רי"ף על הש"ס/פסחים/דף כה עמוד ב

הלכות רב אלפס

במידי דמיטניף אמר רב שימי בר אשי מצה לפני כל אחד ואחר מרור לפני כל אחר ואחד ואין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר הגדה ורב כהנא אמר כולהו נמי לפני מי שאומר הגדה והלכתא כרב כהנא.ולמה עוקרין את השלחן אמר ר' ינאי כדי שיראו תינוקות וישאלו אביי הוה יתיב קמיה ררבה חזא דקא מגבהי פתורא אמר אטו אכתי אנן אכלינן דקא מגבהיתו פתורא אמר ליה רבה פטרתן מלומר מה נשתנה:

אמר שמואל (דברים, טז) לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה תניא נמי הכי לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה ד"א לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה ד"א לחם עוני מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה הילכך בפסח מברכינן על חדא ופרוסה אבל בשאר ימים טובים בצעינן על תרתין ריפאתא שלמאתא כשבת דא"ר אבא (ברכות לט, ב) חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מ"ט (שמות, טז) לקטו לחם משנה כתיב ופירשו רבנן דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות כשבת דעיקר חיובא בשבת משום דלא הוה המן נחית בשבת אלא הוה נחית בערב שבת זוגי זוגי ובימים טובים נמי לא הוה נחית אלא הוה נחית בערב ימים טובים זוגי זוגי כמו דהוה נחית בערבי שבתות הילכך בעינן למיבצע ביום טוב על תרתין ריפאתא שלמאתא כדמחייבין בשבת ובפסח אתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא הילכך בצעינן אחדא ופלגא וכד בצע מנח לה לפרוסה בגוה דשלמתא ובצע דאמר רב פפא (ברכות לט, ב) הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמא (דברים, טז) לחם עוני כתיב ביה:

אף על פי שאין חרוסת מצוה ר' אלעזר בר' צדוק אומר מצוה: מאי מצוה זכר לתפוח פירוש (שה"ש, ח) תחת התפוח עוררתיך ור' יוחנן אמר זכר לטיט אמר אביי הילכך צריך לקהויי וצריך לסמוכי תניא כותיה דר' יוחנן תבלין זכר לתבן פירוש כגון קנמון וסנבל שהן דומין לתבן חרוסת זכר לטיט א"ר אלעזר בר' צדוק כך היו תגרי חרך שבירושלים אומרים בואו וקחו לכם תבלין למצוה:

מתני' מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אם אין דעת בבן לשאול אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אין אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי לפי דעתו של בן אביו מלמדו ומתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש (דברים, כו) מארמי אובד עד שהוא גומר את כל הפרשה:

גמ' והשתא לא לימא בשר צלי דלית לן פסחא ת"ר חכם בנו שואלו ואם לאו אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו ואפי' שני תלמידי חכמים הבקיאין בהלכות פסח שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה וכו':

מתחיל בגנות ומסיים בשבח: מאי גנות אמר רב מתחלה עובדי ע"ז ושמואל אמר עבדים והאידנא עבדינא כתרוייהו:

מתני' רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר (שמות, יב) ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו' מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים שנאמר (שם א) וימררו את חייהם בעבודה קשה:

מצה על שום שנגאלו שנאמר (שמות, יב) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות וגו' לפיכך אנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר ולברך למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות ונאמר לפניו הללויה:

עד היכן הוא אומר ב"ש אומרים עד (תהלים, קיג) אם הבנים שמחה ובה"א עד (שם קיד) חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה ר"ט אומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה ומרור ואינו

רבנו ניסים (הר"ן)

ששותה בה:

גרסי' בגמ' (דף קטו ב) בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא והכי פי' בלע מצה יצא דמכל מקום הרי קיים מצות אכילה בלע מרור לא יצא דמרור זכר לוימררו את חייהם הוא דאתי הילכך לא נפיק עד דטעים ליה בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא אע"ג דלעיל אמרי' דאתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא וכ"ש רשות גמורה והכא כיון דלא יצא ידי מרור רשות גמור הוא ואפ"ה לא מבטל למצה היינו טעמא דכי אמרי' דמבטל ה"מ כשנכנס במעיו וטעם אחר מעורב בו והיינו ע"י אכילה אבל כשבלען אין הטעמים מתערבין וכזית מצה לחודיה קאי ומ"ה יצא כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא שאין דרך אכילה בכך:

ואין עוקרין את השלחן אלא בפני מי שאומר ההגדה: דרכן היה לאכול בשולחנות קטנים כל אחד בשולחן שלו:

כולהו נמי לפני מי שאומר הגדה: שדרכן היה שאחד אומר הגדה ואחרים שומעין:

שעונין עליו דברים הרבה: שאומר עליו הגדה:

מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה: למהר מתוך שצריכין לפת אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה למהר מלאכתו שלא יחמיץ:

הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע: ודאי על הפרוסה יברך לאכול מצה דהא להכי אתיא אבל המוציא איכא מ"ד דאשלימה מברך ליה ולא נהירא דטפי עדיף לברוכי המוציא בפרוסה גופה דאיתעבידא בה חדא מצוה כדאמרינן (ברכות דף לט ב) (בעירובין) דמהדרי רבנן לברוכי המוציא אריפתא דעירובי דהואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה ליתעביד ביה אחריתי ועוד דהא דאמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע אתמר בכיצד מברכין (דף לט ב) עלה דההיא דאפליגו התם הביאו לפניו פתיתין ושלמין אי מברך המוציא אשלמין משום דשלם עדיף או אפתיתין משום דמיקרבא הנאתייהו ואמרינן עלה וירא שמים יוצא ידי שתיהן מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע כלומר בוצע הפתיתין דאי לאו מאי עבידתייהו ואמרינן תו עלה הכל מודים בפסח משמע דכוותה עבדינן בפסח דמברך אפתיתין המוציא:

מיהו כתב רבינו האי גאון דלא איתמר אלא בהביאו לפניו פתיתין [דומיא דהתם כשהביאו לפניו פתיתין] ה"נ בהביאו לפניו פרוסה וקאמר שהוא רשאי לברך על הפרוסה אבל אם הביאו לפניו שלמין שיהא רשאי לפרוס אין לנו דאי משום דדרשי' לה מלחם עוני לא איתמר אלא לרשות דומיא דאמרינן בפרק כיצד מברכין (דף לח א) האי כובא דארעא נהמא הוא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מ"ט לחם עוני כתיב וההיא ודאי לרשות איתמר דליכא למימר דבעי כובא דארעא למצוה אבל עכשיו נהגו הכל לברך על הפרוסה אלא שמקדים לפורסה קודם הגדה כדי שבשעת המוציא ימצאנה כשהיא פרוסה:

זכר לתפוח: אמרי' בפ"ק דסוטה (דף יא ב) שהיו הולכות לילד תחת התפוח כדי שלא ירגישו בהן מצרים והיו יולדות שם בלא עצב והיינו דכתיב תחת התפוח עוררתיך:

צריך לקהויי במיני קיוהא: כגון תפוחים חמוצים וחומץ:

וצריך לסמוכיה: זכר לטיט:

תגרי חרך שבירושלים: על שם שיש בחנויותיהן חלונות כעין פתחים ומוציאין לשם שולחנות שמניחין בהן מה שמוכרין נקראים תגרי חרך על שם מציץ מן החרכים:

מתני' מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל: שעכשיו באין לעקור השלחן נותן לב הבן לשאול מה נשתנה וכו':

כולו צלי: מוקמינן לה בפסח שני פרק אלו דברים (דף ע א) כמ"ד חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא צלי:

כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי אבל לא יצא ידי חובתו כלל לא קאמר ודכוותה בסוכה (דף כח א) א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא לא הוי טעמא דההיא אלא משום דילמא אתי לאמשוכי בתר שולחנו וכל היכא דלא אימשך לא סגי דלא יצא אלא ודאי כדאמרי':

מצה על שום שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק וגו': ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום כדאיתא בפסח שני ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת מצה:

רבי טרפון אומר ואינו חותם: דס"ל

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט