רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף נח עמוד א

הלכות רב אלפס

השתא קא אכלת פלגא בהדאי משום דאמר ליה אי אנא נטעי בתוך שלש הוו קטיני וזרענא תחתייהו סלקא וירקא תאנא אם אמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו מ"ט אמר ר' יוחנן משום ישוב ארץ ישראל:

איתמר היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה ושמואל אמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ליטע א"ר פפא ולא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע וכאן בשדה שאינה עשויה ליטע ההוא דאתא לקמיה דרב א"ל זיל שום ליה א"ל לא בעינא זיל שום ליה וידו על התחתונה א"ל לא בעינא לסוף חזייה דקא גדרה וקא מנטר לה א"ל גלית אדעתך דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה איתמר היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות אמר עצי ואבני אני נוטל ר"נ אמר שומעין לו ורב ששת אמר אין שומעין לו מאי הוי עלה אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו

נימוקי יוסף

הוו קטיני. הוו עצים דקין ואין עושים צל:

מדאמרינן הכא אי הוה נטענא מי לא הוי אכילנא דקדק הרשב"א ז"ל דמי שירד לחורבתו של חברו שלא ברשות ובנאה לא מצי אמר כיון דמשום בנינא דידי חזיא למידר אדור בתוכה ואשתמש בה משום דא"ל מריה דארעא אי אנא בנינא מי לא הוה דיירנא הלכך נותן לו כל הוצאתו ומסתלק ואם כבר דר בה אם מעיקרא לא הוה קיימא לאגרא כלל א"צ להעלות לו שכר דא"ל מה חסרתיך ואי הוה קיימא לאגרא מעיקרא ואפילו לשכר מועט צריך להעלות לו שכר כדמיה של עכשיו וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד הרגל (דף כא.) ההוא גברא דבנה אפדנא [אקילקלתא] דיתמי אגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה ואקשינן לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר כלומר ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא ודחינן לה מעיקרא קדמונאי הוו דיירי התם ומסקי לה ליתמי דבר מועט ואמר לו ר"נ זיל פייסינהו לא אשגח ביה ואגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה מדאמרינן זיל פייסינהו והדר קאמר ואגבייה לאפדניה משמע דכמה דמיתוגר השתא יהב ליה כיון דמעיקרא הוה קאי לאגרא ואפילו בדבר מועט ואם השכירו הבונה לאחרים שלא כדין אי חצר דלא קיימא לאגרא היה השוכר פטור ואי קיימא לאגרא מעלה שכר לבעל הקרקע וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד (שם) הדר בחצר חברו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מבני העיר ונמצאו לו בעלים מעלה שכר לבעלים ואקשינן תרתי לא קשיא הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא אלמא דהיכא דקיימא לאגרא מעלה שכר לבעלים והיכא דיהבינן למשכיר מפיק מניה דהא בעלים עלי' דשוכר הדרי ובדלא קיימי לאגרא נמי דאין צריך להעלות שכר לבעלים אי יהבי למשכיר מפיק מיניה דהא ארעא לאו דידיה הוא ומיהו אפילו למארי ארעא לא מיחייב הלכך כה"ג דעיקרא דמילתא מחילה בטעות היא לא הויא מחילה מיסוד הרשב"א ז"ל עכ"ל הרנב"ר ז"ל עוד כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו ומיהו מסתברא דאפילו לא היתה החורבה עשויה לשכר ולא היו מעלין ממנה שכר מעיקרא כלל אם עמד זה ובנאה והשכירה אצל אחרים מחשבין לו כל מה שקבל בשכירות הבתים מדרבי יוסי דאמר (ב"מ דף לה:) כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו ואנו רואים הדר בו בשכר כאילו הוא שוכר של בעל החצר:

תאנא אם אמר הלה וכו'. משום שאמרנו הכל לבעל הקרקע חוץ מדמי זיתיו קאמר שאם בעל הזיתים אמר זיתי אני נוטל אין שומעין לו משום ישוב א"י ודוקא אחר שהשרישו בקרקע ומסתברא דאפילו היה רוצה ליטול זיתיו כדי לנטען במקום אחר אין שומעין לו שהרי ממקום שעוקרין יש בו לחוש משום ישוב א"י כגון דא. כלומר אלמלא שאמרה ר' יוחנן היינו אומרים דטעמא משום דאכחשו ארעיה ואפילו בחוצה לארץ נמי אין שומעין לו :

איתמר וכו' ונטעה. אילנות:

על התחתונה. ששמין השבח וההוצאה ונוטל הפחות שבהן כן פרש"י ז"ל וכן איתא בתוספתא דכתובות [סוף פרק ח]:

ליטע. אילנות שיפה לאילן יותר מלזרעים דבשדה העשויה ליטע מיירי שמואל כדמסיק ואזיל ומשום הכי נוטל כל הוצאתו עד גמירא אע"פ שהוא יותר על השבח כן פירש הריא"ף ז"ל והרבה מן המפרשים ז"ל וטעמא דכיון דשדה העשויה ליטע דידעי הבעלים ושתקו ודאי ניחא להו במאי דעבד וכאילו ירד מדעתם דמי:

א"ל זיל שום ליה. בשדה שאינה עשויה ליטע הוה אלא דרב לא הוה ידע אם אין עשויה [ליטע] או עשויה ליטע. לפיכך אמר סתמא שום ליה וכשאמר לא בעינא סבר שמא ה"ק לא בעינא דשדה שאינה עשויה ליטע הוא ולפיכך א"ל שום ליה וידו על התחתונה וכשא"ל לא בעינא [שנית] שתיק שמא ה"ק יטול נטיעותו וילך לו וש"מ דבשדה שאינה עשויה ליטע מצי למימר הכי שאל"כ לא הוה שתיק רב דהא א"ר בשדה שאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה אלא משום דהיינו בשלא אמר כן יטול וכו' אבל כשאמר ודאי אין שמין לו:

ומיהו בשדה העשויה ליטע אין שומעין לו דסתמא הוה ליה כמאן דגדר לה ומנטר לה כן דעת הרמב"ן ז"ל והסכימו עמו האחרונים ז"ל:

דניחא לך והוי כעשויה ליטע וידו על העליונה ליתן לו כל מה שהוציא אפילו הוציא הוא יתר על השבח דהשתא כיון דגלי אדעתיה דניחא ליה ה"ל כאילו ירד מדעתו דלא מצי למימר טול נטיעותיך ולך ומיהו נראה שזה שנטען יכול לומר לו לבעל הקרקע או אעקור אילנותי או תן לי כדיני ואע"ג דקי"ל דאין שומעין לו דכשדה העשויה ליטע חשיב כיון דניחא ליה שאני הכא דכשאמר ליה לא בעינא נתן לו רשות בב"ד לעקור אילנו ואם כן שניהם רוצים בדבר והוה כאומר לחברו בב"ד (ב"ב דף קכח.) רצונך השבע וטול שאינו יכול לחזור בו:

איתמר היורד ובנאה. דין שומת הבנין לא נתפרש הכא אלא דמשדה ילפינן ליה דאם עשויה ליבנות ידו על העליונה ואם לאו ידו על התחתונה:

בבית שומעין לו. כתב הרי"ף ז"ל דשדרו ממתיבתא דכי היכי דאמר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו הכי נמי אם א"ל בעל הקרקע טול עציך ואבניך שומעין לו וכבר כתבנו לעיל דבשדה נמי שאינה עשויה ליטע יכול לומר כן וכיון דאסיקנא דבשדה אין שומעין לו אבל בבית שומעין לו משמע דאפילו בבית העשויה לבנות שומעין לו דאילו אינה עשויה ליבנות [לא עדיף] משדה שאינה עשויה ליטע כדאמרן אלא ודאי אפי' עשויה ליבנות יכול אחד מהם לטעון אטול עצי ואבני או טול עציך ואבניך ומיהו בעל הבנין גרע כחו טפי במקצת דאם בעל הקרקע היה מקדים לו דמיו לא מצי תו למימר עצי ואבני אני נוטל דכיון שעל דעת ליטול מבעל הבית בנה ה"ל כאומר לחבירו זכה לפלוני במנה זה אם ירצה דכיון שרצה הלה זכה זה בשבילו הכא נמי כיון שנתרצה זכתה לו חצרו ושוב אין הלה יכול לחזור בו. והרשב"א ז"ל הביא ראיה לזה מפ"ק דב"ב (דף ה:) גבי מתני' דלמעלה מד' אמות בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ואקשינן עלה בגמרא אימת אילימא בזמנו אמאי בחזקת שלא נתן אלמא יכול הוא לומר פרעתיו ואיזה חזקה יש לזה שיהיה נאמן לומר קניתי כדי שיהיה הדמים עליו מלוה על פה שיהא נאמן לומר פרעתי והלא יכול לומר מי שבנאה עצי ואבני אני נוטל ואי אפשי למכור אלא ודאי מכיון שסמך לו כותל אחד גלה אדעתיה דניחא ליה וקנתה לו חצרו ואית לו בה חזקה ונראה שדעת הרנב"ר ז"ל נוטה לזה:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט