רי"ף על הש"ס/כתובות/דף טז עמוד א

הלכות רב אלפס

גבי תרוייהו כל חד וחד לפום שעבודא דיליה ולא אמרינן האי שטרא היינו האי שטרא ואע"ג דתרוייהו סכום אחד דגרסינן בגט פשוט (דף קעב.) אמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בר חמשין חמשין ואמר שוינהו ניהליה חד בר מאה לא משוינן ליה עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה ניחא ליה למלוה כי היכא דלא לפגום שטריח וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף לפרעו אלמא גבי תרוייהו:

מתני' הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה הרי זו בחנק אין לה פתח בית אב ולא מאה סלע היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה ואין לה פתח בית אב ולא מאה סלע היתה הורתה ולידתה בקדושה הרי היא כבת ישראל לכל דבריה יש לה אב ואין לה פתח בית אב יש לה פתח בית אב ואין לה אב הרי זו בסקילה לא נאמר פתח בית אביה אלא למצוה:

גמ' תני שילא שלש מדות בנערה מאורסה באו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גידולים שגידלתם באו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה כשהיא ארוסה סוקלין אותה על פתח שער (ההיא)

רבנו ניסים (הר"ן)

לרב אחא על הלוקח לפרוע ורב אחי ודאי לא פליג אטעמיה דרפרם דהא בשניהם מתנה דאמרינן דביטל שני את הראשון ליתיה לטעמא דאחולי אחלי דהא התם ליכא אחריות ובגוף הקרקע לא שייכא מחילה דאפי' החזיר לו את השטר קי"ל דלא חזרה מתנתו כדאיתא בגט פשוט (דף קסט ב) הילכך התם על כרחיך טעמא דביטל שני את הראשון משום דאודויי אודי ליה אלא דרב אחא סבר דכל היכא דאפשר לומר דאחולי אחליה טפי עדיף מלאורועי סהדי ורפרם סבר לעולם אמרינן דאודויי אודי ליה ואפי' היכא דעדים החתומים בשטר ראשון חתומים ג"כ בשטר שני משום [דאיכא למימר] דאודויי אודי ליה דההיא שעתא פסולים הוו ועכשיו הוא שעשו תשובה וכתב הרמב"ן דקי"ל כרב אחא דלא קא מבטלי שטרי ומורעי סהדי בלא ראיה אבל הרמב"ם פסק בפרק ה' מהלכות זכייה כרפרם לפי שהקרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת ודאמרינן דאיכא בינייהו הני גווני ה"ה דאיכא בינייהו כגון שכתב לו בשטר שני חצי שדה [דלמ"ד אודויי אודי ליה אין לו אלא חצי שדה] ולמאן דאמר אחוליה אחליה יש לו כל השדה מחמת שטר ראשון אלא דתלמודא נקט מאי דאיכא בינייהו בשני שטרות שוין:

כי היכי דלא ליפגום שטריה: שאם יזדמנו ללוה חמשים ויפרעם למלוה ישאר שטר שני של חמשים בידו ויוכל לגבותם בלא שבועה ואילו היה שטר אחד של מאה אם יאמר לוה פרעתי כולו ומלוה יאמר שלא פרע אלא חמשים יצטרך לישבע כדין פוגם שטרו שאינו נפרע אלא בשבועה:

וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף לפרעו: שמתיירא לוה שמא יאבד שוברו ויתבע ממנו המלוה כל המאה דינרין ומפני זה ימהר וימכור קרקעות ויפסיד:

מתני' הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזינתה: באירוסין והיא נערה הרי זו בחנק ואפי' נתגיירה פחותה מבת שלש שנים דבחזקת בתולה [היא] דכי כתיבא סקילה בנערה המאורסה בישראל כתיבא דכתיב כי עשתה נבלה בישראל:

אין לה לא פתח בית אב: אין צריך להוציאה אל פתח בית אביה:

ולא מאה סלע: אם נמצא בעל שקרן ועדיו זוממים דכולה פרשתא בישראל כתיבא:

הרי זו בסקילה: בגמרא יליף לה:

הרי היא כבת ישראל לכל דבריה: ויש לה פתח בית האב ומאה סלעים:

יש לה אב ואין לה פתח בית אב: כגון שאין לו [לאב] בית ובישראלית קא מיירי:

גמ' שלש מדות במיתת נערה המאורסה:

באו לה עדים בבית חמיה: לאחר שנשאת:

שזנתה בבית אביה: באירוסין:

סוקלין אותה על פתח בית אביה: דהכי כתיב והוציאו הנערה אל פתח בית אביה והאי בבית חמיה כתיב דהא גבי מוציא שם רע כתב דמפרש ביה קרא ואקרב אליה אלמא בנשאת:

ראו גידולים שגדלתם: כלומר מבית זה יצאה הנבלה שבו זנתה:

באו לה עדים בבית אביה: קודם שנשאת:

סוקלים אותה על שער העיר: דכתיב כי יהיה נערה בתולה מאורסה וגו' והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא:

תדון בחנק: כי היכי דאילו זנאי השתא לאו סקילה איכא אלא חנק דכי כתיבא סקילה בזינתה נערה כתיבא השתא נמי בחנק דכיון דאשתני גופה בין חטא להעמדה בדין אשתני קטלא לכדהשתא:

ומשבגרה הוציא עליה שם רע: שכנסה משבגרה ולא מצא לה בתולים ובא לב"ד:

הוא אינו לוקה: אם כחש:

ואינו נותן מאה סלע: דכי כתיב ויסרו אותו מלקות וענשו אותו ממון בנערה כתיב וזה עקימת שפתיו גורמת לו ליענש כדאמרינן בגמרא ועקימת שפתיו דהיינו שם רע דהוציא עליה בבוגרת הואי:

היא: אם אמת היה:

זוממיה: עדים שהיו מעידים על זנותה אם נמצאו זוממין:

מקדימין לבית הסקילה: כלומר יסכימו לבקר לשם כי אין להם מנוס למלטם מן המיתה הזאת:

היא וזוממיה סלקא דעתך: אם אמת אין שקר:

אלא או היא: אם אמת:

או זוממיה: אם שקר:

מקדימין לבית הסקילה: אע"ג דאשתני גופה ואילו זנאי השתא בת חנק היא לא אמרינן אשתני קטלא:

מוציא שם רע קאמרת: לאותובי אסרחה ולבסוף בגרה דתני תנא דאיירי בבאו לה עדים בבית אביה:

שאני: מיתה הבאה על ידי הוצאת שם רע דבעל משנשאת דחדוש הוא ולא אמרינן בה משום דאשתני גופה דאי זנאי השתא בת חנק היא אשתני קטלא דהך דזנאי בנערות:

דהא נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא וזינתה בחנק כו': כלומר ותדע דהא בלא בגרה נמי כל הוצאת שם רע דאפילו בנערות אשתני דינא הוא דאם זנאי השתא חנק הוא דאיכא הואיל ונכנסה לחופה ואע"פ שלא נבעלה כדתניא בסנהדרין (דף סו ב) נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה מאי לא נשואה אילימא נשואה ממש היינו ולא בעולה אלא לאו נכנסה לחופה ולא נבעלה אלמא אילו זנאי השתא בת חנק היא:

ואילו מוציא שם רע: עליה השתא דזנאי קודם כניסה לחופה בסקילה אלמא בהוצאת שם רע לא אמרינן משום דאשתני דינא דזנאי השתא אשתני קטלא הבא על ידי זנות דמעיקרא הילכך כי בגרה נמי ונשאת לא אמר במוציא שם רע דמשום דאשתני דינא דהשתא אשתני קטלא דמעיקרא:

ודילמא כי חדית רחמנא כו': כלומר האי ראיה דמייתי' מסתם מוציא שם רע לאו ראיה היא לכאן דהתם הוא אע"ג דאשתני דינא דאילו זנאי השתא לא אשתני קטלא דהא דזנאי מעיקרא משום דלא אשתני גופא הוא וחידוש שחדשה

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט