רי"ף על הש"ס/שבועות/דף ה עמוד ב

הלכות רב אלפס

ת"ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בבידי שמים אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא ת"ל אך מעין המעין מטהר בכל שהוא והמקוה במ' סאה אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר זוחלין ת"ל אך המעין מטהר בזוחלין והמקוה מטהר באשבורן ותנן נמי (מקואות פ"ה מ"ה) במתני' הזוחלין במעין והנוטפין במקוה העיד ר' צדוק על הזוחלין שרכו על הנוטפין שהן כשרין:

(עדיות פרק א מ"ג) הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שאדם חייב לומר בלשון רבו שמאי אומר תשעה קבין וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשה לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו את דבריהם.

הא דתנן ג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה ה"מ דלית ביה שיעורא אבל אית ביה שיעורא לא מיפסל דתנן (מקואות פ"ו מ"ח ע"ש) היה בו ארבעים סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו והיכא דלית ביה מ' סאה ואייתי מים שאובין ואמשכי' מאבראי שפיר דמי דכי (תמורה יב:) אתא רב דימי אמר שאובה שהמשיכוה טהורה :

ת"ר צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את

רבנו ניסים (הר"ן)

ובור מקוה [מים] יהיה טהור הוייתן על ידי טהרה תהא פירוש האי קרא גבי מקוה כתיב ומייתי מיניה ראיה למים חיים אל כלי דכתיב גבי פרה משום דמיהיה משמע דכל הויות יהו על ידי טהרה ולא על ידי דבר המקבל טומאה אלמא דלכל הפחות כולה שאובה בדבר המקבל [טומאה] דאורייתא אבל שאובה על ידי כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה דפסולה כדמוכח בפ"ק דשבת משמע שאפילו כולו שאוב אינו דאורייתא אלא מדרבנן דהא הוייתן על ידי טהרה הוי דאין מקבלין טומאה ועוד הביא ראיה לדבריו מדתניא בתוספתא בפ"ב דמקואות ב' מקואות של מ' סאה אחד שאוב ואחד כשר וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה טהרות תלויות ואי כולו שאוב מדרבנן אמאי תלויות אדרבה הוה לן למימר טהורות וכדשרינן ספק מים שאובין למקוה אלא ודאי כדאמרן והתם כגון שהאחר שאוב על ידי דבר המקבל טומאה ואם תאמר אם כן קשיא ההיא דמקוה שהניחו ריקן דאייתי לעיל דקתני כשר יש לומר דהתם ה"ט משום דחזקה מאן קא ממלא למקוה אדם טמא שצריך טבילה וכיון שכן בידוע שבכשרות מלא אותו ולפיכך כשר והיינו דתניא התם כשר מפני שכשרותו מוכחת עליו הא לאו הכי פסול מספק דהוה ליה ספק דאורייתא ולחומרא והיינו נמי דקתני סיפא דההיא צנור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן הצנור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח כלומר מפני שיש לתלות בזה כבזה ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה אלמא שלא טהרו חכמים ספק מים שאובים למקוה אלא דוקא דאיכא רוב מקוה כשר דכיון דמדאורייתא ברובא בטל ומכאן ואילך דרבנן ספקא כשר וכי תנן אלו ספקות שטהרו חכמים ספק מים שאובים למקוה היינו מרובו ואילך דכיון דתנן למקוה משמע שכבר יש בו מים ואם תאמר אם כן מאי מתמהינן בפרק המוכר את הבית מכלל דשאובה דאורייתא לוקמא כגון דליכא רובא דכשרים תירץ הרב זכרונו לברכה משום דכיון דסתמא קתני צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה משמע דפוסל את המקוה בסוף בשלשה לוגין כדקיימא לן דג' לוגין מים פוסלין את המקוה וההיא דמשקה בית מטבחייא דאמרינן דבקרקע טהורין היינו טעמא משום דכי נפלו מיא ארצפה ממשכי אילך ואילך והוי ליה כשאובה שהמשיכוה כולה דטהורה אלו דבריו ז"ל:

אי מה מעין מטהר בכל שהוא לאו דוקא כל שהוא אלא לאפוקי ארבעים סאה [קאמר] ואמר שאינו צריך [מ' סאה] כמקוה אלא מיהו צריך שיהא כל גופו עולה בהן בבת אחת ולא בחצאין אלא דכיון דכל גופו עולה בהן הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו סגי דבמעיין ליכא יתורא לאפוקי מהני משא"כ במקוה דאפי' גוץ שכל גופו עולה בכ' סאה לא עלתה לוט טבילה עד שיטבול במקוה של מ' סאה מדכתיב ורחץ כל בשרו במים דדרשינן מים שכל גופו עולה בהן דהיינו מ' סאה:

המעיין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן כלומר שהמקוה אינו מטהר אלא באשבורן אבל המעיין מטהר בין בזוחלין בין באשבורן דאי אמרת דאין מעין מטהר אלא בזוחלין היכי עביד להו אבוה דשמואל לבנתיה מקואות ה"ל למיחש שמא ירבו זוחלין על הנוטפין ואין מטהרין אלא זוחלין אלא ודאי כדאמרן ועוד דתנן כל הימים כמקוה ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין ובודאי רבי יוסי אף בזוחלין קאמר דאי לא ה"K למימר אין מטהרין אלא בזוחלין א"ו משום דס"ל דימים דינייהו כמעין אמר דמטהרין בכל ענין ועוד דתנן במסכת פרה בפרק ששי המפנה מעיין לתוך הגת או לתוך הגבים פסולין לזבים ולמצורעים ולמי חטאת אלמא לשאר כל אדם כשר ואף על פי שהיא אשבורן ועוד ראיה מדתנן בפ"ק דמקואות למעלה מהן מקוה שיש בו מ"ס שבו טובלין ומטבילין למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן [לא בזוחלין] ולמעיין להטביל בו בכל שהן למעלה מהן מים מוכין [שהן] מטהרין בזוחלין ומים מוכין היינו מי מעיין שהן מלוחין או פושרין והכי תנן התם בפ"ח דפרה אלו הן המוכין המלוחין והפושרין [ו]בודאי דכי קתני שהן מטהרין [והכא בחד גוונא מטהרין] אלא ודאי כדאמרן ותנן נמי במתני' במס' עדיות הזוחלין כגון נהרות שהן זוחלין כמעין הן לטהר בכל שהוא ובזחילה והנוטפין כמו מי גשמים כמקוה הן לטהר באשבורן דוקא ולהצריך מ"ס והיינו טעמא דאבוה דשמואל דעביד לבנתיה מקואות ביומיניסן שמא ירבו נוטפין על הזוחלין ואין הנוטפין מטהרין בזחילה:

שהן כשרין כלומר בזחילה הואיל ונוטפין מועטין ואיצטריך לאשמועינן אפילו במקום שאין בו כדי טבילה בזוחלין אלא אם כן נוטפין משלימין להן דאי לא תימא הכי מאי קמ"ל פשיטא דאם כן יפסלו כל הנהרות אפילו למאן דאמר נהרא מכיפיה מבריך:

מלא הין דהיינו שנים עשר לוגין פוסלין את המקוה אם נפלו לתוכו קודם שנשלם ואפילו המשיך לתוכו אחריהן אלף סאה:

שחייב אדם לומר בלשון רבו כלומר הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמעה מרבותיו שמעיה ואבטליון והרמב"ם ז"ל גורס אין באלף ופירש שרבותיו שהיו גרים מפני שלא הורגלו להוציא היהי"ן מפיהם היו מחליפין אותם באל"ף ואף הלל היה אומר אין בלשון רבותיו:

שני גרדיים משער האשפות במס' עדיות מפרש לה למה הוזכר שם אומנותם ושם מקומם לומר שלא יעכב אדם עצמו מבהמ"ד שאין לך אומנות פחותה מן הגרדיין שאין מעמידין ממנה לא מלך ולא כהן גדול כדאמרינן בקידושין ואין שער בירושלים פחות משער האשפות והכריעו בעדותם כל חכמי ישראל ופירש הראב"ד ז"ל דטעמא דהלל מפני שהיא [המדה] הגדולה שנאמרה בתורה [בלח] כדכתיב ושמן זית הן ואע"פ שנאמרה בתורה מדות קטנות [מזאת] כיון דמים שאובין לפסול את המקוה מדרבנן אזלינן לקולא ולא מיפסיל אלא בשיעורא רבה ולפיכך שנה לו רוב הין לגלות לו שמפני שנאמרה בתורה הוא פוסל המקוה ושמאי סבר ט' קבין לפי שהן ראוין לשטיפת כל הגוף ועזרא תקנם לבעלי קריין הלכך חשיב להו כמקוה פסול ופוסלין וחכמים אומרים ג' לוגין מפני שהם חשובים שנתנה תורה [שיעור נסכי] קרבן צבור שהוא רביעית ההין ואזלינן בתר שיעורא זוטא אף על גב דאשכחן [נמי] בה לוג שמן בציבור מיהא לא אשכחן פחות מג' לוגין ועוד לא אשכחן לוג אלא לשמן אבל יין אין פחות מרביעית ההין דהוא ג' לוגין והיכא דלית ביה מ' סאה מדברי הרב אלפס ז"ל נראה דשאובה שהמשיכוה אפילו נתמלא כל המקוה ממנה כשרה ואחרים חולקין ומחלוקתן תלויה במאי דתנן בפרק שני דמקואות המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר"א אומר אם עונת גשמים הוא אם יש בו מעט מים ישבור ואם לאו לא ישבור רבי יהושע אומר בין כך ובין כך ישבור או יכפה אבל לא יערה והכי פירושו אם עונת גשמים הוא נידונין משום שאובין כל עוד שהניחן בעת קשור עבים כדאיתא בפרק קמא דשבת וכל שכל בשעה שהגשמים יורשים ומשום הכי לרבי אליעזר אם יש במקוה כמעט מים כלומר שיש קצת מים כשרים ישבור וכראב"י דאמר מקוה שיש בו עשרים ואחד סאה מי גשמים ממלא בכתף י"ט סאין ופותקין במקוה כלומר ממשיכן והן טהורין שהשאובה מטהרת ברביה והמשכה ומשום הכי נמי א"ר אליעזר דאם יש בו מעט מים כלומר כ"א סין ישבור וימשכו המים מן הקנקנים השבורים למקוה וכיון שאין בו מ' סאה קרי ליה מעט מפני שאין בו שיעור מקוה דקסבר ר"א דשאובה שהמשיכוה כולה או רובה פסולה ור' יהושע אמר בין כך ובין כך כלומר אפילו אין במקוה מים ישבור או יכפה ובלבד שלא יערה למקוה בלא המשכה דקסבר רבי יהושע דשאובה שהמשיכוה כולה כשרה וקי"ל דר"א ור"י הלכה כר"י דר"א שמותי הוא וכדאסיקנא בפרק קמא דנדה דלית הלכתא כר"א אלא בארבע בין בסדר טהרות בין בשאר סדרים ובפרק קמא דתמורה נמי אמרינן כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן שאובה שהמשיכוה טהורה ומדלא יהיב שיעורא שמע מינה דאפילו כולה ואיכא נוסחי נמי דגרסי התם בהדיא שהמשיכוה כולה וכן נראה דעת הרב אלפס ז"ל וכן דעת רבינו שמשון ז"ל אבל רב אחא משבחא פסק כרבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי וכן פסקו הראב"ד ז"ל וה"ר זרחיה הלוי זכרונו לברכה וראוי להחמיר:

תנו רבנן צנור שחקקו וכו' בפרק המוכר את הבית הוא:

צנור של עץ או של אבן ועשוי כעין סילון ויורדין ממנו מים למקוה:

חקקו בתלוש ואחר כך קבעו בקרקע:

פוסל את המקוה דמים שאובין פוסלין אותו דכיון שהיה שם כלי עליו קודם שקבעו לא מבטיל תו שם כלי מיניה ומשוי להו שאובים למים שבתוכו אבל קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל דהרי הוא כעושה חריץ בקרקע והאי צנור מיירי כגון שהוא

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט