רוטנברג על משלי א י

הטקסט המקראי עריכה

בני, אם יפתוך חַטָּאִים, אל תָּבֹא[1]. אם יאמרו: "לכה אתנו, נארבה לדם, נצפנה לנקי חנם, נְבַלְּעֵם[1] כשאול חיים ותמימים כיורדי בור; כל הון יקר נמצא, נמלא בתינו שלל; גורלך תפיל בתוכנו, כיס אחד יהיה לכלנו" – בני, אל תלך בדרך אתם, מנע רגלך מנתיבתם – כי רגליהם לָרַע ירוצו וימהרו(*נראה שהושמט כאן הציון [2]) לשפך דם; כי חנם מְזֹרָה הרשת בעיני כל בעל כנף, והם לדמם יארבו, יצפנו לנפשתם. כן ארחות כָּל(*נראה שהושמט כאן הציון [2]) בצע בצע: את נפש בעליו יקח.

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "תֹבֵא.. נִבְלְעֵם (*לפנינו "נִבְלָעֵם". ונראה שהושמטו כאן גרשיים).

[2] לפי פירושי המלים "ימהרו" ו"כל" צריכות להיות מודגשות. לפיכך מתחתי קווים תחת שתי תיבות אלה.

הטקסט הפשוט עריכה

בני, אם יפתוך חַטָּאִים [לבוא]{סח}, אל תָּבֹא(אב אומר אל בנו[3], שאם יְפַתּוּ אותו חוטאים[4], כי יבוא איתם אל אגודתם, אל ישמע בקולם). אם [הם]{ה} יאמרו: 'לכה אתנו, [הבה נארוב][5] ל[שופכי]{כו} דם, [הבה נצפון][5] [רשת]{לו} ל[רוצחי (*נראה שהושמט כאן סוגר מרובע שמאלי וציון) [אדם]{יד} נקי חנם(אם החַטָּאִים יאמרו לך: "בוא[6] איתנו, הבה נארוב ביחד לבני האדם, השופכים דם[7], הבה נצפון ביחד רשת לבני האדם, הרוצחים אדם נקי מעוון, חינם, ר"ל על לא עוון בכפו), נְבַלְּעֵם כ[אשר]{נד} (*הציון לא ברור) שאול מְבַלַּעַת בני אדם{יד} (*נראה שהמלים 'בני אדם' צריכות להיות מוקפות בסוגריים מרובעים) חיים ותמימים, [הנראים]{יז} כיורדי בור(אנו נְבַלַּע אותם, ר"ל נגרשם מבתיהם והם ייעלמו[8], כפי שנעלמים בני האדם, ששאול מוציאה אותם מבתיהם, כשהם חיים ותמימים (*נראה שהושמט כאן פסיק) ר"ל חיים ובריאים[9], ונראים כיורדי בור, ר"ל כבני אדם בריאים היורדים לאחד הבורות שע"פ האדמה כדי לעשות שם דבר הדרוש להם, ושהבור הוא המקום המתאים לעשייה זו[10]); [את]{יג} כל [ה]{נ}הון [ה]{נ}יקר נמצא [וּ]נמלא [את]{יג} בתינו שלל(את כל ההון היקר, שרוצחים אלה גזלוהו מבני האדם, שהם רצחו אותם, אנו נמצא בבתיהם של רוצחים אלה, ובהון היקר הזה, שנמצא כשלל בבתיהם, שנגרשם מתוכם, אנו נמלא את בתינו שלנו); [אם]{יב} [את]{יג} גורלך תפיל בתוכנו – כיס אחד יהיה לכלנו(אם אתה, הבן הצעיר תצטרף לאגודתנו בצורה החלטית, באופן שאם נפיל גורל בעניין מסוים, תפיל כבר גם אתה את גורלך, כמו כל אחד מאתנו – יהיה אז לכל אחד מאיתנו וגם לך אותו כיס[11], ר"ל אותו סכום כסף, באופן שמכל הענשה של רוצח תקבל אתה חלק דומה לזה שמקבל כל אחד מחברינו הוותיקים[12])" – בני, אל תלך בדרך אתם, מנע [את]{יג} רגלך [מללכת]{יז} בנתיבתם – כי רגליהם ל[מעשה]{יד} [ה]{נ}רע ירוצו, ו[הם]{ה} ימהרו (*המילה מודגשת בשני קווים) לשפך דם; כי חנם מְזֹרָה הרשת בעיני כל בעל כנף, [בעוד][13] הם, [בעלי]{כו} [הרשת]{לא}, ל[שפיכת]{סו} דמם יארבו, [וְ]יצפנו [את]{יג} [הרשת]{לא} ל[מען]{יב} [לקיחת]{כו} נפשתם(לאחר שאבי הבן הצעיר סיים את הדברים, שחוטאים עלולים להגיד לו לבן הצעיר הזה ולפתותו בהם, כי יצטרף לאגודתם, הוא מייעץ לו, כי לא ישמע בקולם ולא יצטרף לאגודתם, ואף ימנע את רגלו מהליכה בנתיבה שלהם, ואת עצתו זו אבי הבן מנמק בשני הנימוקים הבאים: הנימוק הראשון הוא, שהחוטאים משקרים: הם אינם מענישים רוצחים, אלא רגליהם שלהם עצמם רצות לעשות את המעשה הרע הזה של רציחת אדם, ולא זו בלבד, שגם הם שופכים דם אדם, אלא שהם אף ממהרים לעשות זאת. הנימוק השני הוא, כי ציידי העופות פורשים על האדמה רשת ללכידת העופות, וכדי שהעופות לא יראו את הרשת, הם מְזָרִים עליה גרעיני תבואה, וכל בעל כנף, ר"ל כל עוף, כשהוא רואה גרעינים אלה, אינו חושד, שמישהו זורה אותם, כדי ללכוד אותו, אלא הוא סבור כי גרעינים אלה נמצאים באותו מקום חינם, ר"ל ללא כל סיבה; ואולם העוף הזה, שאין לו שכל אנוש, טועה טעות חמורה, מכיוון שהם, ר"ל הציידים מזרי הרשת, אורבים לעופות, כדי לשפוך את דמם, והם צופנים, ר"ל מסתירים בגרעינים את הרשת, כדי שיוכלו לקחת את נפשותיהם של העופות האלה[14], ואם הוא, הבן הצעיר, שכמו כל בן אדם הוא מחונן בשכל אנוש, אם הוא יאמין בדבריהם של אותם החוטאים, הוא יהיה דומה לבעלי הכנף, שאין להם שכל אנוש). [אכן] כן הם ארחות כל בצע בצע – את נפש בעליו יקח(אחרי שאבי הבן הישווה את התנהגותם של ציידי העופות להתנהגות של בני אדם חוטאים, המקפחים את הזולת[14], הוא מסיים את דבריו בקביעה, כי לא רק ציידי העופות שופכים את דם העופות, שהם אורבים להם, אלא כל בוצע בצע, ר"ל כל פושע המבצע גזילת רכושו של הזולת[15], בסופו של דבר הוא לוקח גם את נפשו של בעל הבצע, ר"ל את נפשו של האדם, שהוא בעליו של הבצע, דהיינו של הרכוש, שאותו חוטא גזל אותו).

[3] לאחר שבפיסקה הקודמת כתב מחברה את הכתוב "שמע, בני, מוסר אביך ואל תטש תורת אמך (*נראה שהושמטו כאן גרשיים), הוא מביא בפיסקה זו דוגמה ראשונה של דברי מוסר, שאב אומר אל בנו בשעה שהוא מייסרו.

[2] ניקדתי בטקסט המקראי "חַטָּאִים" כניקודה של תיבה זו בס' משלי שבידנו, וזה ריבוי של שהע"צ "חַטָּא", שמישקלו כמישקלם של שמות העצם "גַנָּב", רַכָּב, סַבָּל (*נראה שכל אחת משתי המלים האחרונות צריכה להיות בתוך מרכאות) וכדומה. וראוי לציין, כי צורת הריבוי "חַטָּאִים" נמצאת בתשעה עשר מקראות, בעוד צורת היחיד "חַטָּא" אינה נמצאת בכלל בספרי המקרא שבידנו. אמנם פרט לשני הכתובים במגילת קוהלת "אשר חטא עשה רע", שם ה12, ו"כטוב כחטא", שם ט2, כל התיבות של מספר יחיד של שע"צ זה מופיעות במקרא בצורה "חוטא", ר"ל עם האות ו"ו בין החי"ת והטי"ת, באופן שבעלי הניקוד לא יכלו לנקדם: "חַטָּא", ואולם גם את שני המקראות האלה בקהלת הם לא ניקדו "חַטָּא" אלא "חֹטֵא". משום כך מסתבר, שהייתה להם לבעלי הניקוד סיבה לנקד שע"צ זה כפי שניקדוהו. ואע"פ שסיבה זו אינה ידועה לי, מכל מקום מצאתי לנכון לנקד כאן "חַטָּאִים" ולא "חֹטְאִים".

[5] ה"א, שנוספה לפועל עתיד בסופו, מורה, כי הוראתו של פועל זה היא, כאילו נמצאה לפניו המלה "הבה".

[6] רוב "לכה" שבמקרא הוראתן: בוא(השוה "לכה אתנו והטבנו לך", במדבר י29; "לכה איעצך אשר יעשה העם וגו'", שם כד14). וכן יש פועל משורש "בוא", המורה על הליכה, כגון "אל תבוא" שבראש הפיסקה שלפנינו, שהכוונה בשתי מלים אלה של האב היתה, כי בנו לא יילך עם החוטאים.

[7] מכיוון שהפירושים הקיימים לדברים של חוטאים אלה רחוקים הם ביותר מלהתקבל על הלב[7א], מצאתי לנכון להביא כבר בהערה זו את תוכן דבריהם של אותם חוטאים, המתקבל מפירושי שלי להם; והנה אותו תוכן: אב אומר לבנו הצעיר, כי ייתכן, שחוטאים יבואו אליו ויציעו לו, כי יצטרף לאגודתם. והיות שידוע להם לאותם חוטאים, כי ההורים שלו אנשים הגונים הם, עלולים חוטאים אלה להעמיד פנים, כאילו גם הם אנשים הגונים, שרציחת בן אדם היא בעיניהם פשע חמור ביותר, וכי העיסוק שלהם הוא אמנם – הענשה של רוצחי בני אדם. בהענשה זו, עלולים חוטאים אלה לומר לו לבן הצעיר, לא זו בלבד שאין הם הורגים את הרוצחים, אלא שגם אינם פוצעים אותם אפילו, משום ששפיכת דם אדם, ולו גם שפיכת דמו של רוצח, ולו גם בפציעה בלבד, שנואה היא עליהם. כל מה שהם עושים לאותם רוצחים הוא רק שהם מגרשים רוצחים אלו מבתיהם. באותם הבתים, אמר האב, עלולים חוטאים אלה להוסיף, הם מוצאים, לאחר גירוש הרוצחים מתוכם, את כל ההון היקר, שרוצחים אלה גזלוהו מבני האדם, שנרצחו על ידיהם; ואת ההון היקר הזה הם, ר"ל חברי אגודתם, נוטלים לעצמם וממלאים בו את בתיהם שלהם. הם מתפרנסים איפוא יפה מאוד מאותה הענשה של רוצחי בני אדם, שהיא עיסוקם. משום כך, אמר האב, עלולים חוטאים אלה להגיד לבן הצעיר, כדאי גם לו, שיצטרף לאגודתם, כדי שגם הוא יתפרנס יפה מאותה הענשה של רוצחי בני אדם. ואם אמנם הוא ישמע בקולם ויצטרף לאגודתם בצורה החלטית – עלולים חוטאים לגמור את דברי הפיתוי שלהם לבן הצעיר – הוא יקבל מכל הענשה של רוצח אותו חלק, שמקבל חבר ותיק של אגודתם.

[7א] ראה, למשל, את דבריו הבאים של א. כהנא בסוף פירושו לפסוק 11: "המחבר חושב על העַוְלָה הגדולה שהם רוצים לעשות לאיש נקי, לעמוד במארב ולשפוך את דמו, כדי לגזול את ממונו, ואגב שטף מחשבתו הוא שוכח מי הוא המדבר והוא שם בפי החוטאים דברים שהם ודאי לא יוציאום מפיהם בנוסח כזה." – אם אני לא הייתי מוצא יישוב יותר טוב לתמיהה, שמעוררות בליבנו המלים "נארבה לדם נצפנה לנקי חנם", אלא את היישוב ש"המחבר שוכח מי הוא המדבר" – הייתי כותב: "כתוב זה לא ידעתי לפרשו (*נראה שהושמטו כאן גרשיים), כפי שכתב רש"י ז"ל במקומות מסומים (*נדצ"ל מסויימים) של פירושו.

[8] בלמעלה מעשרים מקראות נמצא הפועל "בלע" בב' פיעל, כגון "בלע המות לנצח", ישעיה כה8, "ופי רשעים יבלע און", להלן יט28, "אם יבלענו ממקומו", איוב ח18, וכמעט בכולם הכוונה היא, כי המושא הישיר מובא למצב של היעלמות מוחלטת, בדומה לדבר, שפיו של בעל חיים בולעו אל קירבו.

[9] התואר "תמים" במקראות כגון "שה תמים זכר", שמות יב5, הוראתו: חֲסַר מום וכאן הוראתו: בריא שהוא שם תואר הקרוב במשמעו לצירוף "חֲסַר מום".

[10] ראה את דבריו הבאים של ש"א ליוונשטם באנציקלופדיה המקראית, ערך "שאול", עמ' 454-455: "שאול. שע"צ פרטי למה שנחשב לתחומו הקדמון של העולם, שבו שוכנים.. במקצת כתובים מוצגת שאול עצמה כרוח ממית, כגון בדימוי החורבן לפעולת שאול: לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה (יש' ה יד). מכלל התיאור משתמע כאן הד למיתוס, ששאול מורידה בני אדם אליה ובולעת אותם חיים. ואמנם מפורש הדבר במימרא המיוחדת (*אולי צ"ל המיוחסת) לרשעים: נבלעם כשאול חיים ותמימים כיורדי בור (משלי א יב), ומכאן גם הסבר ללשונה הקצר של הקללה: "(*נראה שהגרשיים בטעות) ירדו שאול חיים (תהלים נח טז)".

[11] במאמרי "המלים אחד ואחת ככינויי זהות", שפורסם ב"לשוננו", כרך מד (המאמר מובא כאן בשלמותו אחרי פירושי לפיסקה שלפנינו), הוכחתי, כי במקראות מסוימים הוראת המלים "אחד" ו"אחת" היא אותוואותה וגם כאן מצאתי לנכון לא לפרש את הצירוף "כיס אחד" – לפי הוראת "אחד" ברוב המקראות, משום שלפי אותה הוראה הפירוש של "כיס אחד יהיה לכלנו" היא, שתהא לחבריה של אותה אגודה מעין קומונה – וקשה להעלות על הדעת, שהחוטאים חשבו, כי הרעיון של קומונה עשוי לקסום לבן הצעיר...

[12] בדברים "לכה אתנו.. כיס אחד יהיה לכלנו", שאבי הבן הגיד, כי ייתכן, שחוטאים יפתו בהם את הבן הצעיר, הושמטו המלים "שופכי" ו"רוצחי" לפי הכלל "השמטת נסמך", המלה "רשת" לפי השמטת פעול "אדם" ו"בני אדם" לפי השמטת מוגדר "אשר" לפי משפט ניתק לשם (תוספות) "מְבַלְּעָה" לפי השמטת נשנה (בשינוי) "הנראים" לפי השמטת מיוחס ה"א הידיעה לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)ו"אם" ו-וו החיבור לפי השמטת חיבור– משום שמחברה של פיסקה זו סבור היה, כי הקורא יידע מאליו, כי הושמטו כאן מלים, וכן ידע מאליו, מָהֵן אותם מלים. במלים "נארבה לדם", למשל, סבור היה אותו מחבר, כי הדבר מובן מאליו, שאין אורבים אלא לאדם שתבונה לו, ואם יידע, כי מישהו רוצה להרע לו, הוא יסתתר; מה שאין כן בדם, שאין לו תבונה, וגם אם לא יארבו לו הוא לא יסתתר. במלים "נצפנה לנקי", למשל, סבור היה אותו מחבר, כי הקורא יבין מאליו, כי אחרי המלה "נצפנה", שהיא פועל יוצא, חייב להימצא במישפט מושא ישיר, ומכיוון שלא ימצא אותו מושא ישיר במשפט, יבין מאליו, כי הושמט שהע"צ "רשת"; וכן בכל ההשמטות הנ"ל. אכן הדעת נותנת, כי ריבבות המקראות הרשומים ברשימות מחקרי כמיקראות, שלפי תרגומים ו/או פירושים סבירים של קדמונים ו/או אחרונים להם עלינו להבינם, כאילו נמצאו בהם מלים ו/או אותיות חיבור ו/או אותיות יחס, שלמעשה אינן מצויות בהם, לא הושמטו על ידי מחברי אותם המקראות אלא משום שהיו סבורים, כי מי שיקראו אותם מקראות יבינו מאליהם, כי עליהם להבין מקראות אלה, כאילו אותן המלים ו/או אותן מלות החיבור ו/או אותן מלות היחס נמצא בהם. ואם אמנם גם בתלמוד ובמידרשים מרובות הן עדיין ההשמטות, אלא שמיספרן קטן בהרבה מזה שבמקרא – עלינו להסיק מכך, כי המציאות הוכיחה, שהקוראים אינם יודעים בכל מקום, כי עליהם להבין את הכתוב, כאילו נמצאו בו מרכיבים, שלמעשה אינם מצויים בו. זאת ועוד, גם במקומות שברור להם לקוראים, כי הושמט מרכיב משפט, אין הם יודעים תמיד בדיוק, לאיזה מרכיב נתכוונו מחברי אותם המקראות, וגם זוהי, לדעתי, אחת הסיבות, שמחמתה מיעטו מחברי התוה"מ להשמיט מרכיבים מתוך משפטיהם. – אבל אנו, הרוצים להבין את המקראות (*נראה שהושמט כאן פסיק) חייבים לדעת את הכללים, שלפיהם נעשו אותן השמטות, מכיוון שמבלי לדעת כללים אלה אי אפשר להבין ריבבות מקראות, שהפרשנים קראו להם מטעם זה: "מקראות סתומים".

[13] הו"ו של "והם" היא: ו"ו הנסיבות שהוראתה: ואילו בעוד כאשרוכדומה. הוראה זו של ו"ו החיבור מובאת בדקדוק של גיזניוס-קאוטש 141e, ולי נתפרשו כבר לפיה מקראות רבים.

[14] עצם ההשוואה של התנהגותם של בני אדם פושעים לאופן, שבו ציידי העופות לוכדים אותם, מעורר את הרושם, כי ייתכן, שמחברה של הפיסקה שלפנינו התייחס לציד העופות, כפי שהווגטריים מתייחסים לו בימינו.

[15] הצירוף "בֹּצֵעַ בֶּצַע" נמצא בארבעה מקראות נוספים, והם: "כלו בצע בצע", ירמיה ו13; "כלה בצע בצע", שם ח10; "בצע בצע רע לביתו", חבקוק ב9; "עכר ביתו בצע בצע", להלן טו27, ובכל המקראות האלה ברור, כי הכוונה בצירוף "בצע בצע" היא למי שעושה עוול חמור לזולת.

והנה מאמרי "המלי אחד ואחת ככינויי זהות", שהזכרתיו לעיל בהערה 11. (*המאמר המצורף הוא מ"לשוננו" כרך מו, ולא כרך מד כמו שכתב המחבר)

הפירוש עריכה

-