רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף נט עמוד א

הלכות רב אלפס

פשיטא נפל ליה כיתא א"ל לא עדיפת מינאי זבניה או אורתיה או יהביה במתנה אמר ליה השוכר לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה כלליה לבריה חזינן אי הוה אפשר ליה לאודועיה ולא אודעיה איבעי ליה לאודועיה ואי לא א"ל לא עדיפת מינאי:

ירושלמי (לא נמצא בירוש' שלנו אבל הוא בתוספתא פ"ח דב"מ השואל פונדק מחבירו ללינה אין פחות מים א' כו') תני ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנשואין אין פחות מל' יום ואם השכירו לזמן ידוע והגיע זמנו אפי' בימות הגשמים מוציאו מיד מ"ט ידע דזמניה בטבת או בשבט הוא ((ד"ת מ"ז וכן ליתא בד"ק) וכמו שהודיע דמי):

ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא ולא אשכח דוכתא לאותוביה אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגורי אמרה ליה אי מקדשת לי יהבינא לך דוכתא קדשה יהבה ליה דוכתא ועייליה אזל לביתיה כתב לה גיטא ושדר לה אזלה היא ואגרא אגירי מיניה וביה ואפקתיה ואותבתיה בשכילא א"ר הונא בריה דרב יהושע ויקרא כד כאשר עשה כן יעשה לו לא מבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא דאמרה ליה לכולי עלמא ניחא לי לאוגורי לדידך לא ניחא לי לאוגורי דדמית עלי כי אריא ארבא:

רשב"ג אומר חנות של נחתומין ושל צבעין שלש שנים תאנא מפני שהקיפן מרובה:

מתני' המשכיר בית לחבירו חייב משכיר בדלת ובנגר ובמנעול וכל דבר שמעשה אומן אבל דבר שאין מעשה אומן השוכר עושהו והזבל לבעה"ב אין לו לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד:

גמ' ת"ר המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב להעמיד לו דלתות לפתוח לו חלונות לחזק לו תקרה לסמוך לו קורה שוכר חייב לעשות לו סולם ולעשות לו מעקה ולעשות לו מרזב ולהטיח את גגו בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי מזוזה והאמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא אלא מקום מזוזה על מי אמר להו רב ששת תניתוה כל דבר שאין מעשה אומן השוכר עושהו והאי נמי לאו מעשה אומן הוא דאפשר בגובתא דקניא:

תנו רבנן המשכיר בית לחברו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא ובעובד כוכבים נוטלה בידו ויוצא ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר את אשתו ואת בניו מעשה לסתור אמר רב ששת ארישא:

והזבל של בעה"ב:

במאי עסקינן אילימא בחצר דאגירא ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעה"ב אלא בחצר דמשכיר ותורי דאתו מעלמא וקיימי בהו מסייע ליה לר' יוסי ברבי חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו:

ושברפת שבחצר הרי אלו של בעה"ב אמר רב אשי זאת אומרת המשכיר את חצרו סתם לא השכיר רפת

נימוקי יוסף

פשיטא נפל ליה ביתו. למשכיר אמר ליה לשוכר לא עדיפת מינאי והואיל והגיע זמנו מוציאו ואפילו בימות הגשמים דא"ל הלה אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ועתה אינך מוצא בית לשכור אף אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול ביתי ואני איני מוצא בית לשכור ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ כך פרש"י ז"ל ונראה מפירושו דבתוך זמן קבוע אינו מוציאו אפילו נפל אלא ידורו שניהם יחד או ישאר השוכר בפנים ובעל הבית בחוץ:

זבנה. מכרה לאחר האי משכיר או נתנה או הורישה לאחר:

א"ל שוכר ללוקח לא עדיפת וכו'. מי שמכרה לך לא היה יכול להוציאני ואף אתה אין כחך גדול מכחו:

כלליה. השיא את בנו וצריך לו הבית לבית חתנות:

אי הוה אפשר לאודועיה. שלא בא זמן החופה פתאום:

איבעי ליה וכו'. וכיון שידוע להם זמן החופה ולא הודיעו מקודם אין יכול להוציאו:

ואי לא. שנעשית החופה פתאום שאין אבי הכלה רוצה לאחר חופת בתו:

לא עדיפת. כלומר ויכול להוציאו. ומיהו דוקא בסתם וכדפרישית אבל שכרו לזמן ידוע לאו כל כמיניה לאפוקיה בגו זימניה אפילו לצורך עצמו וכדפירש רש"י ז"ל לעיל וטעמא משום דשכירות מכירה ליומי היא וכן כתבו כל המפרשים ז"ל והביאו ראיה מן הירושל' דגרס התם [בפירקן הלכה ט] המשכיר בית לחברו ובקש למכרו רבי אמי אמר לא עלה על דעת שימות זה ברעב רבי זעירא ורבי אילא תרוייהו אמרין מ"מ קנוי הוא לו אלא דא"ל שבקה עד דימלי אטולסוס דידיה פירוש זמנו:

גרסינן בירושלמי [שם הלכה ו] בית הבד כל שעת בית הבד בית הגת כל שעת בית הגת:

ההוא גברא דזבן ארבא. ספינה:

מיניה וביה. מן היין עצמו:

כאריא ארבא. כארי אורב והא דמצי אמרה כן היינו דוקא כה"ג שלא היה מדעתה לאוגורי להאי אלא מפני שקדשה הא אילו השכירה לו סתם קודם קדושין ואחר כך קדשה לאו כל כמינה למעבד הכי אטו המשכיר או המשאיל בית לחברו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואחר כך היתה מריבה ביניהם יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו הא ודאי ליכא למימר וכן כתב הריטב"א ז"ל:

מתני' נגר. לסגור מבפנים ומנעול לנעול מבחוץ כשיצא:

אלא היוצא מן התנור וכו'. לפי מה דמוקמינן בגמ' הזבל שבחצר בחצר של משכיר ובתורי דעלמא דהזבל של הפקר דסתם גללים אפקורי אפקרינהו בעלים ואתא מתני' לאשמועינן דאם קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן מפני שחצירו של בעל הבית הוא זוכה לו אפילו שלא מדעתו א"כ נראה דתנור וכירים הם מעלמא ומשום שהאפר אינו בחצרו של בעל החצר ולא באוירו אלא באויר התנור והכירים שהם כלים (שמפקירין) [שמפקידין] האפר משום הכי זכה בו השוכר אם קדם וזכה באפר שאם התנור או הכירים של שוכר או של משכיר ודאי מי שהכלי שלו היה זוכה במה שבתוכו דלא גרע ממדביק [דף קב.] כלי בשולי פרה שזכה בגללים אפילו תעמוד הפרה בחצר אחרים משום דלאו אויר חצרו הוא אלא אויר כלי:

גמ' המשכיר בית וכו'. כתב הריטב"א ז"ל בשם רבו שאם במשכיר בית זה או בית פלוני איירי חייב להעמיד לו בשעת שמכניסו לתוכו מכאן ואילך נפל [אזל ליה] ואם במשכיר בית סתם חייב להעמיד לו כן כל זמן השכירות:

ולפתוח לו חלונות. פירשו מן האחרונים בשם הראב"ד ז"ל דמיירי בבית אפל שצריך לאורה ואע"ג דבשעת שכירות נכנס שם שוכר וראה שלא היו שם דברים אלו לא אמרינן ראה ונתפייס דכיון דלדירה אמר ליה ולא חזיא לדירה אלא בדברים הללו הרי זה כאילו התנה בפירוש:

אמר המחבר ונ"ל שאין כן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ו מהלכות שכירות ולפתוח לו החלונות שנתקלקלו או אפשר שהרב ז"ל מדבר בבית סתם שחייב להעמיד לו כל זמן השכירות כן וכדכתבנו ע"כ:

לחזק וכו'. אם התליעו הנסרים:

לסמוך לו קורה. אם נשברה אחת מהן:

סולם. כתב הריטב"א ז"ל דסולם לגג הוא דקאמרינן דאילו לעליה המשכיר חייב דבלאו הכי לא מתדר ליה אלא לא אמרו אלא בגג שתשמישו עראי ואין עיקר השכירות בו:

מעקה וכו'. כל דברים שחייב בהם השוכר הם מעשה הדיוט:

ומרזב פרש"י ז"ל שכל גגותיהן משופעים וסמוכין נסרים לכותל אצל הגג להרחיק המים מן הכותל וכשנופלה אחת מהם הדיוט מחזירה וכתב הריטב"א ז"ל דכל מה שהשוכר עושה כגון סולם וכיוצא בזה יכול להוליכן עמו כשיצא דלא אפקוה בגמרא אלא מזוזה כדאיתא בסמוך:

חובת הדר. דרשינן (יומא דף יא:) ביתך על דרך ביאתך לימין ומי נכנס ויוצא בה זה הדר בתוכו:

מקום מזוזה. העץ שהדלת שוקף עליו אף הוא קרוי מזוזה ואם אבן הוא צריך לנקוב סדק ולהניחה לתוכה:

בגובתא דקניא. שיקבענה שם בנסרים או בסיד וא"צ לחוק בתוך המזוזה דאילו תלאה בלא קביעות פסולה כדאיתא בפרק הקומץ רבה (דף לב:):

תנו רבנן לא יטלנה. סתמא קתני אפילו בשצריך אותה לבית אחר ואף על פי שאמרו גבי ציצית (שבת דף כב.) מתירים מבגד לבגד שאני הכא דכיון דחיילא קדושת שכינה בבית זה אין לו לסלקו משם הריטב"א ז"ל:

ובעובד כוכבים נוטל. לא נצרכה אלא אפילו בבית שרגיל עובד כוכבים להשכירו לישראלים:

מעשה לסתור. מדלא כתב מעשה ברישא קודם דליתני סיפא הוא דמקשה הכי ותירץ דאין הכי נמי דארישא קאי:

ותורי דעלמא. וסתם גללים אפקרינהו בעלים וקניא ליה חצרו ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהם שמעינן מהכא דכי אמר [דף יא.] ר' יוסי ברבי חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו לא אמר אלא במידי דהפקר ודוקא בחצר המשתמרת לדעת הבעלים דאילו אינה משתמרת לאו כלום הוא:

תרתי. בתמיה למה ליה לתנא למיתני תרתי ליתני חדא כיון דבשלא השכירה עסקינן מה לי רפת מה לי חצר:

ושברפת שבחצר. אם השכיר החצר הרפת שבה לבעל הבית ואשמועינן הא דרב אשי:

גרסי' בגמרא (דף קב.) תניא יוני שובך ויוני עליה חייבים בשלוח ואסורות בגזל משום דרכי שלום:

יוני שובך שמבקשים מזונותיהם בשדות וקניהן בשובך ואין אלו יוני הרדסיאות הגדלים בבתים:

חייבים בעליהם בשלוח האם אם רובצת על הביצים וקרינן ביה כי יקרא פרט למזומן:

ואסורות וכו'. האמהות אסורות בגזל משום דרכי שלום דאילו גזל ממש ליכא דלא הוו ברשות בעל השובך כיון שהולכים מן השובך לחוץ מתיאשין הבעלים מהם קצת ומיהו כיון דהדרי לכלובן לערב לא מיאש מינייהו לגמרי ואכתי דעתיה עלייהו ולפיכך איכא גזל מפני דרכי שלום אבל בביצים ואפרוחים שהם בשובך גזל מעליא הוי שהרי חצרו קונה לו שלא מדעתו ואם האם רובצת עליהם גם בעל השובך אינו זוכה ולא מיקרי מזומן כדי שיפטר משלוח אלא חייב לשלוח האם תחלה קודם שיזכה בהם דקי"ל כרב יהודה אמר רב דאמר אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח את האם והדר ואת הבנים תקח לך:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט