רי"ף על הש"ס/פסחים/דף ב עמוד ב

הלכות רב אלפס

אחרים ושל גבוה. יכול יקבל פקדונות מן הנכרים ויטמין? תלמוד לומר "לא ימצא". אין לי אלא נכרי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר, נכרי שכבשתו ושרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר "לא ימצא". ואין לי אלא בבתים, בבורות שיחין ומערות מנין? תלמוד לומר "בכל גבולך". ועדיין אני אומר: בבתים עובר משום "בל יראה" ו"בל ימצא" ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים; בגבולין, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה? תלמוד לומר "שאור" "שאור" לגזירה שוה. נאמר שאור בבתים ונאמר שאור בגבולין, מה שאור האמור בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים, אף שאור האמור בגבולין עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות מן הנכרים; ומה שאור האמור בגבולין, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף בבתים כן.

אמר מר: יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים? תלמוד לומר "לא ימצא". והאמרת רישא: שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה? לא קשיא, הא דקביל עליה אחריות, הא דלא קביל עליה אחריות. אי קביל עליה אחריות אסיר, דהוה ליה כדידיה, כדאמר להו רבא לבני מחוזא: בעירו חמירא דבני חילא מביתיכו, כיון דאילו מיגניב או מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי, כדידכו דמי. ואי לא קביל עליה אחריות, שרי.

אמר רבא: בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה, ואע"ג דמצי מסליק ליה בזוזי. עיסת ארנונא חייבת בחלה, ואע"ג דלא מצי מסליק ליה בזוזי. מאי טעמא? בהמה אית לה קלא דלנכרי היא, עיסה לית לה קלא דלנכרי היא.

אמר רב יהודה אמר רב: המוצא חמץ ביום טוב כופה עליו את הכלי. ואמר רב יהודה אמר רב: חמצו של נכרי עושה לו מחיצה עשרה טפחים. ואמר רב יהודה אמר רב: המפרש בים והיוצא בשיירא, קודם שלשים יום אין זקוק לבער, תוך שלשים יום זקוק לבער. אמר רבא: הא דאמרת, קודם שלשים יום אין זקוק לבער, לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור, אבל אם דעתו לחזור, אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער. ואזדא רבא לטעמיה, דאמר רבא: העושה את ביתו אוצר קודם שלשים יום אין זקוק לבער, תוך שלשים יום זקוק לבער, ולא אמרן אלא שאין דעתו לפנותו, אבל דעתו לפנותו, אפילו קודם שלשים יום נמי זקוק לבער.

הני שלשים יום מאי עבידתייהו? כדתניא: שואלין בהלכות הפסח

רבנו ניסים (הר"ן)

אני אומר וכו' בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים לישנא קלילא הוא דאין הכי נמי דהוה ליה למימר בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה ומטמין אלא לישנא קלילא הוא ולאו דוקא:

וכללא דשמעתא דכל היכא דקביל עליה אחריות אסור בין בנכרי שכבשתו בין בנכרי שלא כבשתו בין בבתים בין בגבולין וכל שלא קבל עליו אחריות שרי בכלהו:

דבני חילא: החיל של בית המלך ומטילין טורח תיקון מזונותם על בני העיירות:

ארנונא: לשון מס המלך שנוטל עישור מן הבהמות ומן התבואות ואע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי דכל כמה דלא סלקו ידו שייכא בבהמות וקי"ל כל שיד הנכרי באמצע פטורה מן הבכורה דכתיב (במדבר יג) כל בכור בבהמת בני ישראל ולא באחרי':

עיסת ארנונא חייב' בחלה: ואע"ג דעיסת נכרי פטורה מן החלה דכתיב עריסותיכם זו חייבת דלית לה קלא והרואה אומר שלו הוא ואוכלה בלא חלה אבל בהמה אית לה קלא והקשה הרשב"ם ז"ל היכי אמרי' דבהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי והא בהדיא תניא בתוספת' דבהמת ארנונא חייבת בבכורה ואיכא נוסחי דגרסי בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה והוא דלא מצי מסלק ליה עיסת ארנונא חייבת בחלה אע"ג דלא מצי מסלק ולפי זה אתי שפיר ודוקא בעיסת ארנונא שאין לנכרי חלק בה אלא למלך יש חק עליה הוא דאמרינן דחייבת אבל עיסה שיש לו לנכרי שותפות בה פטור' מן החלה דתנן במס' חלה (פ"ג מ"ה) העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה וגרסינן עליה בירושלמי ומה בינה לעיסת ארנונא שאמרנו אינה חייבת בחלה תמן ברשות ישראל היא נתונה שמא ימלך הנכרי שלא ליטלה:

גרסי' בגמ' ת"ר נכרי הנכנס לחצרו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער ייחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא ופרש"י ז"ל נכרי שנכנס לחצרו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער שלא הזקיקוהו להוציא את הנכרי מן הבית כדאמר אבל אתה רואה של אחרי' הפקידו אצלו בסתם זקוק לבער דכיון שקבלו ברשותו כמאן דקביל עליה אחריות דמי כדאמרינן בב"ק (דף מח ב) כנוס שורך ברשותי חייב אבל ייחד לו בית הוה ליה כמאן דאמר כנוס שורך ברשותך דאמרי' התם דפטור זהו דרך פרש"י ז"ל אבל ר"ת ז"ל פירש דבשקבל עליו אחריות עסקינן ואפ"ה כיון דייחד לו בית שרי דהוה ליה כמקבל אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי דשרי שהרי אפילו חמצו של ישראל כל שהוא ברשות הנכרי אינו עובר עליו והכי איתא במכילתא בפר' י"ז דתניא התם בכל גבולך למה נאמר לפי שנאמר בבתיכם שומע אני כמשמעו ת"ל בכל גבולך א"כ למה נאמר בבתיכם לומר לך מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות הנכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו [ויצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמצו שנפלה עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אינו יכול לבערו]:

ומיהו ה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי צריך ביעור דהא תנן לקמן (דף לא א) אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח עובר ואוקימנא בשהרהינו אצלו והרהין בביתו של נכרי משמע ואפ"ה אמרי' דעובר כלומר שהוא אסור אחר הפסח הואיל ועבר עליו שלא ביערו ועוד דהא תניא לקמן בריש פרק כל שעה (דף כא א) בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע שיכלה קודם הפסח רבי יהודה אומר כותח וכל מיני כותח אסור למכור שלשים יום קודם הפסח והא הני בביתו של נכרי הם ואפ"ה אסירי ואע"ג דב"ה פליגי ואמרי דכל שעה שמותר לאכול מותר למכור מדידהו במכירה נשמע לב"ה במפקיד אלא ודאי חמצו של ישראל ברשות נכרי מדרבנן צריך לבער ואפ"ה גבי ייחד לו בית כיון דלאו דישראל הוא אלא דפקדון אע"ג שקבל עליו אחריות לא החמירו עליו שיהא חייב לבער הרמב"ן ז"ל אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"ד מהלכות חמץ ומצה שישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא ולא ידעתי מנין לו ואולי סמך על פשט השמועה שאמרו בפרק כל שעה אבל נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח דברי הכל עובר ולא נהירא דא"כ לא הוה ליה למיתני אחר הפסח:

המוצא חמץ בי"ט כופה עליו את הכלי: דהא לא חזי לטלטולי ולאפוקי ומיהו בבל יראה לא עבר דהא בטליה בלביה מאתמול דאמרי' לקמן הבודק צריך שיבטל בלבו אלא משום שלא ישכח ויאכלנו כופה עליו את הכלי ולמוצאי י"ט שורפו ובי"ט לא מצי למשרפיה אע"ג דקי"ל (ביצה יב א) מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הני מילי היכא דאיכא צורך היום קצת אבל הכא ליכא דהא נפק ידי חובתיה בבטול:

חמצו של נכרי המופקד אצלו ולא קבל עליו אחריות שאמרו דמותר לשהותו ועושה לו מחיצה בי"ד משום היכרא שלא ישכח ויאכלנו ולא סגי ליה בכפיית כלי כל ז' כדלעיל דהתם חד יומא בלחוד הוא שהרי בלילה יבערנו ועוד דמחיצה בי"ט לא אפשר: ואחרים פירשו דעושה לו מחיצה עשרה וסגי בהכי אע"ג דקביל עליה אחריות שכיון שייחד ליה מקום תו לא מיקרי גבולך ועל הדרך שפירשתי למעלה:

המפרש מן היבשה לים והיוצא בשיירא מן הישוב למדברות קודם ל' יום ולקמן מפרש משום דשואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם פסח ל' יום הלכך מההיא שעתא חלה עליו חובת ביעור פירש"י ז"ל שאין דעתו לחזור בתוך הפסח אבל דעתו לחזור בתוך הפסח אפילו קודם ל' יום זקוק לבער כדי שכשיחזור בימי הפסח לא ימצא חמץ בתוך ביתו ולפי זה איכא למימר דלא פליג אירושלמי דאמר לא אמרן אלא בשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור אפילו קודם שלשים יום זקוק לבער וה"ק לא שנו שאין זקוק לבער אלא בשדעתו לחזור קודם הפסח אבל אין דעתו לחזור עד תוך הפסח אפי' קודם שלשים יום זקוק לבער ואחרים פירשו דשאין דעתו לחזור היינו שאין דעתו לחזור כלל עד אחר הפסח אבל דעתו לחזור בין בתוך הפסח בין קודם הפסח צריך לבער שמא יחזור ערב הפסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער וכן כתב הר"ם במז"ל בפ"ב מהלכות חמץ ומצה ובירושלמי לא משמע הכי:

וגרסינן בירושלמי ובספק אבל ודאי אפי' מר"ה כלומר דכי אמרי' קודם לפסח ל' יום אין זקוק לבער הני מילי בספק כלומר שאין שם חמץ ידוע אבל יש שם חמץ ידוע בודאי אפילו מראש השנה זקוק לבער ואינו נראה כן לפי גמרתנו דמדאמר לישנא דאין זקוק לבער ולא אמר אין זקוק לבדוק משמע דקודם ל' יום אפי' יש שם חמץ ידוע אין זקוק לבערו לפי שעשאוהו כחמץ שנפלה עליו מפולת דסגי ליה בביטול בעלמא:

העושה את ביתו אוצר: שהכניס שם תבואה ותחתיה חמץ ואמרינן לקמן (דף לא ב) חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער קודם ל' יום לא חלה עליו חובת ביעור וכי מטי ההוא שעתא לא מיחייב כדאמרן דהא נפלה עליו מפולת. תוך ל' יום זקוק לבער דלכתחילה לא זהו ביעורו:

אבל דעתו לפנותו: בתוך הפסח:

הני שלשים יום מאי עבידתייהו: למה קבעו חכמים זמן זה:

דתניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום: כלומר דחשבינן ליה שואל כענין וקי"ל בעלמא בשני תלמידים ששואלים אחד שואל כענין ואחד שואל שלא כענין שנזקקין לשואל כענין:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט