רי"ף על הש"ס/כתובות/דף מג עמוד ב

הלכות רב אלפס

חזקת הבתים (דף לו.) נמי אמרינן הנהו עיזי דאכלן חושלי בנהרדעא אתא מרי דחושלא תפיס בהו וקא טעין טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן והאמר ר"ל הגודרות אין להן חזקה שאני עיזי דמסירן לרועה למימרא דכל היכא דיכיל למימר לקוח הוא בידי יכול למימר בחוב דידי תפשתיה כדאמר ר"נ בבקרא דיתמא ומסתברא לן נמי דהאי מלוגא דשטרי בתורת משכון הוא דתפסה ליה אבל לענין מיגבא בהו לא מהניא לה תפיסה ולא כלום בין מחיים בין לאחר מיתה דאין אותיות נקנות במסירה:

ההיא איתתא דמחייבה אשבועה בי דינא דרבא אמרה בת רב חסדא ידענא בה דחשידא אשבועתא אפכה רבא אשכנגדה זמנין הוה יתיב רב פפא ורב אדא בר מתנא קמיה אייתו ההוא שטרא לקמיה אמר ליה רב פפא ידענא ביה דשטרא פריעא הוא אמר ליה איכא איניש אחרינא בהדי מר אמר ליה רב אדא בר מתנא ולא יהא ר"פ כבת רב חסדא אמר ליה בת רב חסדא קים לי בגוה ומר לא קים לי בגויה אמר רב פפא השתא דאמור רבנן קים לי בגויה מלתא היא כגון (בגמ' איתא מר בר וכ"ה בס"י) אבא בר מר דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה קרענא סלקא דעתך אלא מרענא שטרא אפומיה. ולא מפרע מידי מיניה אלא בשבועה אי נמי בשודא דדייני יהבינא לההוא דלא איתרע שטריה וחזינן לגאון דקאמר דהאידנא לא אפשר ליה לדיין למימר קים ליה בגויה דלא בריר לן קים לן בגויה היכי הוי הלכך לית ליה לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה ואעפ"כ בעדות אדם נאמן מחמיצין את הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר הדבר ויצא הדין לאמיתו:

ההיא איתתא דאחייבת שבועה בי דינא דרב ביבי בר אביי אמר ליה בעל דין תיתי ותשתבע לי (בגמ' איתא במתא) במאתין אמרה להו כתובו לי זכותא דלכי משתבענא יהבו לי אמר להו רב ביבי בר אביי כתבו לה א"ר פפי משום דאתו ממולאי אמרי מילי מוליתא הא אמר רבא האי אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דליחוו סהדי חתימות ידייהו פסולה אלמא מיחזי כשיקרא הכא נמי מיחזי כשיקרא וליתא מדרב נחמן דאמר רב נחמן אומר היה רבי מאיר אפילו מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר"מ אלא בגיטי

רבנו ניסים (הר"ן)

כלל שמא של חבירו היה אלא זה שנמצא ברשותו בחזקה שלו הוא מתחלתו ועד סופו והכי מוכח בפרק האשה שלום (דף קטו ב) גבי עובדא דיצחק ריש גלותא אבל הכא שנודע שהיה של חבירו אינו נאמן לומר שטר היה לי ואבד אא"כ מביא ראיה וראיה לדבר מדאמרינן פרק זה בורר (דף לא א) ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה בבי דינא דר"נ אמרה ידענא ביה דפריעא הוא הימנה רב נחמן אמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה כלומר ומגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי נאמנת לומר פרוע הוא אלמא לרבנן לא מהימנה וה"ד אי דאיכא עדים וראה אפילו לרבי לא מהימנא כדמפורש בשמעתא דאומן אפילו במטלטלין דעלמא אלא ע"כ בדליכא עדים וראה וקאמר רבא דלרבנן לא מהימנא עד שתביא ראיה אע"ג דאיהו דאמר דאע"ג דאותיות נקנות במסירה אינו צריך להביא ראיה על המסירה וזה שלא כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב [לענין מוכר שטרו] בפ' ו' מהלכות מכירה שאינו צריך ראיה לענין קנייתו כלומר שאם הלוה רוצה לפרעו אין המלוה יכול למחות בידו אבל צריך ראיה לענין תביעה שהרי הנתבע אומר לו מי יאמר לי שהבעל דברים דידי כתב ומסר לך ע"כ ואין דבריו נכונים [אלא צריך ראיה בין כלפי מלוה ובין כלפי לוה שכן העלה הרשב"א עיין במ"מ]:

ומסתברא לן דהאי מלוגא דשטרי בתורת משכון הוא דתפסה ליה כו': וא"ת א"כ להימניה משום מגו דאי בעיא אמרה לקוח הוא בידי ומהימנה לגבי גוף השטרות שגופן ממון כשאר מטלטלין לצור ע"פ צלוחיתו והשתא נמי להימניה בתפיסה דמשכון משום האי מגו י"ל דאי טענה הקנה לי גוף השטרות בלבד לא מהימנא שאין אדם עשוי למכור שטרי ראיה שלו לצור ע"פ צלוחיתו ואי אמרה מכרן לי בין לגופן בין לראיה שבהן ומסרן ולא כתב כיון שהמקח בטל לשעבוד שבהן אף הוא מתבטל לגבי גוף השטרות ולא עוד אלא אפילו אמרה מכרן לי בין לגופן בין לשעבודן ושטר הקנאה היה לי ואבד כיון דלא מהימנית לה לשעבודא שבהן אף לגוף השטרות אינה נאמנת. ואחרים פירשו דהא דמלוגא בדאיכא עדים וראה היא ודינא דתפיסה אתא לאשמועינן ואע"ג דתפסה להו מחיים כיון דלשם פקדון הוו בידה לאו תפיסה מיקרי וצריכה היא עדים [שתבעום] ממנה מחיים:

ההיא איתתא דאיתחייבת שבועה: שהיה אדם תובעה ממון והיא כופרת:

בת רב חסדא: אשתו של רבא:

אפכא רבא לשבועה אשכנגדה: התובע אותה ישבע ויטול כדתנן [שבועות דף מד ב] ואלו נשבעין ונוטלין שכנגדו חשוד לשבועה:

זימנין: פעם אחרת:

כבת רב חסדא: שהאמנתה לחשוד את האשה בשבועה:

דקים לי בגוה: דלא משקרא:

קרענא ס"ד: וכי אחד נאמן להוציא שטר חתום מיד המחזיק בו אפוקי ממונא הוא ותרי בעינן:

תיתי תשתבע לי במתא: דדינא הכי דמשתבע באתרא דבעי מלוה ודוקא מלוה משום דמעיקרא נמי מצי למכפייה למיזל לבית הועד דעבד לוה לאיש מלוה כדאיתא בסנהדרין פרק זה בורר (דף לא ב) הילכך האי נמי נשבעת במקום שרוצה [המלוה] אבל בנשבעין ונוטלין לא מצי לוה למימר לישתבע במתא כיון דמעיקרא לא מצי למכפיה למיזל בהדיה אלא דן בעירו שלא יוציא מאתים על מנה ומיהו אי אית ליה [דרכא] לההוא דוכתא אזיל ואפילו למדי כדאיתא התם [דף כג א] הרמב"ן ז"ל:

כתבו לי זכותא: שבאתי לדין ונפטרתי הימנו בשבועתי:

ממולאי: בית עלי שהיו כרותי ימים ל"א מולאי גבנונים בעלי מומין שאינם חיים כשאר בני אדם לשון [ב"ב דף נד א] שקל מוליא ושדא בנצא:

אשרתא: לשון חוזק כמו [שם דף יד ב] יישר כחך:

אשרתא דדייני: קיום השטר שכותבין הדיינים במותב תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו:

דלחוו: שיעידו זה כתב ידי:

הכא נמי מחזי כשקרא: לכתוב נשבעה פלונית ולא נשבעה עדיין:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט