רי"ף על הש"ס/כתובות/דף מב עמוד ב

הלכות רב אלפס

זכתה אשה יתר על כתובתה ובע"ח יתר על חובו המותר ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן ר"ע אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה:

גמ' מאי כושל בעל חוב ואמאי קרי ליה כושל דלא גבי אלא בראיה ומאי שנא פקדון ומלוה משום דמטלטלי לבע"ח לא משתעבדי והני כיון דלא אתו לרשות יורשים משתעבדי לבע"ח מדר' נתן דתניא מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר (במדבר, ה) ונתן לאשר אשם לו ור"ע מאי איריא מותר כולהו נמי דיורשין הוו אין הכי נמי ואיידי דאמר ר' טרפון מותר אמר איהו נמי מותר ור' עקיבא תפיסה לא מהניא כלל אמר רבא אמר רב נחמן מהניא כשתפס מחיים אבל לאחר מיתה לא והלכה כרבי עקיבא דקי"ל הלכה כר' עקיבא מחבירו ואמרינן נמי דון דייני כרבי טרפון ואהדרה ר' שמעון בן לקיש לעובדא כר"ע אלא מיהו הנ"מ בזמן דמטלטלין לא הוו משתעבדי לבעל חוב אבל האידנא דמטלטלי משתעבדי לבעל חוב גבי בע"ח מנייהו דיתמי בין תפס בין לא תפס ההוא בקרא דיתמי דתפס תורא מיניה בעל חוב אמר אנא מחיים תפיסנא ליה ובקרא אמר לאחר מיתה תפסתיה אתא לקמיה דרב נחמן א"ל אית לך סהדי דלאחר מיתה תפסיה א"ל לא א"ל מגו דיכול לומר לקוח הוא בידי יכיל למימר מחיים תפיסנא ליה והאמר ר"ל הגודרות אין להן חזקה שאני דמסירן לרועה אבימי בריה דר' אבהו הוו מסקי ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא בריה דרבה בר אבהו אזל פרעינהו אמר להו הבו לי שטרא אמרו ליה סיטראי נינהו אתא לקמיה דר' אבהו א"ל אית לך סהדי דפרעתינהו א"ל לא אמר ליה מגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכלי למימר סיטראי נינהו וכבר ביררנוהו בפרק שבועת הדיינין בירור יפה.

לענין שלומי שליח מאי אמר רב אשי אי אמר ליה שקול שטרא והב זוזי משלם הב זוזי ושקול שטרא לא משלם ולא היא בין כך ובין כך משלם דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וה"מ היכא דאמר ליה שקול שטרא מינייהו אבל אי לא א"ל שקול שטרא מינייהו לא מחייב לשלומי וכן נמי אי ליכא שטרא אי לא אמר ליה פרעינהו באפי סהדי לא מיחייב למפרעינהו בסהדי דתנן חנוני על פנקסו (שבועות מה, א) כיצד לא שיאמר לו כתוב בפנקסי שאתה חייב לי מאתים זוז אלא שאמר לו תן לבני סאתים חטים ולפועלי סלע מעות הוא אומר נתתי והן אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין הוה חנוני יהיב לפועלים בלא סהדי ולא מפסיד וגרסינן נמי בקידושין פרק האיש מקדש (דף מג.) א"ר נחמן האומר לשנים קדשו לי אשה פלונית הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות ואסיקנא (שם ע"ב) השתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי עדים דיהבינהו ליה ומשתבע מלוה דלא שקיל מינייהו ופרע לי' לוה למלוה ושמעינן מינה דלא מיחייב שליח למיפרע באפי סהדי.

רבנו ניסים (הר"ן)

ואין מוציאין מידם דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לבעל חוב ולא לכתובה. מאי דאמרי' בכולי תלמודא דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי מהכא שמעינן לה וכן אם קדם א' מהם האשה או המלוה זכה בה דר' טרפון ס"ל דתפיסה דלאחר מיתה מהניא:

זכתה אשה יותר על כתובתה: אם קדמה ותפסה ויש בהם יותר מן הכתובה או קדם בעל חוב ותפס ויש בהם יותר על חובו המותר ינתנו לכושל שבהם דהיינו כושל דבראיה או כתובת אשה משום חינא ואם יבואו ליד היתומים שוב לא יוציא מהם לא אשה ולא בעל חוב:

גמ' מאי כושל בעל חוב: לפרושי כושל דמתני' בלחוד כתב זה הרי"ף ז"ל ומיהו אנן כר"ע קי"ל כדאיתא בסמוך:

ומ"ש פקדון או מלוה: כלומר מה נשתנו אלו משאר מטלטלין שהם ברשות היורשים:

ורבי עקיבא מאי איריא מותר כולהו נמי דיורשין הוה: כלומר כיון דטעמא דר"ע משום דנכסיה קמי יתמי רמו כי תפסי נמי אמאי זכו הרי זכו בהן היורשים משעת מיתה ונכסי דיתמי קא תפסי:

איידי דאמר רבי טרפון מותר: אהדר ליה איהו במאי דאיירי ביה:

ור"ע תפיסה לא מהניא כלל: לשון שאלה הוא זה:

אמר רב נחמן מהניא היכא דתפס מחיים: של מת והכי הוה גמר לה רב נחמן מרביה ובגמרא איפליגו אמוראי אי בעינן דוקא שתפסן מרשות הרבים שאינו מקום קנייה כלל וליכא למימר דזכו בהן יורשין או אפי' תפסן מסימטא ולא אמרינן דכיון שסימטא מקום ראויה לקנייה וזכו בהן יורשין משעת מיתה והמחזיק שם כמחזיק בביתם ומיהו השתא לדידן לא נפקא לן מידי דהא תקינו רבנן בתראי דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב הלכך אפי' תפיסה דלאחר מיתה בכל מקום מהניא ובעל חוב מאוחר שקדם ותפס זכה בהן ואין בעל חוב אחר מוציא מידו אפי' לחלוק עמו לפי שזכה זה בתפיסתו דהויא ליה כאילו גבה ומה שגבה במטלטלין גבה ואפי' הוא מאוחר לפי שאין דין קדימה במטלטלין אלא אם כן שעבדם אגב קרקע כדמוכח בשמעתא דמכר לו פרה מכר לו טלית דפ' חזקת הבתים (דף מג ב):

ההוא בקרא דיתמי: שומר בהמותיהן:

דתפס תורא מיניה: בעל חוב של מת תפסו בבית השומר:

הגודרות: בהמה דקה על שם גדרות צאן:

אין להן חזקה: אין המחזיק יכול לומר לקוחין הן בידי שמא מצאן והכניסן לביתו לפי שדרכן להלך בשדה ואי תימא ואמאי מצרכי עדים דלאחר מיתה תפסיה ולא סגי ליה בעדים דתפיסה בלחוד דהא תו לא מצי למימר לקוח הוא בידי י"ל דאי איכא ראה ה"נ אלא הכא במאי עסקי' דליכא ראה והוה מ"ל לקוח הוא בידי במגו דהחזרתי וכי תימא ואמאי לא אצרכי' שבועה משום בקרא דהוה עד אחד י"ל כיון שלפי דבריו שאומר דלאחר מיתה תפסיה הוא חייב לשלם ליתומים הוה ליה בעל דבר ואפי' טוען נמי דתפסי מיניה באונס אפ"ה לאו כעד אחד הוא שהרי צריך לישבע ליתומים דשומר שלהם הוא וכיון שצריך לישבע אינו כעד אלא כבעל דבר כדאמרינן בפ' האיש מקדש [דף מג ב] דבתר דתיקון רבנן שבועת היסת לא אמרי' הן הן עדיו הן הן שלוחיו ומיהו לדעת הגאונים ז"ל שאמרו דכל שאינו טוען בגופו של דבר ממש שהוא שלו אלא דתפיס ליה כעין משכון דאינו נוטל אלא בשבועה לפי שכל הנוטלין נשבעין אף בעל חוב זה נשבע דמחיים תפסיה:

אבימי בריה דר' אבהו הוו מסקו בי זוזי: נושים בו:

בי חוזאי: אנשי אותה מדינה:

סיטראי נינהו: מצד אחר היינו נושים בו מלוה על פה ומחמת אותה מלוה נחזיק בהם ומסקינן דמגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכלי לומר סיטראי נינהו. ומהא שמעי' שמי שנושה בחבירו שני חובות ופרע לו הלוה סתם אינו יכול לומר שיהיו לפרעון חוב פלוני שמחמתו נתנם לו אדרבה הרשות ביד המלוה לומר מחמת חוב פלוני לקחתי דאי לא תימא הכי כי מהימני למימר סיטראי נינהו מאי הוי אכתי יכול הוה אבימי לומר שמחמת אותו חוב שבשטר שלחם והיה להם לחזור שטרו אלא ודאי יד המלוה על העליונה ולא עוד אלא אפילו אמר לו לוה בשעת פרעון הא לך מעות אלו בשביל חוב פלוני ומלוה קבל ושתק יכול מלוה לומר אח"כ שבשביל מלוה על פה או בשביל חוב אחר תפסם והאי דשתיק לאו משום דאודויי אודו ליה אלא פקח היה לשתוק כדי לתפוס ואחר שתפס בירר דעתו בשתיקתו:

לענין שלומי שליח למשלח מאי: מי הוי פושע כשהחזיר המעות עד שלא קבל מהם השטר:

לתקוני שדרתיך: והיה לך לדקדק בתקנתי. ומדאמרינן לענין שלומי שליח מאי. משמע דאפילו לא היה בדין שישלם שליח מצי למימר סיטראי נינהו משום מגו דלא היו דברים מעולם ואיכא למידק והיכי מצי למימר שלא היו דברים מעולם דהא איתיה לחמא שהוא כעד אחד ומחייבם שבועה וכיון שמודין לדבריו אי אפשר להו לאשתבועי והוה להו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כדאמרינן [ב"ב דף לד א] בנסכא דרבי אבא ודכוותה היא דהתם נמי איכא מגו דהא אי בעי אמר לא חטפי אלא היינו טעמא דלא אמרינן מגו משום דלא חציף איניש לאכחושי סהדא וה"נ אי אמרו לא היו דברים מעולם הוו מכחשי לסהדא י"ל דהאי עובדא הוה בתר דתקון רבנן שבועת היסת דלא אמר הן הן שלוחיו הן הן עדיו הילכך לא משתבע אפומיה דהאי דהוי ליה כבעל דבר מפני [שהוא] נוגע בעדות ולאו כעד הוא ומהמני משום מגו:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט