פתיחת התפריט הראשי



Verse 1

למשפחות מנשה בן יוסף. האריך הכתוב ליחס הבנות האלה עד יוסף לפי שהוא חיבב את הארץ, שנאמר (שמות יג) והעליתם את עצמותי, וגם בנותיו מחבבות את הארץ. וללמדך שכלן כשרים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח הוא צדיק בן צדיק, ואם מיחסו לגנאי, כענין שכתוב (מלכים ב כה) בא ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה, בידוע שכל הנזכרים עמו היו רשעים.


Verse 2


Verse 3

אבינו מת במדבר והוא לא היה וגו'. כתב הרמב"ן, לפי דעתי ע"ד הפשט שאמרו ככה בעבור שחשבו כי משה רבינו ע"ה היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים שמתו במדבר שהם היו מקנאים כנגדו וכופרים בכל מעשיו, וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר (תהלים קט) אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו יזכר עון אבותיו אל ה', על כן הודיעוהו כי לא היה אביהם מהם, ורמזו עוד שאינו במתי המגפה אבל מת במדבר על מטתו, עד כאן.

כי בחטאו מת. חטא יחידי, כשאר היחידים החוטאים. ואמרו בשם ר' יהודה הלוי ז"ל כי בחטאו מת דבק עם ובנים לא היו לו כאשר יאמר היום, בעונות אירע כך וכך.


Verse 4

למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן. בשביל שאין לו בן, אמרו אם במקום בן אנו עומדות יתנו לנו ירושתנו, ואם לאו תתיבם אמנו ליבם.


Verse 5

ויקרב משה את משפטן לפני ה'. יש שפירשו כי כיון שגלו בנות צלפחד בטענתן שלא היו אביהן מעדת שונאיו של משה היה בזה קרוב הדעת למשה, ואלו היה דן את דינן היה כאלו נוטל שחד דברים ועל כן חשך עצמו מן הדין ולא רצה לדון אותן. ואין זה נראה נכון, שאם כן היה לו למשה למסור הדין ביד אחד משופטי ישראל, שרי אלפים ושרי מאות שהיו שם, כיון שהוא בעצמו לא היה יכול לדונן.

אבל הנכון והאמת כדעת רז"ל שנתעלם ממנו הדין ולא ידעו כלל, ומפני שאינו דין עמוק אבל הוא מן הפשוטים והתלוי בסברא עד שהאומות מדרך השכל דנין בו על כן נחשב לו לעונש, כי העלמתו ממנו לא לעמקו כי אם בעונש שאמר (דברים א) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי, ועל כן ויקרב משה את משפטן. ומה שבא אות הנו"ן גדול, רמז לתלמיד חכם שהוא גדול בתורה, ולמדה תורה דרך ארץ שלא ידון אדם בפני מי שגדול ממנו אלא צריך הוא שיקריב את המשפט לפניו, שכן עשה משה שלא רצה לדון דין בנות צלפחד עד ששאל מהקב"ה. ואם אתה אומר לא ידעו, אפשר מי שכתוב בו (במדבר יב) בכל ביתי נאמן הוא, והיה בקי בכל סתרי התורה ותעלומות חכמה, האיך אפשר שלא ידע הדין הקל הזה, אלא שלא רצה לדון עד ששאל כדי ללמד ק"ו לדורות.

אבל דעת רז"ל שנתעלם הדין ממנו ולא ידעו כלל, יתכן שנאמר שתהיה אות הנו"ן סימן ורמז על שער החמשים שלא ידעו כלל ולא נמסר לו כי הוא לפני ה' כענין הפנימיות הדק שאינו מושג, וז"ש את משפטן לפני ה', כי נעלם ממנו המשפט הזה כנו"ן שלפני ה', הוא השער העליון שער החמשים, ואע"פ שאין טעם ההעלמה בהן שוה כי זה מצד העונש וזה מצד העומק.

ואמרו במדרש בנות צלפחד באו לשאול הדין תחלה לשרי עשרות, ושרי עשרות שאלו לשרי חמשים כדי לחלוק להם כבוד, ראו שרי חמשים כך אף הם חלקו כבוד לשרי מאות ושאלו מהן, ראו שרי מאות כך אף הן חלקו כבוד לשרי אלפים ושאלו מהן, ראו שרי אלפים כך חלקו כבוד למשה, ראה משה כך חלק כבוד לשכינה, וזהו ויקרב משה את משפטן לפני ה'. ואמרו רז"ל ראוי היה דין זה ליכתב על ידי משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתב על ידן.


Verse 7

כן בנות צלפחד דוברות. מלת כן כמו באמת, ותרגומו יאות. אשרי מי שהקב"ה מודה לדבריו.

נתן תתן להם אחוזת נחלה וגו'. שני חלקים, חלק אביהם שהיה מיוצאי מצרים וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, כי צלפחד יצא ממצרים בן עשרים וכן חפר אביו מת במדבר, לכך נטלו בנותיו חלקו שהיה לאביהן עם אחיו, דבת הבן הרי הוא במקום בן לירש עם האחין, כמו ששנינו וכל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין.

והעברת את נחלת אביהן להן. מה שהיה ראוי שיקח צלפחד תקחנה בנותיו. והזכיר לשון העברה על שהבת מעברת נחלה משבט לשבט, שהרי בנה ובעלה יורשין אותה, שמצות לא תסב נחלה לא היתה אלא לאותו הדור בלבד, וכן והעברתם את נחלתו לבתו, בכלן הוא אומר ונתת, ובבת הוא אומר והעברת.


Verse 8

ואל בני ישראל תדבר לאמר. נצטוו ישראל במצוה זו על ידי נשים. ויתכן לומר בטעם זה לפי שהמיתה סבת הנחלות, והנשים גרמו מיתה לעולם על כן היתה ראויה פרשת נחלות ליכתב על ידי נשים לפי שהנחלה נוהגת בחיים מסבת המתים. ומה שזכו לזה בנות צלפחד לפי שהיו מחבבות את הארץ הנקראת ארץ ה' המכונה כנגד ארץ החיים.

איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. אמרו רז"ל יש לו בן הבן קודם לירש את הכל, וכן בת הבן עד כמה דורות קודמין לבת הראשונה ואין צ"ל לזרעה, והוא שאמר בבבא בתרא פרק יש נוחלין ובן אין לו, עיין עליו, כלומר אנו מוכיחין מיתור היו"ד שהיה לו לומר אן בלא יו"ד, כענין שכתוב (דברים כה) מאן יבמי שהוא בלא יו"ד, אלא מתוך יתור היו"ד ירצו רז"ל לדרוש בו שצריך לעיין אם ישאר לבן אחריו שם זרע כלל.


Verse 9

ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו. פירש החכם ר' אברהם ז"ל, אחים מן האב או אחים מן האם, שכולן קודמין לאחי אביו ואין צריך לומר לאחי אמו. אבל רז"ל אמרו שמשפחת האם אינה קרויה משפחה, ואין אחי האם יורשין זה את זה אלא אחי האב, וא"כ אחי אביו קודמין לאחיו מן האם. והבן יורש את אמו והיא אינה יורשת את בנה אלא קרובי אביו. ואחות יורשת את אחיה אם אין לו אב ולא אח, כשם שהבת יורשת את האב במקום שאין לו בן. וא"כ מלת לאחיו יכלול האח והאחות כאחד. ואחר שהזכירה הפרשה שהבן יורש את האב הוא הדין גם כן שהאב יורש את הבן אבל לא רצתה תורה להזכיר זה מפני שהוא דרך פורענות, וידוע הוא כי כל מנחיל גם הוא נוחל שהרי הקורבה שוה ולכך לא הזכיר הכתוב הדין הזה, או אולי שלא אירע זה לעולם בבואם לארץ שימות הבן בחיי האב ועל כן לא דבר הכתוב אלא במה שעתיד שינהוג ביניהם, כן פירש הרמב"ן ז"ל.


Verse 10


Verse 11

ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו. מכאן סמכו רז"ל שהבעל יורש אשתו ואמרו מוסיפין וגורעין ודורשין ונתתם את נחלת שארו לו, ושארו זו אשתו.

והיתה לבני ישראל לחקת משפט. הזכיר בענין הנחלות חקת משפט להורות שהמשפט הזה של נחלות יהיה חק בישראל לעולם. ומפני שלא תבין שלא נתנה פרשת נחלות שתהיה נוהגת אלא בבאי הארץ בלבד לכך הוצרך חקת משפט כלומר לשעה ולדורות.

ורז"ל בבבא בתרא למדו מכאן מלשון חקה שאין אדם יכול להוריש בלשון ירושה למי שאינו ראוי ליורשו, ולא לעקור הירושה מן היורש, אע"פ שזה ממון הוא וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים בדבר של ממון, כגון המקדש את האשה על מנת שאין לה עליו מזונות ומלבושים, אבל בפרשת נחלות שכתוב בה חקת משפט בא לומר שחקה זו לא תשתנה ואין התנאי מועיל, בין שהיה המצוה בריא או שכיב מרע בין על פה בין בכתב אינו מועיל. לפיכך האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, איש פלוני שאינו בני יירשני במקום שיש לו בת, בתי תירשני במקום שיש לו בן, לא אמר כלום, וכן בכלן על הסדר הזה.

כאשר צוה ה'. היה לו לומר כאשר צויתיך כי הכל דבור הש"י, אבל הוא כמו (שמות כד) ואל משה אמר עלה אל ה'.


Verse 12

עלה אל הר העברים הזה. נסמכה פרשה זו לפרשת נחלות לפי שבקש משה לדעת מי ינחל נחלתו.


Verse 13

וראיתה אותה ונאספת אל עמיך גם אתה. למה הוצרך לחזור וראיתה אותה והלא כבר הזכיר וראה את הארץ, אלא וראיתה אותה מצויירת למעלה כשנאספת אל עמיך. ותוספת הה"א במלת וראיתה אולי בא לרמוז כי הראיה מכח הה"א, ועוד שהארץ העליונה היא הה"א אחרונה שבשם, והיא כבוד ה' אשר יאספהו, ולכך נתוסף יו"ד במלת עמיך, וכן בכל עמיך האמור במשה רבינו ע"ה מצינו שהם כתובים ביו"ד, והם ונאספת אל עמיך, (במדבר לא) אחר תאסף אל עמיך, (דברים לב) ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך.


Verse 14

הם מי מריבת קדש. זה יורה שלא חטאו משה ואהרן מעולם חטא אחר אלא זה, ועל זה אמר הם כלומר הם לבד ואין בהם עון אחר.


Verse 15

וידבר משה אל ה' לאמר. בדבור משה אל ה' לא הוצרכה מלת לאמר, אלא מפני גדולתו של משה כדי להקיש תלמיד לרב, וכמו שאמרו במדרש דברתי עמך בדבור ואמירה וידבר ה' אל משה לאמר, אף אתה דברת לפני בדבור ואמירה וידבר משה אל ה' לאמר.


Verse 16

יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר. אתה היודע רוחו של כל אחד ואחד ומי הוא הראוי להיות פקיד עליהם.

אשר יצא לפניהם. במלחמה. ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם. לא ע"י אחר, ולא כמלכי האומות שמשלחין חיילותיהן והם יושבים בבתיהם אלא כמו שעשיתי אני עם סיחון ועוג שנאמר (דברים ג) אל תירא אותו, וכדרך שעשה יהושע שנאמר (יהושע ה) וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו, וכן בדוד הוא אומר (שמואל א יח) כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש.


Verse 17


Verse 18

קח לך את יהושע בן נון. לשון לך את שבדוק לך ואתה מכירו, כדאי הוא שיטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל, זהו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה.

איש אשר רוח בו. כתרגומו. ודרשו רז"ל שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד.

וסמכת את ידך עליו. כדי שיראו ישראל שהוא במקומו. ודרשו רז"ל תן לו תורגמן וידרוש בחייך שלא יאמרו עליו לא היה לו להרים ראש בימי משה.


Verse 20

ונתתה מהודך עליו. תחלוק לו כבוד כנגד כל ישראל. ודרשו רז"ל מהודך ולא כל הודך פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה והמשל הנפלא הזה בא להורות על מדרגת הנבואה של כל אחד ואחד, כי מדרגת נבואת משה בשם המיוחד שהוא כח החמה ומדרגת נבואת יהושע בכבוד שהוא כח הלבנה, והנה זה לנמשל, אבל ענין המשל כשם שאור הלבנה לא מצד עצמה הוא רק מצד החמה שהלבנה מקבלת אורה ממנה כן יהושע קבל ממשה, וכשם שהחמה מקבלת אורה מצד אחר ומזה אמר הכתוב (בראשית א) יהי מאורות ולא אמר יהי אורים אלא מאורות כלומר מקבלי אור, כן משה רבינו ע"ה קבל מן שם המיוחד.


Verse 21

ושאל לו במשפט האורים. לא הזכיר התומים וזה יורה כי האורים עיקר השמות שמכחם היו האותיות מאירות לעיני הכהן לדעת בהם העתידות, והתומים לא היו אלא לזווג האותיות זו עם זו להתמים אותן בחבור התיבות עד שיהיה לב הכהן תמים בידיעתן וחבורן, ועל כן הזכיר מה שהוא עיקר ושתק מן התומים, אבל לעולם לא היו האורים בלתי התומים, כי שניהם דבר אחד ושניהם שלמות הענין, והיו מונחין בין כפלי החושן ומפסוק זה דרשו רז"ל ביומא פרק בא לו, גזרת נביא חוזרת אבל גזרת אורים ותומים אינה חוזרת שנאמר ושאל לו במשפט האורים, מה משפט אינו חוזר אף גזרת אורים ותומים כן. והנה אמר למשה, יהושע במקומך, והוא וכל בני ישראל על פיו יצאו כלומר על פיו של אלעזר יצאו, ועל פיו יבאו כלומר לא תזוז השררה משבטך.

הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה. העדה בכלל כל בני ישראל הם, אבל יאמר וכל העדה אפילו החולקים שנקראו עדה בכל מקום כלן יהו כפופים לו. ודרשו רז"ל, וכל העדה אלו הסנהדרין שהם עיני העדה המיוחדים שבעדה, ועל כן פרט העדה. ומה שהזכיר בצווי והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה, ראיה וחזוק לדברי רז"ל. וכן הזכיר במעשה ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה.


Verse 23

ויסמוך את ידיו עליו. הקב"ה אמר לו וסמכת את ידך עליו והוא סמך בשתי ידיו כלומר בעין יפה. ודרשו רז"ל עשאו מלא חכמה ככלי מלא וגדוש.