רי"ף על הש"ס/כתובות/דף סד עמוד ב

הלכות רב אלפס

ואמר תלם אחד עשיתי לך אמר ליה שפיר קאמרת דאמר רבי יוחנן אם טען ואמר תלם אחד עשיתי לו נאמן זיל הב ליה מיהא תלם אחד אמר ליה ניתב ליה ריכבא דדיקלא דקאים עילויה תלם אמר ליה זיל הב ליה מיהא תלם אחד דאיכא עליה ריכבא דדיקלא אמר ליה אי הוה אבוהון דיתמי קיים הוה טעין ואמר חזרתיו ולקחתיו ממנו א"ל שפיר קאמרת דאמר רבי יוחנן אם טען ואמר חזרתי ולקחתי ממנו נאמן פירוש והוא דהוה ארעא בידיה אבל ליתא בידיה אינו נאמן דיקא נמי דקאמר ליה זיל הב ליה שמע מינה אמר אביי מאן דמוקים אפוטרופא נוקים כי האי דידע לאפוכי בזכותא דיתמי:

מתני' מי שהלך למדינת הים ואבדה דדך שדהו אדמון אומר ילך לו בקצרה וחכמים אומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר:

גמ' שפיר קאמר אדמון אמר רב יהודה אמר רב כגון שהקיפוה ד' בני אדם מד' רוחותיה אי הכי מאי טעמא דאדמון אלא אמר רבא ארבעה דאתו מכח ארבעה וארבעה דאתו מכח חד כ"ע לא פליגי דמצו מדחו ליה כי פליגי בחד דאתי מכח ד' אדמון סבר מכל מקום אורחאי גבך הוא ורבנן סברי אי צאיתת צאיתת ואי לא מהדרינן שטרי למרייהו דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו ההוא דאמר להו דיקלא לברת אתו אחי פלגי ולא יהבי לה דיקלא לברת סבר רב יוסף למימר היינו מתני' אמר ליה אביי מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחו ליה הכא דיקלא גבייהו הוא מאי תקנתייהו ליתבו לה דיקלא וליהדר וליפלגי מרישא:

מתני' המוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שמכר לו את השדה אדמון אומר אילו הייתי חייב לך היה לך ליפרע את שלך כשמכרת לי את השדה וחכמים אומרים זה היה פקח שמכר לו את הקרקע שיכול למשכנו עליו:

גמ' באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כולי עלמא לא פליגי דמצי א"ל היה לך ליפרע את שלך כי פליגי באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אדמון סבר אבעי לך לממסר מודעא אשטרא ורבנן סברי חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה:

מתני' שנים שהוציאו שט"ח זה על זה אדמון אומר אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו וזה גובה שטר חובו:

גמ' איתמר שנים שהוציאו שטר חוב זה על זה רב נחמן אמר זה גובה וזה גובה ורב ששת אמר הפוכי מטראתא למה לי אלא זה עומד בתוך שלו וזה עומד בתוך

רבנו ניסים (הר"ן)

מזבין ליה ניהליה. ולפי הפירוש האחר שכתבתי הכי פירושא. לא שנו אלא בשעשאה העורר סימן לאחר אבל עשאה סימן למחזיק בקרקע שהוא מוכר לו לא אבד זכותו דאי לאו דעבד הכי לא הוה מזבין לה ניהליה כלומר מפני שהלוקח לא ירצה ללוקחה דמתוך שהוא חושב שהוא בעל המצר לוקח אותה ומרבה בדמים:

ההוא דעשאה סימן לאחר כו' הוה טעין ואמר תלם אחד עשיתי לו: כלומר בתלם אחד על פני כל השדה בלבד הודיתי. ומיהו דוקא כשאמר מצר פלוני קרקע פלוני הוא שיש לו תלם קטן בלבד דהיינו מענית המחרישה על פני כל השדה אבל אם אמר מצר פלוני שדה פלוני יש לו תלם בת תשעה קבין לפי שפחות מכאן אינו נקרא שדה:

זיל הב ליה מיהא תלם אחד: לאחר שהביא אפוטרופוס של יתומים ראיה שהיתה של אביהן וגזלה ממנו ולא היה למחזיק זכות בה אלא לפי שעשאה אביהם סימן בשמו של מחזיק א"ל אביי לאפוטרופוס זיל הב למחזיק מיהת תלם אחד:

הוה על אותו תלם ריכבא דדיקלי: שורת דקלים מורכבין זה על זה:

חזרתי ולקחתיו ממנו: לאחר שעשיתיו סימן בשמו:

נאמן: דהפה שאסר הוא הפה שהתיר שמאחר שיש עדים שהיתה שלו ונגזלה הימנו אין לזה זכות באותו תלם אלא על פיו של זה שעשאה סימן והרי חזר ואמר לקחתיו כך פרש"י ז"ל ואינו מחוור דלא אמרינן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא תוכ"ד אבל אחר כדי דיבור לא ולפיכך נראה מתוך מה שכתוב בהלכות והוא דהויא ארעא בידיה כו' דהכא בשהוציאה המערער מידו בחייו עסקינן ואחר שמת בא זה להוציאה מיד היתומים בהודאתו של אביהם שעשאה לו סימן ומש"ה אמר אביי דשפיר קאמר דיכול לומר חזרתיו ולקחתיו ממנו משום דמיירי שהחזיקו בו היתומים לתשלום ג' שנים ודר בו אבוהון חד יומא כדינא דחזקה ולפיכך כתב הרי"ף ז"ל דהיכא דליתיה בידיה אינו נאמן ומיהו דוקא לענין טענה זו הוא דבעינן שיהו מוחזקין בקרקע אבל בטענת תלם אחד טוענין ליתומים אע"פ שאינה מוחזקת בידם וכ"כ הראב"ד ז"ל אלא שר"ח ז"ל כתב דאפילו בטענת תלם אחד אינו נאמן אלא במוחזקת ביד האב ושמא נאמר לפי דבריו דכיון שהיה עורר עליה מתחלה וזה מחזיק בכולה ועכשיו הוא עושה אותה סימן סתם הרי זה כמודה לדעת המחזיק וכמודה על ערעורו שאינו ערעור שאם לא כן היה לו לפרש:

האי מאן דמוקי אפוטרופוס כו': הקשה הרשב"א ז"ל אמאי לא טעין אביי כך בשבילם דהא טענינן ליתמי מה דהוי מצי טעין אבוהון וי"ל דבמקום אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אין ב"ד טוענין בשבילם עד שיראו אם יטעון האפוטרופוס ברי בשם המיתנא ומש"ה א"ל זיל הב ליה מיהא תלם אחד לראות אם אמר טענה זו בשמא או ששמע כן מפי האב ומיהו אם היה טוען בשמא אפי' לא טעין האפוטרופוס טענת (ברי) חזר ולקחה היה אביי טוען אותה בשביל היתומים וכן הדין בלוקח דקי"ל [בב"ב דף כג א] טוענין ללוקח שאין טוענין לו עד שיראו ב"ד אם יטעון בברי מה שיטעון או לאו:

מתני' המוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שמכר לו את השדה: הלוה הוציא שטר מכירה מאוחרת לשטר ההלואה ואמר שטרך מזויף או פרוע שאילו הייתי חייב לך לא היית מוכר לי את השדה שהיה לך לגבות את חובך:

זה היה פקח שמכר לו את השדה: לפי שהיה מבריח מטלטלין ולא היה לו מהיכן ימשכנו על חובו ועכשיו יטול את הקרקע ואפי' יש לו קרקע אחר עדיין אפשר לו לומר שאינו יכול לטרוח בשני קרקעות והכי איתא בירושלמי הגע עצמך שאין לו קרקע יפה יכול לומר דידי אנא בעי ולא עוד אלא יכול למימר לית לי' בחילי טעון טרחתהון דתרי:

גמ' באתרא: שהלוקח שדה יהיב זוזי והדר כתיב מוכר שטר מכירה כ"ע לא פליגי. שהיה לו למוכר לעכב בחובו המעות שקבל ולא יכתוב לו את השטר וכיון שכתבו הוכיח שאין עליו חוב. ומיהו דוקא בשהגיע זמן החוב קודם זמן המכירה הא לאו הכי אין כאן הוכחה כלל שכיון שעדיין לא הגיע זמנו לא היה אפשר לו ליפרע:

איבעי ליה לממסר מודעא: שאינו מוכר אלא כדי שיוכל למשכנו:

חברך חברא אית ליה: ויודיעוהו ולא יקח עוד השדה:

מתני' שנים שהוציאו שט"ח זה על זה: ראובן על שמעון ושמעון על ראובן ושטר שהוציא ראובן מוקדם ושל שמעון מאוחר:

אדמון אומר יכול לומר לו: שמעון לראובן:

אילו הייתי חייב לך: כדברי שטרך כיצד אתה לוה ממני אחרי כן היה לך לתבוע חובך ממני:

וחכ"א זה גובה שטר חוב כו': שאף הראשון גובה. ופרכינן בגמ' אי דמטא זימניה. כלומר של החוב הראשון. מאי טעמייהו דרבנן דאמרי שהראשון גובה חובו. ולא משמע לן דפליגי באתרא דכתבין שטרא והדר יהיב זוזי [ללוה] ורבנן סברי דזה היה פקח כדי שיוכל למשכנו דבכה"ג הא תני ליה פלוגתא במתני' דבסמוך אלא ודאי אפילו באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא קאמרי רבנן דזה גובה [וזה גובה] ומש"ה קשיא ליה אי דמטא זימניה מאי טעמייהו דרבנן ואי דלא מטא זמניה מ"ט דאדמון. דהא לא מצי אמר אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני דמשום דלא הגיע זמנו הוצרך ללוות ממנו ומוקמינן לה כגון שלוה ממנו ביומא דמשלם זמניה ופליגי אי עביד אינש דיזיף ליומיה [או לא] וקי"ל כרבנן [ועביד איניש דיזיף ליומיה וה"ל כלא מטא זימניה ושטרות שניהם כשרים]:

גמ' זה גובה וזה גובה: אפילו החוב שוה אין אומרים יעכב זה מלוה של חבירו בשביל מלוה שהלוהו אלא ב"ד יורדין לנכסי כל אחד ומגבין לשכנגדו:

הפוכי מטראתא ל"ל: הנושא שני מרצופין של עור ומשאן שוה

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט