רד"ק על תהלים/טו

רד"ק על תהלים טו

אעריכה

מזמור לדוד יהוה מי יגור באהלך ומי * הוא"ו נתוספה על ידי הסופר השני; והאיש הזה היה, כפי הנראה, מדקדק גדול ועצום. ישכן בהר קדשך: אהלך הם השמים; וכנה אותם באהל, לפי שהם מתוחים כאהל; והר קדשך הוא הר המוריה ששם בית המקדש, לפי שהוא המקום הנכבד בארץ. וכן כנה אותם בהיכל כמו שאמר (תהלים יא ד) יי' בהיכל קדשו, יי' בשמים כסאו כמו שפרשנו. וכן ישמע מהיכלו קולי (שם יח ז). ומי יגור, ומי ישכן הם על הנשמה העליונה. ואמר: מי שעשה המעשים האלה בחייו תשכן נשמתו במקום הכבוד אחר מותו. ומה הם המעשים?

בעריכה


"הולך תמים". אם "תמים" הוא תאר, רצונו לומר: הולך בדרך תמים, כמו הלך בדרך תמים הוא ישרתני (מזמור קא, ו), ואם הוא שם, כמו אם באמת ובתמים (שופטים ט, טז), רצונו לומר: הולך בתמימות, כמו ואני בתומי אלך (מזמור כו, יא), והענין אחד. והתמים הוא מי שיתעסק בעניני העולם הזה בדרך תמימות, שלא יעמיק במחשבתו בתחבולות העולם. "ופעל צדק", שכל מעשיו יעשה בצדק. ותורת האדם, עשה ולא תעשה הם על שלשה פנים, האחד במעשה, והאחד בלשון, והאחד בלב. והנה זכר המעשה, "ודבר אמת בלבבו", וזהו הלשון והלב. אמר: שהוא דובר אמת, לעולם לא ימצא שקר בדבריו. והאמת שידבר בפיו הוא בלבבו, כי אינו אומר אחד בפה ואחד בלב. וכמו שדברי פיו אמת כן הן מחשבות לבבו. ויכלל גם כן בזה שאמר: "ודבר אמת בלבבו," שיקיים מה שמחשב בלבבו לעשות טובה, וזה בענין משא ומתן. כלומר: אין צריך לומר כי מה שמדבר בפיו מקים, אלא אפילו מה שחושב מקים, וישים אמת מחשבתו. ויכלול בו גם כן גודל מציאות האל ויחודו שהוא אמת, ודובר אותו בפיו, וחושב אותו בלבבו להבינו על דרך המופת כמו שתורה אותו החכמה:


געריכה

לא רגל על לשנו בזה הפסוק אמר מצות לא תעשה בלשון ובמעשה, אבל בלב לא היה צריך להזכיר כי כבר אמר: ודבר אמת בלבבו; ואם מחשבותיו אמת וצדק, אין רע במחשבותיו. ואמר: לא רגל על לשנו ולא אמר שאר מצות לא תעשה שהן בלשון, כמו לא תענה ברעך (שמות כ טז); אלהים לא תקלל (שם כב כז) והדומין להן, כי אמר אותה שהיא אמת, וכל שכן האחרות; כי הרכילות אף על פי שהיא אמת, יצא רע גדול ממנה. ולפיכך אמר ודבר אמת בלבבו, כי האמת שהיא רעה לא ידבר, והיא הרכילות. לא עשה לרעהו רעה ורעהו וקרבו הוא שיש לו משא ומתן עמו או שכנו. ובאמרו כי לא עשה לרעהו רעה אינו אומר, כי לאחרים עשה, אלא דבר הכתוב על ההוה; כמו ולא תונו איש את עמיתו (ויקרא כה יז), אינו אומר, כי מותר לו להונות אדם אחר שהוא נכרי שאינו עמיתו. וכן לא תענה ברעך עד שקר (שמות כ טז), אינו אומר, כי באחר שאינו רעו מותר להעיד עדות שקר; אלא לפי שמשאו ומתנו ועסקיו עמו. וכן הוא מנהג הלשון בהרבה מקומות. ובאמרו: לא עשה לרעהו רעה כלל כל מצות לא תעשה שבין אדם לחברו. ואמר בתורת הלשון: וחרפה לא נשא על קרבו: שלא חרף וגדף אדם, אף על פי שהוא גדפהו או הרע לו. ואמר: נשא בנטילת הלשון, כמו לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא (שמות כ ז); לא תשא שמע שוא (שם כג א). ובאמרו: קרבו הוא הדין לאחר, אלא שדבר על ההוה כמו שפרשנו. וקרבו כמו רעהו, שהוא קרוב אליו במשאו ובמתנו, או שכנו קרוב מן השאר, כי דברי האדם ועסקיו ברוב עם אלו.

דעריכה

נבזה בעיניו נמאס וספר ממדותיו הטובות עוד: כי אף על פי שהוא הלך תמים ופעל צדק ודבר אמת אינו מתגאה בזה, אלא נבזה הוא בעיניו ונמאס, וחושב בלבבו כי לא יעשה אחת מני אלף ממה שיש עליו חובה לעשות לכבוד הבורא. ואת יראי יהוה יכבד הוא נבזה בעיניו ומכבד יראי יי'; כי כל הטובות שעשה הוא אינו חושבן לכלום נגד מה שחושב שיש לו לעשות, והטובות שיעשה זולתו יחשבן לדברים גדולים. ויחשוב שיש ליראי יי' זולתו מעלה עליו, ושהם יראים השם יותר ממנו ונותן להם מעלה עליו ומכבד אותם. ואמר עוד ממדותיו הטובות: נשבע להרע ופרוש להרע: להרע לגופו בצום ובהפרד מן התענוגים; וכן לחסר כסו לצדקה ולמצוה. ולא ימר :* נכתב בצדו במסורת שבין העמודים: חסׄ לׄ. מה שנשבע אף על פי שמריע לגופו. ולא ימר, אלא יקים כמו שאמר. ומה שאמר: נשבע, לפי שהוא דבר קשה כנגד הגוף, נשבע, כדי שלא יטרידהו יצר הרע שלא לעשות. וכן אמר דוד (תהלים קיט קו) נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך.

העריכה

כספו לא נתן בנשך כבר אמר: לא עשה לרעהו רעה, ובכללו שלא הונה אותו ולא גזלו ולא גנב ממנו; ועתה אמר: שאפילו ברצונו לא לקח ממונו בדבר שיש בו אסור, והוא הנשך. כי אף על פי שנותן לו ברצונו מוכרח הוא לתן, לפי שיצריך ללות ממנו; והנה הוא מחזיר ממונו והנשך יותר. והנה לוקח ממון חברו שלא כדין, אף על פי שהוא ברצונו. ולפי שהמעשה הזה יהיה אדם רגיל בו כי אין אדם קורא עליו חמס כמו על הגזלה ועל הגנבה, לפיכך החמירה עליו התורה, והזהירה בו הרבה. והנביאים כתבו אותו עם החמורות. והרגיל בו יצא במעט זמן ממונו. ודוד ויחזקאל לא אסרו אלא מה שאסרה התורה; והתורה לא אסרה אלא לישראל, אבל לנכרי מותר כמו שנאמר (דברים כג כא): לנכרי תשיך. ולא נאמר כן בגזלה וגנבה ובאבדה ובהונאה, כי אפילו לנכרי אסור להונותו או לגזלו או לגנוב ממונו; אבל הנשך שהוא לוקח ממנו ברצונו ובדעתו מותר. כי ישראל חיב לעשות חסד עם ישראל חברו, וההלואה בלא נשך הוא חסד וטובה; ויותר טובה במקומות מן המתנה, כי הרבה יבושו לקחת המתנה ולא יבושו לקחת ההלואה. ולא כן ישראל עם הגוי, כי אינו חיב לעשות עמו חסד ולהלות לו ממונו בחנם, כי ברוב הם שונאים ישראל. אבל בודאי אם עושה הגוי חסד וטובה עם ישראל חיב לעשות הישראל גם כן עמו חסד ולהטיב לו. והרחבתי לך בזה כדי שתמצא בו תשובה לנצרים שאומרים כי דוד לא הפריש בין ישראל לגוי, אלא כל רבית אסור **). וזה לא יתכן בו, כי דוד לא אסר מה שהתיר משה רבנו על פי האל: והנה אמרה התורה (דברים יג ב): לא תסף עליו ולא תגרע ממנו. ושחד על נקי לא לקח גם זה הממון ברצון הנותנו; ואם להטות דין כבר אמר: לא עשה לרעהו רעה וזה בכללו. אלא אפילו לא הטה הדין כי נקי הוא בדין, אלא שהנותן לא חשב כי יעשה כן, אף על פי כן לא לקח ממון מבעל דין לעולם, כמו שאמר שמואל הנביא לפי שהיה שופט את ישראל (שמואל א יב ג): את שור מי לקחתי וגומר. עשה אלה עשה אלה הטובות שאמרנו לא ימוט לעולם: אפילו במותו לא ימוט, כי תשכון נפשו במקום הכבוד.