רבינו בחיי על בראשית ג טז

<< | רבינו בחיי על בראשיתפרק ג' • פסוק ט"ז | >>
א • ה • ו • יד • טו • טז • יז • יט • כ • כא • כב • כד • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית ג', ט"ז:

אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁ֣וּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשׇׁל־בָּֽךְ׃


הרבה ארבה עצבונך. היה ראוי לומר עצבון הרונך.


אבל יתכן לפרש כי עצבונך והרונך שני דברים הם. כי ענין העצבון הוא צער האורח שהוא חולי טבעי באשה כענין שאז"ל ראשה ואבריה כבדין עליה, ולפי שהחולי הזה יתמיד לבא עליה מחדש לחדש ע"כ כפל הלשון הרבה ארבה. והריון הוא צער ההריון. בעצב תלדי בנים הוא צער הלידה.


ואל אישך תשוקתך. שאע"פ שהאשה משועבדת ברשות הבעל ומנהג העבד לברוח מן האדון כדי שלא ישתעבד, גזר בזאת שתהיה משתוקקת לבעל ושתרצה להשתעבד לו בהפך מן המנהג.


והוא ימשל בך. העונש הזה שיהיה הבעל נגיד ומצוה עליה תחת אשר צותה עליו לאכול מן הפרי ועונש זה מדה כנגד מדה.


והנה הם חמשה קללות באשה. צער האורח, צער ההריון, צער הלידה, ושתהיה משתוקקת אליו, ושיצוה עליה. וכן אמרו עוד חמשה דמים טמאים יש באשה והיה זה כנגד חמשה חלקי תאוות שחטאה בהן באכילת הפרי ואלו הן. ראיית הלב, תאות העין, חמדת השכל, ואכילת הפרי, הנתינה לבעלה. זהו שכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה.


ובמדרש הרבה ארבה כל שישנו בהרבה ישנו בארבה. וביאורו בהרב"ה ימים ואז יחיה. ויש בו יותר ג' ימים שהרי שבעה חדשים הם מאתים ועשר אבל הם שלשה ימים של קליטה שכל שכבת זרע שאינו קולט בג' ימים אינו קולט ויום קליטה מן המנין.