רי"ף על הש"ס/פסחים/דף ו עמוד ב

הלכות רב אלפס

כי ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר ליה: אמר לי מרי דודאי, זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך. אמר ליה: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דהאיך סומק טפי. מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה, אמר ליה: אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה, שלא בשעת הסכנה מי אמור? אמר ליה: האי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא, ואיכא דאמרי הכי קאמר ליה: מידי דרך הנאתן קא עבידנא?

איתמר: הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, אביי אמר מותרת, ורבא אמר אסורה. איפשר וקא מיכוון, לא איפשר וקא מיכוון, כולי עלמא לא פליגי דאסיר. לא איפשר ולא קא מיכוון, כולי עלמא לא פליגי דשרי. כי פליגי דאיפשר ולא קא מיכוון. איכא דאמרי: איפשר ולא קא מיכוון היינו פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה. לר' יהודה דאמר: דבר שאין מתכוין אסור, אסור; לר' שמעון דאמר: דבר שאין מתכוין מותר, מותר. כי פליגי דלא אפשר וקא מיכוון, אביי אמר מותר ורבא אמר אסור. וקיימא לן כרבא.

ולא יסיק בו תנור וכירים. תנו רבנן: תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם, חדש יותץ, ישן יוצן. אפה בו את הפת, רבי מאיר אומר הפת אסורה, וחכמים אומרים הפת מותרת. בישלה על גבי גחלים, דברי הכל הפת מותרת. והתניא בין חדש בין ישן יוצן? לא קשיא, הא דתניא יותץ ר' אליעזר היא, דסבר זה וזה גורם אסור, והא דתניא

רבנו ניסים (הר"ן)

דהא קי"ל בפרק הבא על יבמתו (דף נג ב) דאין קושי אלא לדעת הילכך מה שמתקשה מיקרי מעשה:

מרי דוראי: מושל עירי:

מאי חזית דדמא דידך סומק טפי: כלומר אין אתה בא לשאול על כך אלא מפני שאתה יודע שאין מצוה עומדת בפני פקוח נפש וסבור אתה שאף זו תדחה מפני פקוח נפש אין זו דומה לשאר עבירות דמכל מקום יש כאן אבוד נפש והתורה לא התירה לדחות המצוה אלא מפני חיבת נפשו של ישראל וכאן עבירה עשויה ונפש אבודה ומי יאמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר מנפשו של זה דילמא שלו חביבה יותר ונמצא עבירה עשויה ונפש אבודה:

מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה: מושח לרפוא':

בגוהרקי ערלה: בוסר זתים קטנים:

דרך הנאתן: לאחר שנתבשלו ויצא שמנן בבית הבד אבל אנא עבידנא בעוד שהפסולת מעורב עם השמן והוה ליה שלא כדרך הנאתו דלא מתסר אלא מדרבנן כדאמרינן בגמ' (דף כד ב) דכל איסורין שבתורה אין לוקין אלא כדרך הנאתן בר מכלאי הכרם ובשר בחלב שלוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה והילכך אין מתרפאין בהן כלל אלא במקום סכנה אבל שאר איסורין כולהו כיון דלא אסירי שלא כדרך הנאתן אלא מדרבנן מתרפאים בהן אפי' בחולי שאין בו סכנה:

וראיתי מי שכתב דמהא שמעינן דמתרפאין בכל איסורי הנאות של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בחוצה לארץ אפי' בחולי שאין בו סכנה ומיהו לענין אכילה אין לנו דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם שלא במקום סכנה ואני אומר שאם באנו לחלוק אפשר שאין מתרפאין אף באיסורי הנאות של דבריהם כדרך הנאתן דדילמא קילי טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורין של דבריהם כדרך הנאתן:

איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו: כגון ריח ע"ז ובעל כרחו היינו לומר שלא בא לכאן בשבילו אלא הריח ממילא קאתיא ובכי האי גונא אפילו הוא מכוין לה בעל כרחו מקריא דהא שקלינן וטרינן בשמעתין באפשר וקא מכוין ולא אפשר וקא מכוין:

אפשר לו: ליבדל:

ומתכוין: ליהנות מאותו ריח או אפי' א"א לו ליבדל. ומיהו מתכוין הוא ליהנות כ"ע לא פליגי דאסור דהא קא מכוין לה לא אפשר לו ליבדל ולא מכוין ליהנות דאיכא תרתי להיתירא כ"ע לא פליגי דשרי:

היינו פלוגתא: במס' שבת (ד' כט ב) בגרירת מטה כסא וספסל וקיי"ל כרבא הילכך בין אפשר בין לא אפשר אי מכוין אסור אי לא מכוין מותר:

תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה: קליפי אגוזים ורמונים שאף הן אסורין משום ערלה כדכתיב וערלתם ערלתו את פריו את הטפל לפריו דהיינו שומר פרי אבל עצי ערלה מותרין:

ובקשין של כלאי הכרם: שאפי' הקשין של כלאי הכרם אסורין דלא כתיב בהו פרי ודוקא נקט הני שמצותן בשריפה ואפרן מותר והיינו דקתני סיפא בשלה על גבי גחלים ד"ה הפת מותרת שהגחלים הרי הן כאפר אבל שאר איסורין שהן מן התורה אפי' על גבי גחלים אסור דלא גרע מאפרן דאסור:

חדש יותץ: דרך התנור לגמור מלאכתו בהסק ראשון ומשום הכי יותץ ולית ליה תקנתא בצינון דסבירא ליה להאי תנא דזה וזה גורם אסור הילכך אע"פ שכשיצטרכו לאפות בו פת ויסיקוהו בעצי היתר אכתי הוו להו שני גורמין עצים דהיתר ותנור שנגמר באיסור ששבח העצים כאילו ניכר בתנור:

ישן יוצן: אם התנור זה שהסיקוהו בקליפי ערלה הוא ישן יוצן וכשיאפה בו את הפת יסיקוהו בעצים של היתר וליכא גורם של איסור כלל. אפה בו את הפת בחדש שלא נתצו או בישן שלא צננו רבי אומר הפת אסורה דסבירא ליה דיש שבח עצים בפת ומוקמי' לה בגמרא כשאבוקה כנגדו דכל זמן שהיה הפת בתנור היתה אבוקה דולקת כנגדו ונמצא נהנה מן האיסור בשעה שאיסור בעין וחכמים אומרים הפת מותרת דסבירא להו דאפילו כי האי גוונא מיקלא קלי איסורא ולא משכחינן לרבנן עצים דאיסורא אלא בשרשיפא. כלומר כסא לישב עליה דאיתיה לאיסורא בעיניה אבל עצי איסור שכלים והולכין לא אוסרין רבנן מה שנאפה בהן ולא קיימא לן בהא כרבנן כדאיתא בסמוך:

בשלה על גבי גחלים ד"ה הפת מותרת: דבהא אפילו רבי מודה דכיון שהעצים אינן בעין ליתא לאיסורא בעיניה ואיפליגו אמוראי בגמרא במאי דאמר בשלה על גבי גחלים הפת מותרת אי אמרינן דוקא גחלים עוממות או אפי' בלוחשות ומוכחא סוגיין (דף כז א) דאפי' בלוחשות ולפיכך הביאה סתם הרב אלפסי ז"ל:

הא דתניא יותץ ר"א היא דסבר זה וזה גורם אסור כדמוכחינן לה בגמרא (שם) והכא אי לא נתיץ ליה אלא דמצנן ליה אכתי

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט