רי"ף על הש"ס/שבועות/דף ז עמוד א

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

 

פרק ב

בר בר חנה נימא אחת קשורה חוצצת (נידה סז:) שלש אינן חוצצות שתים איני יודע ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת אמר ר' יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ ומיעוטו אע"פ שמקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד ועל מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד:

(נידה סח.) ע"ש שלח רבין באיגרתיה אשה לא תחוף בע"ש ותטבול למוצאי שבת ותמה על עצמך היאך אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והא בעינן סמוך לחפיפה טבילה והלכתא חופפת בלילה) וטובלת בלילה קשיא הלכתא אהלכתא דדרש אמימר הלכתא אשה חופפת בע"ש וטובלת למוצאי שבת לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר :

סליקו הלכות נדה

וזו מסכת שבועות: (פרק הבא) 

פרק ג

שבועות שתים שהן ארבע שבועה שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי שבועה שלא אוכל ואכל כל שהוא חייב דברי ר"ע אמרו לו לר"ע היכן מצינו באוכל כל שהוא חייב שזה חייב אמר להן והיכן מצינו במדבר ומביא קרבן שזה מדבר ומביא קרבן:

שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים:

גמ' א"ר חייא בר אבין אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב אי בעי תימא סברא ואי בעי תימא קרא אי בעי תימא סברא דאמר ליה אינש לחבריה תא ניטעום מידי ואזלי ואכלו ושתו ואי בעי תימא קרא שתיה בכלל אכילה דכתיב דברים יד ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת

 

רבנו ניסים (הר"ן)

 

פרק ב

 

פרק ג

שבועות שתים בתרא: שבועה שאוכל ושלא אוכל. הן השתים המפורשות דכתיב להרע או להיטיב ומשמע להבא לא אוכל להרע אוכל להיטיב:

שאכלתי ושלא אכלתי. הן השתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף להו רבי עקיבא לקמן בפרקין מריבוי הכתוב:

מדבר ומביא קרבן. בשביל ביטול דבורו וכיון דמשום ביטול דבורו הוא אף זה ביטל דבורו שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא:

שבועה שלא אוכל ואכל ושתה. אע"ג דשבועה דשתיה בכל לשבועה של אכילה כדאמרינן בגמרא אינו חייב אלא אחת דה"ל כאכל ואכל שתי פעמים בהעלם אחד:

שלא אוכל ושלא אשתה. הוו להו שתי שבועות ולא הויא לה בתרייתא שבועה על שבועה דכיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי אדעתיה דמעיקרא אאכילה גרידתא איכוין:

גמ' ואי בעית אימא סברא. כתב בה"ג וכי מאחר דקרא סברא למה לי מהו דתימא אף על גב דמדאורייתא שתיה בכל לאכילה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו אינשי הכי קמ"ל:

גרסינן בגמרא עלה דמתני' קמייתא למימרא דשאוכל דאכילנא משמע ורמינהו שבועה שאוכל לך שבועה שלא אוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור. כלומר אמר אחד משלשה לשונות הללו אסור לו לאכול משל אותו האיש שנדר הימנו דהכי משמע שבועה שאוכל לך באיסור שבועה יהא עלי מה שאוכל משלך שבועה לא אוכל לך שבועה עלי שלא אוכל משלך ל"ק כאן במסרבין בו לאכול כאן בשאין מסרבין בו לאכול מתני' הלכא בשאין מסרבין בו לאכול כלומר מפצירין ומ"ה אמר שאוכל דאכילנא משמע ומתךני' דהתם במסרבין בו לאכול וקאמר לא אכילנא לא אכילנא דכי קא משתבע ה"ק שבועה שלא אוכל רב אשי אמר תני התם שבועה שאי אוכל לך א"ה מאי למימרא מהו דתימא לשניה הוא דאתקיל ליה קמ"ל זו היא הסוגיא האמורה כאן בגמ' ומדאמרינן מתני' דהכא בשאין מסרבין בו לאכול משמע דמסתמא שאוכל דאכילנא משמע ואין צריך הוכחה ובפ"ב דנדרים יש סוגיא כיוצא בזה והתם לא משמע הכי באוקימתא דאביי גופיה דהתם אוקי אביי מתני' דהכא במסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנו ומבתר הכי אמר שבועה שאוכל דבכי האי גוונא שאוכל דאכילנא משמע דאלמא דכשם שצריך הוכחה לומר דשאוכל שלא אוכל משמע כך צריך הוכחה לשאוכל דקא משמע שאוכל אבל בלי שום הוכחה לא ידעינן היכי משמע וזו היא מן הסוגיות המתחלפות בחלוף המסכתות ומשמע דסוגיא דהכא דייקא טפי משום דשאוכל סתמא דאכילנא משמע ואע"פש אין לנו להכריך כך מדעתנו נ"ל הכרע בזה דכיון דרב אשי ס"ל דאפי' במסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא אפ"ה שאוכל דאכילנא משמע מ"ה נדי מאוקימתא דאביי כדמפרש התם בפ"ב דנדרים אין לנו להטיל כל כך מחלוקת בין אביי לרב אשי שרב אשי יאמר שאפי' במסרבין אבו לאכול וקאמר לא אכילנא שאוכל דאכילנא משמע ואביי יאמר שאפילו בסתמא שאוכל לא משמע דאכילנא עד דאיכא הוכחה וכל שכן שלענין מעשה יש לסמוך על סוגיא דהכא דאביי ורב אשי