רי"ף על הש"ס/גיטין/דף לו עמוד א

הלכות רב אלפס

עליה דדלי ארבעה קנה ליה תילתא וכיון דלא איצטריך לא פקעא מנתא דיליה:

אמר רשב"ג מעשה בצידן כו':

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה הילכך איצטלית דוקא בעיא למיתב ליה ואי אבדה אע"ג דיהבא ליה דמי דידה לא הוי גט:

אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם

וקרסמוה זכה בשכירותיה דדוקא בפועל הוא דאמרינן דפסידא דידיה לפי ששכרו אינו אלא כפי טרחו וכל שאינו טורח אינו נוטל אבל קבלן אין שכרו תלוי אלא בגמר מלאכה וכל שנגמר בין על ידו בין על ידי אחרים נוטל קבלנותו עוד כתב הרב זכרונו לברכה בשם אחרים שאפי' בפועל כך הוא דינו כל זמן שהתחיל במלאכה שמאותה שעה זכה בשכירותו ואע"פ שלא נעשית על ידו ורוחא דידיה הוא וכי אמרינן פסידא דפועלין דוקא כשלא התחילו במלאכה וראיה לדבר מדאמרינן התם בסמוך [האי] מאן דאגר אגירי לעבידתיה ושלים עבידתא בפלגי דיומא דאי לית ליה דכוותה נותן להם שכרן משלם כלומר של כל היום אלמא דאפי' פועל כל שהתחיל במלאכה אף על פי שלא טרח בה כפי מה שנזכר נוטל שכרו משלם והרמב"ן ז"ל חולק בשתיהן בפועל כל שלא עשה שליחותו אע"פ שמשהתחיל במלאכה נעשית מלאכתו מאליה לא זכה בשכרו וראיה לדבר מדאמרינן בפ' הגוזל בתרא גבי שטף נהר את חמורו וחמור חבירו בעא מיניה רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו אמר לו זו שאלה היא אין לו אלא שכרו איתיביה השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקנין לחולה ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם ושני ליה התם עבד שליח שליחותיה הכא לא עבד שליח שליחותיה אלמא טעמא דעבד שליחותיה הא לאו הכי אע"פ שנעשית מלאכה מאליה כגון שבאו לו דורמסקנין ממקום אחר הפסיד שכרו ואפילו בקלבן נמי הפסיד דמסתמא הך ברייתא דמצאו שמת או שהבריא בקבל הוא ואפילו הכי טעמא דעבד שליח שליחותיה הא לאו הכי אינו נותן לו שכרו וכי תימא אם כן קשיא הך דאמר רבה התם בסמוך דאי [לית] ליה עבידתא דכוותה נותן להם שכרן משלם ואמאי והא לא טרח לאו קושיא היא דהתם נמי עבד שלחיח שליחותיה דההיא ע"כ בששכרו בפירוש למלאכה ידועה היא דאי לא תימא הכי דקשיא מינה אמאי לא מפקיד להו והא כיון ששכרו סתם אי בעי מסר ליה [עבידתא] קשיא ברישא אלא ודאי בששכרו למלאכה ידועה היא וכיון שכן בעל הבית דהוה ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה דכולא פשיעותא דידיה היא דאיהו הוא דידע אבל פףועל לא ידע ולא הוה ליה לאתנויי:

ומה שכתב הרי"ף ז"ל והלכתא כרבה כתב כן מדאמרינן בגמרא לימא רב יוסף דאמר כרבנן כלומר דסבירא ליה דאין דמים במקום איצטלית והכי נמי אין מטר תחת השקאה ורבה דאמר כרבן שמעון בן גמליאל כלומר דס"ל דדמים במקום איצטלית והכא נמי מטר תחת השקאה ואמרינן עלה ותסברא והא קיימא לן הלכתא כוותיה דרבה ובהא אין הלכה כרשב"ג משמע מהא בהדיא דהלכתא כרבה בהא ודקדקו מכאן בתוספות דבכולי תלמודא הלכתא כרבה לגבי רב יוסף מדלא קאמרינן הכא והא קיימא לן בהא כרבה כדאמרינן ובהא לא קיימא לן כרשב"ג וזה שלא כדברי האומר דהא דאמרי' בפרק יש נוחלין ובפ' מי שמת דהלכתא כרבה לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה היינו דוקא במאי דפליגי בב"ב אבל במאי דפליגי בעלמא זמנין כרבה וזמנין כרב יוסף וסמכו דבריהם דהא אפליגו רבה ורב יוסף בשומר אבידה וקיימא לן כרב יוסף דאמר שומר שכר הוי דליכא למימר דבההיא נמי הלכה כרבה דהא בפרק האומנין ובפרק הדיינים מתמיהין לימא דרב יוסף תנאי ואמרי' דלכ"ע אית להו דרב יוסף אלמא הלכתא כוותיה ועוד דבפרק הדיינין מוקמינן פלוגתייהו דרבה ורב יוסף כתנאי ואתוקם רבה כר"א ורב יוסף כר"ע ורבי אליעזר במקום רבי עקיבא אינה משנה דשמותיהוא ועוד דבנדרים אקשינן מינה ואמרינן ואידך פרוטה דרב יוסף לא שכיחא ומשמע מכל הני דהלכתא כרב יוסף וכן פסק הרי"ף זכרונו לברכה בפרק הכונס צאן לדיר ולפיכך אמרו דההוא כללא ליתיה אלא בב"ב בלבד אבל באידך תלמודא לא איפסק כרבה לגבי רב יוסף ולא מחוור דמדאמרינן הכא דהא קיימא לן הלכתא כוותיה דרבה ולא אמרינן בהא כרבה משמע דבכוליה תלמודא קי"ל כרבה לגבי רב יוסף ואע"ג דקי"ל כרב יוסף בשומר אבידה ונפקא מהי כללא לאו פירכא היא שאף ברוב הכללות איכא דנפקי מינייהו ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ ומיהו כל היכא דלא אשכחן בהדיא דנפקי מכללא סמכינן עליה הלכך נקיטינן בכוליה תלמודא בפלוגתא דרב יוסף ורבה כרבה בר משדה ענין ומחצה ושומר אבידה דמוכחא בהדיא וכי תימא אם כן אמאי איצטריך למיפסק בפלוגתייהו דרבה ורב יוסף בשיראי בפרק קמא דקדושין כרבה דאמרינן התם והלכתא שיראי לא צריכי שומא יש לומר דאיידי דאצטריך התם רב אשי [למפסק בה אשקי ושדי] כמאן דאמר אינה מקודשת פסק נמי התם כרבה אע"ג דלא הוה צריך וכדפסקינן נמי התם כרבי אליעזר וכרבא אמר רב נחמן אף על גב דליכא דפליג עלייהו ועוד משום דרב יוסף מייתי התם טובא מנא אמינא לה והא דלא חשיב התם ההיא דחזקת הבתים דהלכתא כרב יוסף בזוזי משום דבההיא מילתא גופא הלכתא כרבה בארעא:

גרסינן בגמרא תנן התם במסכת ערכין:

בראשונה היה נטמן יום שנים עשר חדש כדי שיהא חלוט לו כלומר הקונה בית בבתי ערי חומה היה נטמן יום סוף שנים עשר חדש כדי שלא ימצאנו המוכר לתת לו מעותיו כדי שיהא חלוט כדכתיב ואם לא יגאל עד מלאת לו וגו: ה תקין הלל שיהא חולש את מעותיו ללשכה כלומר שיתנן בלשכה המוכנת לכך וחולש היינו זורק כמו חולש על גוים מטיל גורל:

ואמרי' עלה אמר רבה מתקנתו של הלל נלמוד אמר לאשה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זו ונתנה לו בין מדעתו בין בעל כרחו הוי נתינה מדאיצטריך ליה להלל לתקוני שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו בין בעל כרחו הויא נתינה כלומר דאי לא הוה ליה להלל נמי לתקוני בפניו בעל כרחו:

ואמרינן עלה מתקיף לה ר"פ ואי תימא רב שימי בר אשי ודלמא אפילו בפניו נמי מדעתו אין בעל כרחו לו [במתנה פשיטא דלא נחלקו דכ"ע בעל כרחו לא הוו מתנה] וכדמוכח בס"פ שני דחולין בפרעון חוב נמי לא נחלקו דלכ"ע נתינה בעל כרחו שמה נתינה ופרעון וראיה לדבר מדאמרי' בפרקא בתרא דב"ק הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר מכלל דבישוב מחזיר לו על כרחו ותניא נמי בתוספתא התם מי שבא בדרך והיו בידו מעות וראה אנס בא כנגדו ואמר ליה טול את אלו שאני חייב לך אם קבל עליו פטור ואם לאו חייב טעמא דראה אנס הא לאו הכי אע"פ שלא קבל עליו פטור לא נחלקו אלא בגט על תנאי דמעות הללו שהיא חייבת כדי להשלים תנאה דמו לחוב ודמו למתנה ובעינא למידק האי גוונא מבית בבתי ערי חומה דדמי לה שהבית מכור אצלו מכירה גמורה אלא דרחמא אוקמיה אפדיון ומשום הכי דמי לחוב ודמי למתנה:

ולענין הלכה כתוב בספר העיטור בשם רבינו האי גאון זכרונו לברכה במאמר שלישי דהלכתא כלישנא בתרא דרבא דאע"ג דאתקיף עלה ר"פ ואמר דלמא אפי' בפניו נמי מדעתו אין בעל כרחו לא לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לרבא משום אתקפתיה דר"פ דלא איתמר אלא דרך דחייה בעלמא ואף דברי הר"ם במז"ל מטין כן שכתב בפ"ח מהלכות גירושין נתנה לו בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל הרי זה גט פסול עד שתתן מדעתו וכבר כתב הרב ז"ל בפרק עשירי מהלכות גירושין שכל מקום שנאמר בחבור זה שהגט פסול אין פסולו אלא מדברי סופרים בלבד ולכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר ומעתה אילו היה הרב ז"ל סובר שהדבר ספק היה כותב מגורשת ואינה מגורשת אלא ודאי נראה שהוא פוסק כלישנא בתרא דרבא אלא שרצה להחמיר לכתחלה מפני חומר ערובה ולא רצה להתירה לינשא לכתחלה ונמצאת למד שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז ונתנם לה בעל כרחה מקודשת וכן לענין דיני ממונות נתן לו בית נתן לו שדה על מנת שיתן לו מאתים זוז ונתנם לו על כרחו זכה ואחרים אומרים שהדבר ספק בהני לישני הלכתא כמאן ולפיכך בגיטין וקדושין הרי היא ספק מגורשת וספק מקודשת ובדיני ממונות במטלטלין שמסר ליד המקבל מספיקא לא מפקינן מיניה ובקרקעות הרי הן בחזקת בעלים הראשונים דלעולם ארעא בחזקת מרה קמא קיימא:

כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב בשלהי גט פשוט:

צידן במתניתין:

ראיה אחרונה בפרק זה בורר דאיפלוג התם באמרו לו כל ראיות שיש לך להביא הבא עד ל' יום ולא הביא עד לאחר שלשים יום ובאמרו לו הבא ראיה ואמר אין לי ראיה בקמייתא הלכתא כוותיה ובבתרייתא לית הלכתא כוותיה וכתב הרי"ף זכרונו לברכה בפרק גט פשוט דהדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא:

אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע שיאמר לה כשימסרנה לה:

אם לא מתי לא יהא גט וכו' אם לא מתי לא יהא גט לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה כלומר שאם לא כן היה אומר בתחלה אם מתי

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט