רוטנברג על משלי א ז

הטקסט המקראי

יראת ה' ראשית דעת; חכמה ומוסר אוילים בזו. שמע, בני (*נראה שהושמט כאן פסיק) מוסר אביך ואל תטש תורת אמך. כי לוית חן הם לראשך וענקים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ[1].

[1] כזהו הכתוב והניקוד בס' משלי של "מקראות גדולות"; ואילו בס' משלי של הוצאות ספרים אחרות, שראיתי, הכתיב הוא: "לגרגרתך" בלי יו"ד בין התי"ו והכ"ף הסופית.

הטקסט הפשוט

יראת ה' [היא]{ה} ראשית [ה]{ז}דעת; חכמה, [הכוללת][2] [דברי]{כו} (*אולי {בו}) מוסר, [רק]{יב} [ה]{ז}אוילים [בוזים][3] [אותה]{לו}(יראת ה', ר"ל הליכה בדרך הישר[4], היא הדבר החשוב ביותר[5] של הדעת, ר"ל של החוכמה; רק האווילים בוזים, ר"ל מזלזלים (*נראה שהושמט כאן פסיק) בחוכמה הכוללת דברי מוסר[6]). [לכן]{יב} שמע, בני, [דברי]{כו} מוסר אביך ואל תטש [גם]{יב} [את]{יג} תורת אמך(משום כך, ר"ל משום שלמוסר נודעת חשיבות כל כך גדולה, על הבן לשמוע את הדברים, שאביו אומר לו בשעה שהוא מייסרו[7], ועם זאת אל לו לנטוש, ר"ל לעזוב גם את תורת אימו. כלומר היות שהאב אינו מתחיל לומר דברי מוסר לבנו בשעה שהוא מייסרו אלא כשהבן הזה כבר מבוגר קצת, הבן הזה עלול לחשוב, כי התורה, שאימו לימדה אותו מן היום שנולד, אין לה עוד חשיבות, ומכאן ואילך עליו לשמוע רק את דברי המוסר של אביו. לכן אומר לו מחבר הפיסקה, שאל לו לבן הצעיר לחשוב כך, אלא עליו לשמוע גם את דברי המוסר של אביו וגם לא לעזוב, (*נראה שהמחבר התכוון למחוק הפסיק) את תורת אימו), כי [כמו]{יג} לוית חן לראשך ו[תכשיטי ענק{סו}] ל[בליטות גרגרתך]{סו} [הם]{ה}(מחבר הפיסקה מנמק, מדוע על הבן לא להסתפק בדברי המוסר של אביו ועליו לבוא גם אל אימו, כדי לשמוע את תורתה; וכך הוא מנמק זאת: כשם שהוריו, הרוצים כי הוא, בנם, ימצא חן בעיני רואיו, מקשטים גם את ראשו בליווית חן, ר"ל בתכשיט חינני, וגם את בליטות גרגרתו[8] הם מכסים בתכשיטי ענק[9], ואינם מסתפקים באחד משני אלה, משום שאין באלה מה שיש בזה ואין בזה מה שיש באלה – ככה גם עליו לשמוע הן את דברי המוסר של האב והן את התורה של אימו, משום שיש באלה מה שאין בזו, ויש בזו מה שאין באלה).

[2] ו"ו החיבור של הצירוף "חכמה ומוסר" היא ו"ו הביאור(ראה הערה 3 לא1-6), והפירוש של צירוף זה הוא: חכמה הכוללת מוסר.

[3] הזמן של "בזו" הוא עבר נמשך והכוונה בכל פועל כזה היא, כי הפעולה שלו החלה אי פעם בעבר, והיא נמשכת בזמן שפועל זה נאמָר או נכתָב (ראה גם סעיף 106g בדקדוק של גיזניוס-קאוטש).

[4] הוראת הצירופים "יראת ה'", "יראת אלהים" ו"יראת שדי", המצויים בעשרות מקראות, היא כמסתבר: הליכה בדרך הישר, כמיצות אלהים.

[5] הוראת המלה "ראשית" בפיסקה שלפנינו היא: הדבר החשוב ביותר– בדומה להוראת מלה זו בכתוב "צאן ובקר ראשית החרם", ש"א טו21, ועוד.

[6] הדעת נותנת, כי בזמן שנתחבר ס' משלי היו משתמשים בכינויים "חכמה", "דעת" וכדומה גם למושג, שבימינו קוראים לו: "מדע"; ועל סמך העובדה, כי מחברה של פיסקה זו קרא "אוילים" למי שזלזלו אז בחוכמה, הכוללת דברי מוסר, מסתבר, כי היו אז אנשים, שראו את עצמם כאנשי מדע וקבעו, כי המוסר, ר"ל האתיקה, אינה מדע כלל וכלל.

[7] הכוונה הבסיסית בשהע"צ "מוסר", שנגזר מן השורש "יסר" היתה ללא ספק לדברים, שאב אומר לבנו בשעה שהוא מייסרו.

[8] לפי הכלל – ריבוי סומך בודדעלינו להבין את המלה "וענקים", כאילו היתה צורתה: "ותכשיטי ענק" ואת המלה "לגרגרתיך" כאילו היתה צורתה: לבליטות גרגרתך".

[9] על סמך העובדה, כי בכל ששת המקומות בתוה"מ, המובאים בערך "גרגרת" במילון בן-יהודה, השם "גרגרת" מופיע בל' יחיד, כגון "שחט את הגרגרת", חולין ב ד, ואילו בכל ארבעת המקומות במקרא, שהשם הזה מצוי בהם, הוא מופיע בל' רבים; ועל סמך העובדה, שבכל ארבעת המקראות האלה מדובר בשימת תכשיט או תכשיטים על הגרגרת; וגם על סמך העובדה, שאם הכתיב "לגרגרתך" שבס' משלי של "מקראות גדולות" הוא הכתיב הנכון, מצאו בכל זאת בעלי הניקוד לנכון לנקד: "לְגַרְגְּרֹתֶךָ" ולא "לְגַרְגַּרְתֶּךָ" – על סמך שלוש עובדות אלה מצאתי לנכון לפרש כאן את המלה "לגרגרתיך" לפי הכלל ריבוי סומך בודדופירשתי: "לְגַרְגְּרֹתֶיךָ": לבליטות גרגרתך המדובר הוא, כמסתבר, בבליטות הגרגרת שבפנים הצוואר, הגורמות לבליטות של עור הצוואר החיצון מתחת לַפָּנִים, שהאמצעית שבהן, הנקראת "פיקה" (השוה "פיקה של גרגרת", חולין י ד) היא הבליטה העיקרית, וכשצווארו של אדם הוא כחוש, בליטה זו אמנם נותנת לו צורה של אדם מכוער. ייתכן איפוא, כי באותם ימי קדם מצאו הבריות לנכון להסתיר בליטות אלה עי"ז ששמו עליהן כיסויים מבד, עור וכדומה בצורת תכשיטים; והיות שבממדיהם היו תכשיטים אלה, גדולים בהרבה, כמסתבר, מתכשיטים העשויים מחומר יקר כמו כסף, זהב ואבנים טובות, לכן ייתכן, שקראו לתכשיטי כיסוי אלה: "תכשיטי ענק" (ראה גם פירושי ל"ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרתיך", להלן ג22).

הפירוש

-