רי"ף על הש"ס/פסחים/דף י עמוד ב

Hebrewbooks-LOGO.png צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

עובדא כר' עקיבא הוה אמרינן הילכתא כרבנן, דאסרי בין בלישה בין בקיטוף, כדקיימא לן בכל דוכתא דלא איפסיקא בה הילכתא בהדיא ויחיד ורבים הלכה כרבים. אלא השתא כיון דאשכחן דר' יהושע בן לוי דהוא בתרא עבד עובדא כר' עקיבא, שמע מינה דהלכה כר' עקיבא. ולא מצית למימר דלית הילכתא כר' יהושע בן לוי, חדא דלא אשכחן אמורא דפליג עליה, ועוד, דהא גמרא אייתי ראיה מיניה, ואי לאו הילכתא כוותיה היכי אייתי ראיה מיניה? אלא ודאי הלכה הוא. ואשכחן מקצת רבוותא דאסרי בין בלישה בין בקיטוף, בין ביום ראשון בין ביום שני, כרבנן, ואיתא רבוותא אחרינא דשרו, ואנן כתבינן מאי דסבירא לן.

תנו רבנן: "לחם עוני" (דברים, טז), פרט לחלוט ואשישה. יכול לא יצא אדם ידי חובתו בפסח אלא בפת הדראה בלבד? תלמוד לומר "מצות" "מצות" ריבה הכתוב ואפילו כמצתו של שלמה, אם כן מה תלמוד לומר "לחם עוני"? פרט לחלוט ואשישה. פירוש "פת הדראה", פת סובין.

תניא, בית שמאי אומרים: אין אופין פת מרובה ביום טוב, ובית הלל מתירין. והני מילי בשאר ימים טובים, אבל בימות הפסח אסיר למילש ולמיפא יותר מחמשת רבעים קמח ועוד, היינו שיעור חלה, והיינו דאמר רבא: קבא מלוגנאה לפיסחא.

תנו רבנן: יוצאין בפת נקייה והדראה ובסריקין המצויירין בפסח, ואע"פ שאמרו אין עושין סריקין המצויירין בפסח. אמר רבי יהודה, דבר זה שאל ביתוס בן זונן לחכמים: מפני מה אין עושין סריקין המצויירין בפסח? אמרו לו, מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצתן. אמר להם: איפשר יעשנו בדפוס ויקבענו כיון! אמרו לו: יאמרו כל הסריקים אסורין וסריקי ביתוס מותרין? ולא של נחתומין בלבד אמרו, אלא של כל אדם, אבל של נחתומין כיון דבקיאי

 

רבנו ניסים (הר"ן)

דהא בלישנא בתרא מסקינן בגמרא לעולם בחלבה ואפשר דדין הוא דחלב מותר בין ע"י מים בין שלא ע"י מים אבל בשמן יין ודבש אסור שאין טבע כל המשקין שוה דחלב אינו מחמיץ ולפיכך לא הוזכר בו שום איסור אבל יין שמן ודבש מחמיצין והא ודאי לא נהירא שכשאמרו אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש דהוא הדין לשאר משקין אלא שדברו בהווה כענין שאמרו לענין מצה עשירה פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש ובודאי דהוא הדין לחלב דהא אמר להו ר' יהושע לבריה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא ובירושלמי נמי תני סתמא אין לשין את העיסה במשקין אבל מקטפין א"ר עקיבא מעשה שהייתי עם ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם עיסה במשקין ותניא בתוספתא אין לשין את העיסה בשאר משקין ואם לש יאפה מיד וכו' הא למדנו שכל המשקין בכלל חוץ מן המים אבל הוא ז"ל השיב עליו עוד דדילמא כי קאמר ריב"ל מכאן ואילך לושו לי היינו בלי מים דכי האי גוונא אפילו נוקשה לא הוי כדכתבינן לעיל והרמב"ן ז"ל דחה זה בספר המלחמות מדמייתו בגמרא הא דריב"ל לסיועי לר' עקיבא ואין דבריו ברורין אצלי כמו שכתבתי בחדושי ואי אפשר לכתוב בכאן יותר שזה תלוי בדקדוק סוגיית הגמ' וראוי לחוש לדברי הר"ז הלוי ז"ל:

ת"ר לחם עוני פרט לחלוט ואשישה:    חלוט שמרתיחין אותו ואשישה גלוסקא גדולה ובדרך חשיבות הוא:

פת הדראה:    פי' הרי"ף ז"ל פת סובין ונקראה פת הדראה שניטלה כל הדראתו [וכן פי' רש"י] ולא נהירא דהא אמרי' לקמן (דף לז א) דיוצאין בפת נקיה והדראה ובודאי שאין יוצאין ידי מצה אלא בלחם שחייב בחלה [ופת סובין אינו חייב בחלה] כדתנן במסכת חלה (פ"ב מ"ו) חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה הן וסובן ומורסנן ותנן נטל סובן ומורסנן מתוכה וחזר לתוכה פטורין מן החלה לפיכך פי' הרמב"ן ז"ל שהדראה מלשון הכנה והדירה שבתבואה שאמרו במסכת פרה (פ"ט מ"ה) והיא התולעת הנעשית בתבואה והתבואה הנאכלת ממנה נקראת דראה [אף כאן נקראת פת הדראה על שדרואנה והיא הסובין והפסולות נשאר בתוכה]:

תניא בש"א אין אופין פת מרובה ביו"ט וב"ה מתירין:    האי פת מרובה לא יותר מכדי צרכו קאמר דאי הכי מ"ט דב"ה דשרו וכי תימא טעמייהו דב"ה כר"ש בן אלעזר דשרי התם בפרק שני דביצה (דף יז א) אפי' יותר מכדי צרכו מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא א"ה ה"ל לפרושי דדוקא בתנור מלא אלא ודאי אף במה שצריך לו נחלקו ב"ש וב"ה בפת מרובה דב"ש אוסרין לאפות פת מרובה בבת אחת מפני שטרחתו מרובה ולפיכך הביאו סוגיא זו בפ' י"ט שחל על אותה משנה ששנינו שם (דף כב ב) אין אופין פתין גריצין אלא רקיקין לפי שהוא כיוצא בה שכשם שאסרו כאן ב"ש אפי' במה שצריך לו משום טרחא יתירא כך בזה אסרו או כמו שאמרו שם בירושלמי מתוך שאתה מיגעו אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו אף כאן מתוך שאין אתה מתיר לו הרבה בבת אחת אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו וב"ה מתירין דלא חיישינן להכי:

אבל בימות הפסח אסור למילש יותר מחמשת רבעים קמח:    למיפא לאו דוקא שאם נלוש ע"י נשים הרבה שלשה כל אחת חמשת רבעים קמח מותר לאפות כל צרכו דבהא ודאי ליכא פלוגתא בין פסח לשאר ימים טובים אלא איסורא בלישה משום חמוץ וכי נקיט למיפא לישנא בעלמא נקט:

המצוירין:    מצות מצויירות ואע"פ שאמר לכתחלה אסור בדיעבד שפיר דמי:

שוהה עליהן:    לציירן ואין נותנין מהר לתנור ומחמיצין:

אפשר יעשנה בדפוס ויקבענו כיון:    יעשנה הצורה בדפוס ויקבענה מהר:

יאמרו כל הסריקין וכו':    שאין לכולן דפוס:

לא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם:    כלומר מתחלה לא גזרו