רי"ף על הש"ס/עבודה זרה/דף יג עמוד א

הלכות רב אלפס

כוותיה דבהדיא גרסינן בפרק שני דייניי גזלות (דף קז:) והלכתא כרב זביד במאני דקוניא והני מילי לענין יין נסך דתשמישו על ידי צונן אבל לענין חמץ בפסח דתשמישו ע"י חמין בין ירוקי בין בחיוארי בין אוכמי כולהי אסירי דחזינא להו דמידייתי ובלעי והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מיד דופיו לעולם:

החרצנים והזגין של עובדי כוכבים אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר"מ וחכ"א לחין אסורין ויבשין מותרין ת"ר החרצנים והזגין של עובדי כוכבים לחין אסורין ויבשין מותרין אלו הן לחין ואלו הן יבשין אמר רב יהודה אמר שמואל לחין כל י"ב חדש יבשין לאחר שנים עשר חדש אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כשהן אסורין אסורין אפילו בהנאה וכשהן מותרין מותרין אפילו באכילה ומפרש בירושלמי במשלה אותן מתוך הבור דאין נעשה יין נסך עד שירד לבור אמר רב זביד האי דורדיא דחמרא דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי אמר ר' חביבא האי אבטא דטייעי בתר תריסר ירחי שתא שרי.

המורייס תני אבימי בריה דר' אבהו מורייס אומן מותר הוא תני לה והוא אמר לה פעם ראשון ושני מותר ושלישי אסור ראשון ושני מותר כיון דשמינא לא צריך למירמא ביה חמרא שלישי קליש שומניה ורמו ביה חמרא ההוא ארבא דמורייסא דאתאי לנמילא דעכו אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדה א"ל ר' אבא לר' אבא דמן עכו עד האידנא מאן נטרה א"ל עד האידנא למאי ניחוש לה אי משום דמערבי בה חמרא קיסטא דמורייסא בלומא קיסטא דחמרא בארבעה לומי ודלמא מאירא דצור אתא דנפיש חמרא התם עקולי ופשורי איכא:

מתני' אמר ר' יהודה שאל רבי ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכים בדרך מפני מה אסרו גבינות עובדי כוכבים אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת הנבלה וכו'.

וכבר ביררנו קיבת הנבלה

רבנו ניסים (הר"ן)

ודורדיא דלבתר תריסר ירחי שתא שרו. והקשו עליו שאין זה לשון עולמית דאדרבה טהרה עולמית יש להן אבל יומית אין להם: לפיכך נראה כדברי הראב"ד ז"ל שפירש דאפילו לאחר י"ב חדש אסורין ואיסורן איסור הנאה שהיין משתמר בהם ודמו לחרס הדרייני אבל חרצנים ודורדיא מכיון שנתייבשו כלה לחלוחית שבהן ולפיכך מותרין:

קוניא: כלי חרס המצופה באבר:

ירוקא אסור משום דמצריף: שיש בו קרקע ממחפורת של צריף ובלע טפי:

קרטופני: בקעים וסדקים:

דתשמישו על ידי חמין: שנשתמשו בו כל ימות השנה חמץ על ידי חמין ובלעי טפי:

והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם: דכתיב ישבר דאלמא אין לו טהרה אלא שבירה:

וירוקא דאסרינן משום דמצריף כתב הרמב"ן ז"ל דאין לו טהרה עולמית דה"ל ככלי מחפורת של צריף דאיתמר לעיל שאין לו טהרה אבל אוכמי וחיורי שרי בשכשוך בעלמא דככלי עץ הוו משום דשיעי ואקושי ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי ומיהו ככלי חרס דמי ואית להו טהרה בערוי כשאר כלי חרס ולא דמי לירוקא דמצריף ע"כ: והאי קוניא דאמרינן דאוכמא וחיורא שרי מסתברא דבכלים שאין מכניסין לקיום פסקינן ומש"ה אוכמא וחיורא שרי דאין דינן אלא ככלי עץ ומשכשכן במים ומותרין וירוקא אסור משום דמצריף ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי שדינן ככלי חרס שכל שתחלת תשמישן ביד עובד כוכבים אפי' אין מכניסין לקיום צריכין ערוי וכפי הסברא שכתבנו למעלה. אבל כשמכניסין לקיום אפי' אוכמא וחיורא אסירי שכל כלי המכניסו לקיום צריך ערוי ולא שמענו חלוק בין כלים לכלים. אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות מאכלות אסורות שפירש לזו בכלים שמכניסין לקיום ואפ"ה אוכמי וחיורי שרי שאינן בולעין אבל בשאין מכניסן לקיום אפילו כלים של חרס מותרין שהוא ז"ל אין לו חלוק בין כלי חרס לשאר כלים בשאין מכניסן לקיום כאותה סברא שכתבנו ולפיכך פירש כסי כפירושו של ר"ת ז"ל ומ"מ כיון שלימדנו הרב שיש כלים שאפילו מכניסן לקיום נתרין בשכשוך מפני מיעוט בליעתן הדבר פשוט בעיני להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום בשכשוך דשיעי ואקושי ובליעתן מעוטה מכל הכלים:

כשהן אסורין: כי תנא דלחין אסורין: אפילו בהנאה. ויבשין דתנן בהו דמותרין דהיינו לאחר י"ב חדש מותרין אפילו באכילה והרב אלפסי ז"ל כתב בזה פירוש אחר שאמרו בירושלמי במשלה אותן מתוך הבור שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור כלומר דזמנין דאפילו לחין מותרין לאלתר ואפילו באכילה כגון ששלה אותן העובד כוכבים מתוך הגת שלו עד שלא דרך ולא נמשך היין שאינו נעשה יין נסך עד שירד לבור:

האי דורדיא: שמרים של יין נסך. כתב ר"ת ז"ל דורדיא היינו שמרים שנתמדו אבל אם לא נתמדו אפילו לבתר תריסר ירחי שתא אסורי דלא גרעי מחרס הדרייני והיינו דתניא בתוספתא במסכת תרומות בפרק בתרא שמרי עובדי כוכבים שיבשו אסורין בהנאה ויבשו היינו לאחר י"ב חדש כדאמרינן הכא בשמעתין ואפ"ה קתני דאסורין לפי שלא נתמדו דבכה"ג מיקרי שמרים אבל כי נתמדו מיקרו דורדיא ולפי זה כתב דאם חימץ בהם את העיסה כמו שרגילין במקצת המקומות שמייבשין את השמרים בתנור ומחמיצין בהן שכל העיסה אסורה דכל מידי דעביד לטעמא אפילו באלף לא בטיל וכדתנן במס' תרומות בפ' בצל תפוח של תרומה שרסקו ונתנו בעיסה כל העיסה אסורה אבל ראיתי לר"מ במז"ל שכתב בפרק י"א מהלכות מאכלות אסורות וכן שמרים של יין שיבשו לאחר י"ב חדש מותרין שהרי לא נשאר בהן ריח יין והרי הן כעפר ואדמה ולפי זה איכא למימר דההיא תוספתא דתרומות ר"מ היא וי"א שכך הדין אף במה שנדבק בדפני הקנקנים שקורין רוש"ה שכל שנתיישן י"ב חדש מותר:

האי אבטא דטייעי: חמת מעור עב:

דטייעי: הולכי דרכים נושאין אותו מלא יין למרחוק והוי כמכניסו לקיום ומש"ה צריך שהייה י"ב חדש כך פירש רש"י ז"ל וי"א דמהא שמעינן שכל כלי שדרכו להשתמש בו יין תדיר אע"פ שהוא קטן חשוב מכניסו לקיום דבין שהוא מכניסו לקיום מתוך גדלו ובין שנשתמש בו תדיר מכניסו לקיום מיקרי:

מורייס אומן: של עובד כוכבים אומן:

מותר: מורייס לא עבדי ליה מדגים טמאים ומשום חמרא אסרינן ליה ואומן לא רמי ביה חמרא כדמפרש ואזיל ואיידי דנפיש שומניה פעם ראשון וב' מקלקל ליה חמרא:

לנמילא דעכו: פור"ט בלעז מקום שהספינות עולות בו ליבשה:

קיסטא: שם המדה:

בלומא: בזוזא במדינתו של עובד כוכבים היין היה ביוקר ומורייס בזול אבל כאן המורייס ביוקר והיין בזול וחיישינן לערובי:

אירא דצור אתא: דרך שפת הים הסמוכה לצור אתא האי ארבא ושם היין בזול וערבו בו מן היין:

עקולי: מים שהולכין עקלתון:

ופשורי: מי שלגים נפשרים על שפת הים ואין מושכי הספינה יכולין לבא באותו הדרך: ומדאמרינן קיסטא דמורייסא בלומא וכו' שמעינן דלא חיישינן לעולם שיערב העובד כוכבים שום דבר כדי להעביר הישראל אלא אם כן היה מרויח בדבר ושמעינן תו שלא השוו חכמים מדותיהן באיסור המורייס לאסור אותו בכל מקום ובכל זמן הלכך מסתברא שלא נאסר אלא בזמן שרגילין לתת לתוכו יין אבל בזמן שאין רגילין לתת לתוכו יין מותר וזה הוא מה שכתב הר"ם במז"ל בפרק [שבעה] עשר מהלכות מ"א המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור ואם היה היין יוקר מן המורייס מותר וכתב הרשב"א ז"ל שעל זה סמכו ליקח מורייס בכל מקום מכל אדם לפי שלא נהגו עכשיו לתת לתוכו יין כלל:

מתני' מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבים: לרבנן קא בעי לה דאסרי לה באכילה ולא בהנאה:

והלא קיבת עולה חמורה: שהעולה אסורה בהנאה ומועלין בה:

שדעתו יפה: שאינו קץ ומואס בה:

שורפה: גומעהו:

ולא הודו לו: לא אמרו כן להתיר' לכתחלה אבל אמרו לא נהנין ולא מועלין וכל היכא דתנן הכי שריא מדאורייתא אלא דרבנן גזרו בה והכי משמע לא נהנין מדרבנן ואם נהנה אין בה מעילה אלמא מדלית בה מעילה ש"מ דהאי חלב הכנוס בקיבת (הטלה) [העולה] פרשה בעלמא הוא:

בקיבת עגלי עבודת כוכבים: שנעשו לה תקרובת וגבי עבודת כוכבים אפי' פרשא אסור דניחא ליה בנפחא שתהא יפה וגדולה כדאמרינן בגמרא [דף לד ב]: והשיאו לדבר אחר. לא רצה לגלות לו טעם הדבר כדאמרינן בגמ' [דף לה א] דכי גזרי גזיריתא במערבא לא מגלו טעמא עד לבתר תריסר ירחי שתא דלמא איכא איניש דלא מסתבר ליה טעמא ואתו לזלזולי בה ובגמרא יהבי ביה טעמי טובא איכא מ"ד מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה ועור לאו פרשא הוא ואסור ואיכא מ"ד משום גלוי ונקטינן שגבינות העובדי כוכבים אסורה בכ"מ ובכל זמן שהרי אפי' במקומות שאין חוששין לגלוי ראוי לאוסרה מפני

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט