רי"ף על הש"ס/ראש השנה/דף יא עמוד א

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

שהברכות אין מעכבות את התקיעות הרי יצאו ידי חובתן באותן שתקעו כשהן יושבין ודי להם לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת על סדר ברכות פעם אחת שלא להטריח את הצבור וכן המנהג בכל העולם ובשתי ישיבות:

שאלו מקמי ריש מתיבתא המברך יום ר"ה על תקיעת שופר בתר ס"ת והשיח צריך לברך על התקיעות של סדר ברכות או לא ואהדר להו הכין קא חזו רבנן שגוערין בזה ששח עד שלא יתקע על סדר ברכות אבל לחזור ולברך אינו חוזר ולא דמיא הא לתפילין דאמר רב חסדא (מנחות לו, א) שח בין תפילה לתפלה חוזר ומברך דהנך שתי מצות נינהו דתנן תפילה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד ולא עוד אלא דלא הדר ומברך ההיא ברכה קמייתא אלא ברכה אחריתא קא מברך ומקשינן שח אין לא שח לא והא שלח רב חייא בר הינא משמיה דר' יוחנן על תפילה של יד אומר להניח תפילין ועל של ראש אומר על מצות תפילין ופרקינן׃ אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא שח מברך אחת ואם שח מברך שתים ואעפ"כ קשה להשיח דתניא שח בין תפילה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה וכ"ש כי האי ששח בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד אלא שאינו חוזר ומברך שמצוה אחת היא צא וראה שהרי ההלל שמברכין קודם לקריאתו ואף על פי כן בין פרק לפרק פוסק ולא הוצרך לחזור ולברך:

מתני' תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת:

 

רבנו ניסים (הר"ן)

דהא אנן משום ספק דאורייתא עבדינן להו וצריך לשמען על סדר ברכות במלכיות וכן בזכרונות וכן בשופרות והרב אלפסי ז"ל כתב דאקילו בהו משום טירחא יתירא דצבורא כיון שכבר יצאו שלא על סדר ברכות ואפשר עוד על דרך זה שחששו שלא להפסיק יותר מדי בתקיעות שאינן צריכות בין מלכיות וזכרונות ושופרות ואכתי לא נהירא ולדברי רבינו האיי גאון לא קשיא מידי דהא יום תרועה אמר רחמנא הלכך בין גנח בין יליל בין גנח ויליל יצא דכולהו תקיעות דאורייתא נינהו והלכך להקל על הצבור ולתקוע בתקיעות דכולהו מקומות שפיר דמי ור"ת ז"ל הנהיג לתקוע בכולן תשר"ת ואמר מוטב שניחוש לספיקות ולא ניחוש להפסקות:

שאלו מקמי ריש מתיבתא וכו' כדכתיבא בהל':    דברי הרב אלפסי ז"ל שכתב בשם ריש מתיבתא תמוהים בכאן וכבר השיג עליו הר"ז הלוי ז"ל וכתב שאין אנו זקוקין בזה לגערה ולנזיפה משום דבתפילין מש"ה אמרי' דשח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו משום דאע"ג דשתי מצות הן כיון דכתיב בתפילין של יד ושל ראש והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך צריך זכירה [והוויה כאחת] שיהא תוכף תפלה של ראש לתפלה של יד כדי שתהא הוויה אחת לשתיהן ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו לפיכך חוזר ומברך ברכה תפלה של יד וממשמש בתפילין של יד ומחזק את הקשר ועוד מברך ברכה שניה על של ראש ותוכף שתי המצות זו לזו וזו היא שאמרו סח בין תפלה לתפלה מברך שתים לא סח מברך אחת שאם לא סח ביניהם מברך ברכה אחת על זו וברכה אחת על זו ואם סח ביניהם מברך שתים על של ראש לפי שחוזר ומברך ברכה של יד ותוכף לה ברכה של ראש וה"ל כמברך שתים על של ראש וכן פירשו הגאונים ז"ל וכך נמצא בשאילתות דרב אחאי גאון ז"ל ובהלכות רב שמעון קיירא ז"ל אלו דברי הר"ז הלוי ז"ל וכן אני אומר לדברי הרב אלפסי ז"ל שהוא סובר דכי אמרינן לא סח מברך אחת סח מברך שתים דה"ק לא סח מברך אחת לשתיהן סח מברך שתים אחת על של יד ואחת על של ראש ואכתי לא דמי כלל לתקיעות דכיון דהתם הוא גורם שיהא מברך ברכה אחרת בדין הוא שתהא עבירה בידו לפי שאסור לאדם לגרום שיהא חייב לברך ברכות הרבה כל שאפשר לו שיהא נפטר בברכה אחת וראיה לדבר מדאמרינן ביומא בפרק בא לו כהן גדול (דף ע א) דכהן קורא אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורהו על פה ומקשינן בגמרא אמאי קורהו על פה ניתי ספר תורה אחרינא וניקרי ביה ומהדרינן משום ברכה שאינה צריכה כלומר שאילו היה מביא ס"ת אחרת שהוא היה צריך ברכה אחרת ולפיכך קורהו על פה כדי שלא יגרום ברכה יתירה אלמא אסור לגרום שיהא מרבה בברכות ומש"ה סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו אבל כאן כיון שאינו גורם ברכה למה יהא אסור הרי לא שמענו בשום מקום שמי שבירך על המצוה והתחיל שלא יהא רשאי לדבר עד שיגמור ואטו מי שיתחיל לבדוק חמצו כלום אסור לו לדבר עד שיגמור ביעורו א"כ בא ונאמר שאף מי שמברך המוציא יהא אסור לדבר עד שיגמור סעודתו וליתא ולפיכך אין הנדון דומה לראיה כלל ומיהו הואיל ונפק מפומיה דריש מתיבתא ראוי שלא ידבר בהן שלא לצורך:

מתני' תקע בראשונה:    בפשוטה שלפני התרועה:

ומשך בשניה:    בתקיעה שלאחר התרועה כדי שתעלה לו לשתים לסוף סימן זה ולתחילת סימן הבא:

אין בידו אלא אחת:    מפרשינן בגמ' טעמא בפרק ראוהו ב"ד (דף כז א) משום דפסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן ומיהו דוקא בתקיעות שהן קול אחד אבל עשה תקיעה ושברים ותרועה בנפיחה אחת יצא שהרי הן קולות מופרשין וכבר ניכר בין תקיעה לשברים והיינו דגרסינן בירושלמי תקע והריע ותקע בנפיחה אחת יצא והא אנן תנן שלש של שלש שלש ומשני שלא יפחות כלומר זה אינו פוחת שהרי ניכר בקולן שהן שלש:

ודאמרי' אין בידו אלא אחת איכא מ"ד דהיינו תקיעה שתקע לפני התרועה אבל אותה תקיעה שניה לא עלתה לו לכלום משום דאיהו סבר לאפסוקה דתיסליק ליה לתרתי ולית לה הפסק הלכך לא רישא אית לה סופא ולא סופא אית לה רישא והביאו ראיה לדין זה מהירושלמי דגרסי' התם תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ר' אבא בר זעירא בשם ר' זמינא אמר אפילו אחת אין בידו למה רישא גבי סיפא מצטרף וסיפא גבי רישא מצטרף לא רישא אית לה סופא ולא סופא אית לה רישא והיינו נמי דתנן תקע בראשונה דאי לא למה ליה לאדכורי כלל הכא תקיעה ראשונה אלא ודאי לומר שאין בידו אלא אותה תקיעה שתקע בראשונה והקשו על זה למ"ד מצות אין צריכות כוונה למה לא תעלה לו אותה תקיעה משום אחת מיהת והיינו שתעלה לפשוטה שלאחר הסימן דאטו מי גרע מן התוקע לשיר דיצא ולמ"ד נמי דמצות צריכות כוונה בדין הוא דיצא דהכא כוונת מצוה איכא ועדיף טפי מן התוקע לשיר ועוד דאם איתא דלא עלתה לו אותה תקיעה לכלום אפי' אותה תקיעה ראשונה לא תעלה לו שהרי הפסיק אותה תקיעה פסולה בין תרועה לתקיעה שיחזור ויתקע עכשיו וכדפרכינן לעיל בדרבי אבהו דקא אתו שברים