רי"ף על הש"ס/כתובות/דף מו עמוד ב

הלכות רב אלפס

נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך א) אינו יכול להשביע לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפוטרופיא אין היורשין משביעין אותה ואם נעשית אפוטרופיא יורשין משביעין אותה על העתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר:

תוספתא אלו הן הבאים ברשותה כל שמכרה או נתנה להם במתנה:

גמ' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך שבועה מאי עבידתה א"ר יהודה א"ר על אפוטרופיא

רבנו ניסים (הר"ן)

דכל שהוא פטור או מחילה באמירה בעלמא סגי כדאיתא פ"ק דקדושין (דף טז א) וכן כתב הריטב"א ז"ל:

נדר: אע"ג דנדר לא תקנוהו אלא לאלמנה מפני שהיתה מקילה בשבועה ומוריא היתרא דקא טרחא קמי יתמי ונמנעו מלהשביעה והתקין ר"ג הזקן שתהא נודרת והנדר הוא שאומרת יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם עיכבתי משלך כלום ואילו הכא אמרינן עליך דמשמע גרושה מכל מקום כיון שהנדר הוא להקל עליה ודינה הוא בשבועה אם לא פטרה בפירוש משתיהם היה יכול לומר לה לא פטרתיך אלא מן השבועה אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבועה ופטרו ממנה הרי פטור מכל נדר וכן איפכא וכן כתב הריטב"א ז"ל ומיהו נראה שאם נתחייב שבועה לו ממקום אחר שיכול להשביעו גם ממה שפטרו על ידי גלגול מדכתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל בחדושיו מצאתי בחבור הגאונים ז"ל הסכימו רבותינו ז"ל שטר שיש בו נאמנות יכול לגלגל אותו על מקום אחר (והרב ז"ל חוזר על פירוש המשנה בשבילם ומצא להם סיוע לפירושו מן התוספתא):

אבל משביע וכו' ואת אלו הבאין ברשותה: פירשו בתוספתא אלו הבאים ברשותה כל שמכרה או נתנה להם כתובתה והשבועה היא שבועת היורשים [המפורשת במסכת שבועות והיינו שלא מצינו ושלא אמר לנו ששטר זה פרוע וגם אלו שמכרה להם נשבעים שבועת היורשים] אם היא מתה וכמו שפירש"י ז"ל דאם היא בחיים איך ישבעו הלקוחות ששטר זה [אינו] פרוע והלא למחר תאמר שהיא פרועה ומהימנא מגו שיכולה לחזור ולמחול וכן הדין במלוה הלכך צריכה היא או המלוה לישבע בעצמם אבל במקום שאינו יכול למחול כגון [דף פה ב] מכנסת שטר חוב לבעלה גם אינה נאמנת לומר שהיא פרועה והרי הוא כאילו מת המוכר וגובה בשבועה לוקח בין מן הלקוחות של לוה בין מיורשיו וכ"כ הרב הרמב"ן ז"ל:

אבל יורשיו משביעין וכו': אם באת לגבות מהן שהרי לא פטרה אלא ממנו אם תגבה כתובתה בחייו והא דאמרי' שגובין יורשיה בשבועה אוקימנא במס' שבועות [דף מח א] כשמתה היא תחלה שאילו מת הבעל תחלה הרי מת לוה ואח"כ מלוה שאין היורשין גובין כלום שכבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו:

ולא ליורשי ולא לבאין ברשותי: אשמועינן הך סיפא דס"ל לתנא דמתני' דכי היכי דמהני נאמנות לגבי לוה גופיה הכי נמי מהני על יורשי לוה ועל הבאים מכחו משום דיורש כרעא דאבוה הוא והרי הוא כאילו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא ומיהו על באים מכחו דאשמועינן מדתני הכא ולא לבאים ברשותי לא מיירי בלקוחות ובמקבלי מתנות דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן וכן הסכימו הגאונים כולם וכן דעת הרמב"ם ז"ל דלגבי יורשים דוקא מהני נאמנות ולא לגבי לקוחות וכדי למצוא זכות לדבריהם ז"ל הוצרך הרמב"ן ז"ל לדחוק עצמו בספר הזכות לישב משנה זו ופירש דהני באין מכחו לאו דומיא דהני אחריני שפירשנו שהם לקוחות אלא הני הם אפוטרופוס שמינה על נכסיו או נתן נכסיו במתנת שכיב מרע דכיורשין שויוה רבנן:

הלכה מקבר וכו': הרמב"ן ז"ל מצא בתשובה לרי"ף שפירשה לבבא זו [ארישא] בשלא פטרה הבעל כלל ואפ"ה כיון שלא השביעה ולא צוה להשביעה פטורה ובתוספתא ובירושלמי פירשוה אמתני' גופא אלא דאיכא דמוקי לה אמציעתא דאמר אין לי ולא ליורשי כתב הרב בעל העיטור ז"ל חזינן בחיבור הרב תשובת רי"ף דאתשיל קמיה אם היתומים משביעין את האלמנה על מה שנשאה ונתנה בחיי בעלה אם מת בעלה ולא השביעה והשיב פלוגתא היא בין בעלי הוראה איכא מאן דאמר הלכה כסתם משנה המושיב את אשתו וכו' ואיכא דפסיק הלכתא כר' שמעון דאמר תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אינה תובעת אין יורשין משביעין אותה ודעתו נוטה שהלכה כסתם משנה שאם מת ולא השביעה נתגלה דעתו שכבר מחל לה ומש"ה אמרינן הלכה מקבר בעלה וכו' אבל אין משביעין אותה לשעבר משום שבעלה כבר מחל לה ולא נהירא לן ומסתברא דפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים היא וכשתגבה כתובתה תשבע על הכל עכ"ל ופסקן של דברים דאי קאי ארישא אע"פ שלא אמר אין לי [אלא בלא נדר ובלא שבועה סתם] לא מיבעיא איהו שאינו יכול להשביעה אלא אף יורשין אין משביעין אותה על אפוטרופיא שעשתה בחיי הבעל אא"כ היתה תובעת ובאת לגבות כתובתה מהם וכדפרי' וכדמוכח בגמ' [ובפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים] אי נמי משביעין אותה היינו אם עשתה אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה או אם באת לגבות משביעין אותה אפילו ממה שעשתה בחיי בעלה וכדפרישית ותרוייהו איתנהו ואי קאי אמציעתא שפטרה ממנו [ומיורשיו] אפילו נעשית אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה פטורה ודוקא בשמנה אפוטרופסות בחייו ונמשך אפוטרופסות שלה לאחר מיתה אי נמי שמנה אותה עליה בפירוש אבל יתומים שהושיבו אותה אפוטרופיא על נכסיהם מדעת עצמן זו אינה בכלל דנכסים של יתומים הם והם מושיבין אותה לדעתם בנכסיהם ונשבעת להם כל זמן שירצו. כן העלה הרמב"ן בחידושיו:

שבועה מאי עבידתיה: דאמר לה נדר ושבועה אין לי עליך למאי צריך לה הימנות זה:

על הפוגמת: כדלקמן במתני' שהיתה חייבת להשבע והשתא נפטרת בהימנות זה וכ"ש שנפטרת משבועת אפוטרופיא דלא אתי עלה אלא בטענת שמא והוא הדין לענין הבא ליפרע מנכסי יתומים דגריעא טפי מפוגמת אבל משבועת עד אחד שמעידה שהיא פרועה כתב הראב"ד ז"ל דלא הימנה מן הסתם דנהי דהימנה טפי מנפשיה טפי מעד אחד לא הימנה וכתב הריטב"א ז"ל שדעת הרמב"ן ז"ל כן ואני ראיתי הרא"ש ז"ל שאינו סובר כן:

לשעבר מאי עבידתיה: הא דאמרינן במתני' דאין

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט