה אילו היה הירושלמי סובר כפי הגמרא שלנו שסוברת דמי שנשבע שלא יאכל סתם אין הנבלות בכלל כמו שכתבתי למעלה שאילו יפה הירושלמי היה סובר כן ואעפ"כ היה אוס רלמי שנשבע שלא לאכול מצה שהיה אסור לאכילה בלילי הפסח היה מוכחר שהוא מן ההפרש שהפרשנו אבל שם בירושלמי מוכח שהם סוברים שהנשבע סתם שלא יאכל אם אכל נבלות חייב ולפי זה כי תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאין ראוין לאכילה פטור דווקא בעפר וכיוצא בו וזה שלא כדרך גמרתנו וכיון שהם סוברים שהנשבע סתם דעתו על האיסורין אפשר שמן הטעם הזה אמרו שהנשבע שלא יאכל מצה סתם שדעתו אף בלילי הפסח אבל אנן דס"ל שהנשבע שלא אוכל אילו אכל נבלות פטור שאין האיסורין בכלל שבועתו אפשר שאין לנו הפרש בין מקיים המצוה בשבועתו או אינו מקיים אלא לעולם אין דעתו על המצות ומ"ה אף הנשבע סתם שלא יאכל מצה לא היה דעתו על לילי הפסח וחייב לאכלה כך נאמרו דבריםה ללו בספר המלחמות ואני [איני] רואה בזה ספק דגמרא דילן וגמרת ירושלמי בהא פליגי דגמרא דילן סברא שהאיסורין כעפר הן אצל בני ברית ומש"ה פטור כאלו אכל עפר ובירושלמי סברי שאינן כעפר כיון דראוין לאכילה ומה ענין זה לנשבע שלא יאכל מצה והא ודאי מצה בלילי פסח בת אכילה היא ולפיכך היא בכלל שבועתו אפילו בגמ' דילן וזה ברור ולפיכך ראוי לסמוך על הירושלמי:

לא אכלה עבר

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט