רי"ף על הש"ס/כתובות/דף סג עמוד ב

הלכות רב אלפס

שוקל לו שקלו ופורע לו חובו ומחזיר לו אבידתו ובמקום שנותנין עליה שכר תפול הנאה להקדש בשלמא שוקל לו שקלו מצוה קעביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה קאעביד אלא פורע לו חובו הא קא משתרשי ליה אמר ליה רב הושעיא הא מני חנן היא דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי:

ירושלמי (דף הל' ב) רבה בר ממל הפורע שטר חוב לחברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים א"ר יוסי טעמא דבני כהנים גדולים התם לא עלתה בדעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכי מצי אמר ליה מפייס הוינא ליה ומחיל לי ואע"ג דהוה גביה משכון רבי יהושע בן לוי אמר אין לך נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון או בגולגולת רב אמר כל הנתפס על חבירו חייב ליתן לו חיליה דרב מהדא הגוזל שדה ומכרה לחבירו ונטלוה מסיקין כופין אותו להחזיר את מעותיו ולא שמע דרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן קנס קנסו בגזלן:

מתני' אדמון אומר שבעה מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנות יזונו והבנים יורשין ובזמן שהנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ולית הלכתא כאדמון:

מתני' הטוען את חבירו כדי יין וכדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה ממין הטענה ישבע וחכמים אומרים אין ההודאה ממין הטענה אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון:

גמ' היכא דאמר ליה מלא עשרה כדי שמן יש לי בידך שמן טעין ליה קנקנים לא טעין ליה עשרה כדים מלאים שמן יש לי אצלך שמן וקנקנים קא טעין ליה כי פליגי היכא דא"ל עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים והוה ליה מודה מקצת הטענה וישבע ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים ואין כאן הודאה ממין הטענה אלא מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו דהוה ליה כמי שטענו חטים והודה לו בשעורים דפטור וקי"ל כאדמון דאמר יש בלשון הזה לשון קנקנים והוה ליה מודה מקצת הטענה דאמרינן אמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה ב' דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו שבעה דברים שאמר אדמון יש מהן שהלכה כמותו וכיוצא בו ויש מהן שאין הלכה כמותו ולא כיוצא בו כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו ואינך לא ודאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון תלתא אינון מי שמת והניח בנים ובנות והטוען את חבירו כדי שמן והפוסק מעות לחתנו מי שמת והניח בנים ובנות נפקא ליה מהלכתא וקיימא לן כרבנן דאמרי בנכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים פשו להו תרתי דהלכתא בה כאדמון כיוצא בו דחנן הא דאמרינן לעיל אמר רב הושעיא הא מני חנן היא דאמר הניח מעותיו על קרן הצבי כיוצא בו דאדמון הא דאמרינן בשבועות טענו שור ושה וחמור והודה לו באחד מהן חייב ואמר רבי חייא בר אבא תלמוד ערוך הוא בפי ר' יוחנן הא מני אדמון היא וכבר ברירנא בשבועות שהלכה היא טענו שור שה וחמור והודה לו באחד מהן חייב:

רבנו ניסים (הר"ן)

פשוטה היא ממה שכתבתי:

שוקל לו שקלו: שוקל בשבילו שקל שהי' חייב בכל שנה לקרבנות צבור:

ופורע לו חובו: אם חייב ממון לנושה מותר לזה שיפרענו בשבילו:

ומחזיר לו אבידתו: אם חמורו תועה מותר להשיבו:

ובמקום שנוטלין שכר: על טורח השבתה תפול הניית שכר להקדש שהרי שניהם מודרים הנאה זה מזה כך כתב רש"י ז"ל ובפרק אין בין המודר כתבתיה בענין אחר:

מצוה קעביד: כלומר מצוה בעלמא קא עביד ואינו מהנהו לזה שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות:

דתנן תורמין: את הלשכה בג' קופות:

על האבוד: אע"פ ששלח שקלו ואבד:

ועל הגבוי: שעדיין לא הגיע כאן:

ועל העתיד לגבות: ואפי' לא גבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחסר מצוה נמצאת שכר המצוה על הנותן:

משתרשי ליה: מרויחו:

חנן הוא: דאמר אבד את מעותיו זה שפרנס אשת חבירו ונתכוון לשם הלואה שישלם לו בעלה אבד את מעותיו ואין יכול לומר חובך פרעתי שלם לי והה"נ לכל חוב שעליו ועמד חבירו ופרעו וזה לא אמר לו הלוני אינו חייב לו כלום וכיון דאילו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה היא כי פרעיה לשם מחילה לא יהיב ליה מידי:

ירושלמי הפורע שט"ח לחבירו כו' ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחול לי: אין זה כשיטת גמרתנו דאי הכי לא היינו צריכים להעמיד מתני' דנדרים כחנן דאפי' כבני כהנים גדולים הוה מצי לאוקומא לפי הירושלמי ואפי' הכי ילפינן מיניה דחנן אפי' במלוה שיש עליה משכון אמר דכיון דבירושלמי אמרינן בפשיטות דמודו ליה רבנן לחנן בהכי אלמא שמיע להו דחנן הכי אמר דנהי דלפום גמרא דילן בני כהנים גדולים לא מודו אפ"ה גמרינן מהירושל' דחנן אפי' במלוה שיש עליה משכון אמרה ובהא לא אשכחן איפכא בגמ' דילן זה נ"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ו מהל' מלוה ולוה ואמרי' בירושלמי [הלכה ב'] שאפי' כשהמלוה דוחקו עד שמראה שאין דעתו קרובה אצלו למחול את חובו אפ"ה פטור שאמרו נשמיענה מן הדא ושוקל לו שקלו ואם אינו שוקל עליו הרי ממשכנין אותו הדא אמרה אפי' בבעל חוב שהוא דוחק:

אלא בארנון ובגולגולת: אם פרע לו מס המוטל על קרקעו או על גולגלתו חייב האחר לפרעו שדין המלכות כך הוא:

חיליה דרב מהכא: שהיה מביא ראיה לדינו מזו:

ולא שמע מאי דא"ר יוחנן קנס קנסו בגזלן: כלומר דמדינא פטור הגזלן מלשלם דקרקע אינה נגזלת אלא קנס הוא שקנסוהו חכמים הילכך קי"ל כריב"ל:

מתני' נכסים מועטים: מפרשינן בפרק מי שמת [דף קלט ב] שאין בהם פרנסת י"ב חדש לזכרים ולנקבות:

הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים: תקנת חכמים היא:

בשביל שאני זכר כו': מפרשינן בגמרא [כאן] בשביל שאני זכר וראוי אני לירש בנכסים מרובים:

הפסדתי בנכסים מועטין: בתמיה ולית הלכתא כאדמון דסוגין בר"פ מי שמת [דף קלט: ודף קמ א] כרבנן:

מתני' והודה לו בקנקנים: רקים בלא שמן:

גמ' קנקנים לא טעין ליה: וכי הודה לו בקנקנים לאו הודאה היא:

כדים מלאים: כדים ושמן משמע:

עשרה כדי שמן: ולא א"ל מלאים:

יש בלשון הזה לשון קנקנים: דכיון דלא אמר מלא עשרה [כדים ממש כדים מלאים משמע] והוה ליה כטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם דקי"ל חייב ואע"ג דהא אוקמתא לא סלקא בגמרא הביאה הרי"ף ז"ל משום דלא אדחייא אלא כי היכי דלא תיהוי תיובתא דמ"ד טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור ואנן קי"ל חייב והך סוגיין דהכא מיחלפא בסוגיא דשבועת הדיינים דהתם משמע דאפי' רבנן ס"ל דיש בלשון הזה לשון קנקנים אלא דפליגי בטענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהם דאדמון סבר חייב ורבנן סברי פטור וקי"ל כאדמון כו':

ב' דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיו"ב: רש"י ז"ל פי' דכיו"ב דחנן היינו ריב"ז דאמר יפה אמר חנן וכיו"ב דאדמון ר"ג דאמר רואה אני דברי אדמון וה"ק ב' דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיו"ב דהיינו ריב"ז שהכריע כמותו ונקט בחנן כיו"ב משום אדמון וז' דברים שאמר אדמון יש מהן שהלכה כמותו וכיו"ב כלומר וכר"ג שהכריע כמותו ויש מהן שאין הלכה כמותו ולא כיו"ב כלומר שאם יש מכריע אחר כמותו במה שלא הכריע ר"ג כדבריו לא סמכינן עליה אבל הרי"ף מפרש דכיו"ב דחנן היינו פורע חובו של חבירו כיוצא בו דאדמון היינו הא דאמרינן בשבועת

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט